את החזון הדמוקרטי של דוד לוי הגזענות לא הצליחה לנצח

ההספדים שנכתבו מאז פטירתו של השר לשעבר דוד לוי בתחילת השבוע היו רבים. באופן טבעי לאדם כמוהו, עסקו רובם הגדול בדמותו פורצת הדרך. "השליחות קראה ואתה ענית", ספדה לו בתו, ח"כ לשעבר אורלי לוי־אבקסיס. "הובלת המונים לראש מורם ולהיות שווים בין שווים". מי שהכירו את לוי באופן אישי, דיברו על התפקיד שלו בחייהם, על היותו מודל להערצה. "אילו מורשת ועוצמה השארת", אמר על קברו נכדו, מפקד סיירת חרוב סא"ל דוד לוי, הקרוי על שמו.

אבל חלק מההספדים שנכתבו היכו על חטא. אנשי תקשורת וציבור התוודו על כך שלקחו חלק בחגיגת הגזענות על ראשו של דוד לוי, בין שבאופן פעיל ובין שסתם מאדישות. רבים ביטאו את צערם לא רק על לכתו, אלא גם על ההחמצה של מדינת ישראל כשלא נבחר לראשות הממשלה. היו שמצאו בכך הזדמנות נוספת לעקוץ את נתניהו, יריבו המר אז, שעקף אותו במעלה הדרך לתפקיד. החיסול הפוליטי שעשה נתניהו ללוי, טענו, נגוע באותה גזענות המיוחסת למפא"י. אבל לתלות את העובדה שמעולם לא היה בישראל ראש ממשלה מזרחי בסיכול הפוליטי שביצע נתניהו, זהו פתרון קל מדי. זה בוודאי לא מסביר מדוע לא מונה לנשיאות שנים מאוחר יותר.

דוד לוי ייצג פוליטיקה שמחוברת לציבור ומקבלת ממנו את הלגיטימציה שלה. הוא גם היה חלק מתנועה בתוך חרות (הליכוד), שהובילה למהפך 77'. בימים אלה, כש"הציבור" הפך למילת גנאי, הביטוי שלו מוגבל יותר מאי־פעם והוא נתפס בעיני האליטות כמכשול לשלום עולמי או לפחות במזרח התיכון - אפשר לשאוב הרבה השראה מהחזון שהציע לוי.

אף שרוב שנותיו חי ופעל בישראל - כדי להבין לעומק את דמותו הייחודית בפוליטיקה המקומית, צריך להכיר את בית הגידול שממנו צמח דוד לוי בקהילה היהודית בעיר החוף רבאט שבמרוקו. הוא נולד ב־1937 לאם, סימי, שטיפלה בבית ובגידול הילדים ולאב, משה, שעבד כנגר. בגיל 12 החל לעבוד עם אביו בנגרייה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל התחנך בבית הספר אליאנס בעיר, שהתנהל בשפה הצרפתית. אחרי שעות הלימודים הוא ואחיו למדו לימודי קודש בתלמוד תורה.

לפי ד"ר דוד גדג' מהאוניברסיטה העברית, שעשה מחקר מקיף על יהודי צפון אפריקה לפני קום המדינה - ברבאט, כמו בערים גדולות אחרות במגרב, החינוך אמנם היה מסורתי, אך יהודים רבים כבר היו חשופים לרעיונות ההשכלה. הלימודים באליאנס (רשת של כי"ח) הפגישו יהודים ברבאט, בקזבלנקה ובמרקש עם הרעיון הציוני בגרסתו המודרנית והאירופית. באותן שנים התהדקו הקשרים בין הקהילות היהודיות במגרב עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בערים הגדולות הוקמו מרכזים קהילתיים, שבהם השתתפו אלפים בשיעורי ערב לעברית. בתי הכנסת הרבים שימשו אף הם מרכזי לימוד והפצת העברית.

כנער צעיר היה לוי פעיל בתנועות נוער ציוניות, שהתרחבו לצפון אפריקה בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה. לפי ד"ר אריה אזולאי, הן הקיפו עשרות אלפי בני נוער מגיל 8 ועד לשנות ה־20 שלהם. תנועות אלה סיפקו מרחב לפעילות ציונית עבור יותר ויותר צעירים יהודים, ובהם לוי הנער. כך, את מסעו האידיאולוגי החל בתנועת בני עקיבא הדתית, שממנה עבר לתנועת דרור הציונית־חלוצית, וסיים בבית"ר הרוויזיוניסטית, שמאוחר יותר היתה עבורו גם בית פוליטי בדמות תנועת חרות.

לפי ההיסטוריון פרופ' חיים סעדון, הפעילות הפוליטית במגרב היתה מלווה במאבקים בין התנועות הארץ־ישראליות כמו תנועת דרור, הצופים, השומר הצעיר, הפועל המזרחי ובית"ר. תנועות אלה גם נתנו חסות לפעילות העלייה וההעפלה של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, כך שהיו גורם בעל השפעה רבה על חייהם. ביקוריהם של בכירי מפלגת העבודה בצפון אפריקה היו נדירים יחסית לשאר התנועות, כך שהשטח היה פנוי לשליחים של התנועה הרוויזיוניסטית. התנועה היכתה שורשים במרוקו כבר כמה עשורים לפני כן, עם ביקורו המיתולוגי של זאב ז'בוטינסקי בתוניס; ביקור שנצרב בתודעה של יהודים צפון־אפריקנים רבים, כשם שהוא נצרב בתודעתו של לוי הצעיר.

בא ונשאר בבית שאן

משפחת לוי הגיעה לבית שאן בשנת 1957. דוד כבר היה בן 20. במחנה העולים בגיברלטר בדרך לישראל הוא פגש את רחל אדרי, שלימים היתה לאשתו. היא היתה אז בת 16 ועלתה עם משפחתה מקזבלנקה. ראשונה הגיעה משפחת לוי לבית שאן, וכמה חודשים אחריה משפחת אדרי. הזוג הצעיר נישא, גידל 12 ילדים מוצלחים ולא עזב את בית שאן מעולם. הדרך של המשפחה לא היתה קלה. דוד לוי, כמו מרבית המזרחים באותה תקופה, התפרנס מעבודות זמניות, לעיתים עבודות דחק של תשתיות ובניין בקיבוצים מסביב.

"רק להשיג עבודה זה היה מאבק", אומר ההיסטוריון והסוציולוג פרופ' אורי כהן בראיון עימו. "אנשים הגיעו לפת לחם כי לא נתנו להם עבודה או שעיכבו להם את השכר, לפעמים למשך חודשים. זאת היתה מצוקה אמיתית, רעב, עוני ממשי. תוסיפי לזה את העובדה שהאנשים האלה הרבה פעמים ברחו מהמדינות שלהם ונאלצו להשאיר מאחור את כל הרכוש שלהם. הם הגיעו בלי כלום. ואז, לא רק שלא תמכו בהם - גם שמו אותם במכוון באזורים מרוחקים, שאין בהם תשתיות של תעסוקה או תחבורה".

המצב שמתאר כהן הוא למעשה יצירתה של ה"פריפריה" שבית שאן ממוקמת בגבולה המזרחי. במהלך תקופת המעברות ואחריה, הקימה מפא"י עשרות עיירות פיתוח ומושבים של מזרחים בגבולות המדינה. "בן־גוריון ראה בזה הכרח מדיני, גיאוגרפי וביטחוני", אומר כהן. "בגלל זה הוא גם חשב שזה לגיטימי להכריח אנשים לחיות שם. הוא עצמו כינה את זה 'התיישבות אנוסה'".
אז, בעצם, המזרחים היו לגמרי תלויים במפא"י?

"לחלוטין. בכל דבר הכי בסיסי. העבודה היחידה שהיתה אז היתה בשדות ובמפעלים של הקיבוצים, ולא היתה להם ברירה. הבעיה עם המפא"יניקים היא שהם לא ידעו ליצור עם המזרחים יחסים טובים, שיתמכו בהם בתנאים הקשים שהם חיו בהם. במקום זה הם יצרו תלות מוחלטת, שהפכה את המזרחים ללא יותר מאשר כוח עבודה זול. ככה לא מייצרים נאמנות פוליטית או רצון להצביע להם".

בסביבה הזאת פעל דוד לוי. לדברי כהן, "דוד לוי סיפר שאפילו על דברים בסיסיים כמו הסעות או מים קרים היה צריך להיאבק. למשל, לקיבוצניקים היו משאיות והם היו אמורים להחזיר את העובדים הביתה. לרוב הם לא עשו את זה, והרבה פעמים העובדים נאלצו לחזור ברגל לבית שאן אחרי שעות עבודה ארוכות וקשות. יש סיפור מוכר על דוד לוי שארגן שביתה של העובדים כי לא היו להם מים נקיים. הוא גרם לכולם להפסיק לעבוד, עד שיביאו להם מים קרים ונקיים. הוא מספר שכשהגיעו המנהלים מהקיבוץ, הם הסתכלו עליו בצורה מוזרה על עצם הבקשה בכלל".

הכריזמה של דוד לוי היתה ללא ספק הון, שאיתו הגיע לפוליטיקה ושסייע לו להתקדם במעלה הסולם. אבל גם עברו העשיר בפעילות ציונית עוד מילדות, השכלתו הנרחבת הכוללת חול וקודש, בקיאותו בתרבות הצפון־אפריקנית וגם בתרבות המערבית, וגם המסורתיות הטבועה בו - כל אלה הפכו את לוי ליהודי קוסמופוליטי. כך, כשהגיע לתנועת החרות, ערכיה הליברליים היו רחוקים מלהיות זרים לו.

חירות לבחור, ולהיבחר

דוד לוי הצטרף לתנועת החרות, וב־65' נבחר להיות חבר המועצה הראשון והיחיד מטעמה של חרות. לאחר שחתם הסכם קואליציוני עם המפד"ל, נציג מפא"י נותר באופוזיציה ולוי מונה לסגן ראש מועצת בית שאן. שנה לאחר מכן הוא נבחר לחבר מרכז בתנועת החרות, וכעבור זמן קצר הפך לחבר בהנהלת התנועה.

לדברי כהן, "עד לתקופתו של לוי חרות היתה מפלגת אופוזיציה נצחית, ובעצם דוד לוי היה זה שיצר בתנועה את התודעה של מפלגת שלטון. ההמונים המזרחים שדוד לוי הביא למפלגה, הם שעשו את כל ההבדל. פתאום היה עם. כשדוד לוי נבחר למרכז של חרות ב־67' היו בו רק 60 חברים, ואחרי עשר שנים כבר היו בו 700 חברים".

קבוצות חדשות התחילו לצמוח בחרות, ולמורת רוחם של הוותיקים יוצאי האצ"ל, הלח"י ובית"ר, הם הובילו לתהליכים של דמוקרטיזציה בתנועה ולחידוש פוליטי תקדימי בישראל - הפריימריז, שהיום כה ידועים לשמצה. מדובר בהליך דמוקרטי שבמסגרתו חברי התנועה קובעים את רשימת המועמדים לכנסת, במקום ועדה מסדרת שנשלטת על ידי מנהיג התנועה. חברי הגרעין המייסד של חרות - ובהם מנחם בגין, יעקב מרידור, חיים לנדאו, אסתר רזיאל נאור ויוחנן בדר - לא קיבלו את זה יפה. הם העדיפו לראות את חרות כתנועה "דקה ואצילית", כפי שתיאר זאת בדר בדיון שבו התנגד לצירוף מפלגות נוספות לחרות ולהקמת תנועת הליכוד. גם עזר ויצמן מתואר כמי שהתייחס בזעזוע למקום המרכזי שקיבלו המזרחים בתנועה.

אבל זה כבר לא שינה. תהליכים אלה ואחרים פתחו נתיבים לשילוב מהיר של חברים חדשים, וחרות אכן הפכה לתנועת המונים. לדברי כהן, שיעורם של נציגי עיירות הפיתוח במרכז המפלגה הגיע ל־20 אחוזים כבר ב־67', וכעבור שנתיים דוד לוי ויורם ארידור, שכונו "הסוציאליסטים של חרות", חיזקו מאוד את סיעת גח"ל (גוש חרות ליברלים) בהסתדרות, ערערו את המבצר של מפא"י ולאחריו את זה של מפלגת העבודה. חודשיים אחר כך נבחר לוי כחבר כנסת, בגיל 31 בלבד.

מה היה שונה בדוד לוי?
"כבר בנאום הראשון שלו כחבר כנסת הוא הצהיר שהוא מייצג את עיירות הפיתוח. אבל הוא לא הסתפק בזה. הוא סיפק נתונים, תיאר את המצב. אף אחד אחר לא עשה את זה. כנראה כי הוא חווה את זה על בשרו".

בנאום הראשון שנשא ב־1967, תיאר לוי מצב שבו חצי מיליון אזרחים חיים מתחת לקו העוני. היו אלה השנים הראשונות שלאחר ההחלטה של ראש הממשלה דאז לוי אשכול ושר האוצר דאז פנחס ספיר להוביל את המשק למיתון יזום. ההחלטה הזאת מוטטה את המזרחים כלכלית והביאה רבים מהם לפת לחם. על פי כהן, בבית שאן, עיר מגוריו של לוי, המצב היה בקריסה: כמעט 40 אחוז מתושבי העיר היו נתמכי סעד, תנאי הדיור היו ירודים מאוד, בתי הספר היו מוזנחים וכל מי שהיה באפשרותו לעזוב - עשה זאת. התושבים לא הצליחו לשלם מיסים, ולא היה כסף להשקיע בתשתיות. "האווירה היתה מדכאת מאוד והתסכול הלך והתגבר", מוסיף כהן, "במקביל, הם ראו איך הממשלה נכנסת לגירעון כדי להשקיע בבניית אוניברסיטת תל אביב, שהם ידעו שהם בחיים לא יצליחו להגיע אליה".

עבור מזרחים המצב לא השתפר הרבה גם בשנות ה־70. דוח ממשלתי שהתפרסם ב־73', קבע שרבע מכלל בני הנוער בישראל היו נתונים במצוקה, מרביתם לא ביקרו בבתי ספר ומשפחותיהם לא זכו להשכלה. רובם ככולם היו מזרחים. נוסף על כך, כ־100 אלף משפחות, ובהן כרבע מיליון ילדים, חיו בתנאי מצוקה קשים אף שאבי המשפחה עבד לפרנסתו. החלופה למצב זה הלכה והתגבשה, ומ־73' קרוב ל־50 אחוז ממצביעי הליכוד היו מזרחים. במהפך 77' היו אלה ללא ספק ערי הפיתוח שהעלו את הליכוד לשלטון, מדגיש כהן. "המפלגה קיבלה בהן את תוספת הקולות הגדולה ביותר, והיו מקומות שבהם קיבלה יותר מ־50 אחוז מהקולות".

לדברי כהן, "לוי נשאר נאמן למקור העוצמה שלו, הפריפריה, עד סוף ימיו. כשנבחר לראשונה לכהן כשר בממשלת ישראל, כתבו בעיתונים שכל העיר קיבלה אותו בצהלות שמחה ושהתושבים נהרו בהמוניהם אל ביתו. הוא הצהיר אז שימשיך לגור בבית שאן, אף שכשר היה זכאי לקבל דירת שרד בירושלים. והוא באמת עמד בהבטחה שלו, לאורך כל השנים וכל התפקידים שהוא עשה".

כהן מייחס את הבחירה של לוי לתפיסה השונה שלו על הפריפריה המזרחית. "בעוד כולם מסביבו האמינו שהמרכז הוא הקטר שנושא את המדינה על גבו, דוד לוי אחז בעמדה אחרת", אומר כהן. "לפי התפיסה שלו, בית שאן אינה מקום נידח לעצירת ביניים, שעוזבים אותה ברגע שהתנאים הכלכליים מאפשרים זאת. הוא רצה לשפר את בית שאן עבור עצמו ועבור כלל התושבים". נוסף על כך, מציין כהן, "ביישובי הבורגנות הקיבוצית במרכז ובפריפריה היו הרבה שרים, אבל ביישובי הפריפריה המזרחית ממש לא. ולהיות שר בממשלה ביישוב כזה, שגם נאמן למקום מגוריו, היה מהלך מתריס".

דוד לוי לא הסכים להתנתק מהציבור שבנה אותו, הציבור שאותו ייצג, על אף הציפיות שיעשה כן. הוא ראה את בית שאן לא רק כמקום מגורים, אלא גם כקהילה שבתוכה מוטמעות המסורת שלו והתפיסה החברתית, הרוחנית והפוליטית שלו.

הדרך ל"נאום הקופים"

"באחד הימים טייל דוד לוי עם אשתו וכמה מילדיהם ברחובות בית שאן. אחד הבנים הצעירים החליק ונפל לתוך שלולית. פנה לוי אל אשתו ושאל: 'נרחץ אותו, או שנעשה חדש?'" ("העולם הזה", 15 בפברואר 78').

במהלך מערכת הבחירות הסוערת ב־1981 ניסו פעילים ממפלגת העבודה לקושש קולות בבית שאן ובערי פיתוח נוספות. הם גורשו בנחרצות אולי מוגזמת, שכללה גם קללות ומקלות. בבחירות באותה שנה גרפו אנשי הליכוד בבית שאן את מרב הקולות. ב־84' היה דוד לוי בשיא עוצמתו הפוליטית כסגן ראש הממשלה, ואלפים השתתפו באסיפות הבחירות שקיים בכל רחבי הארץ.

במהלך כהונתו כחבר כנסת, הוא כיהן כשר לקליטת עלייה, כשר הבינוי והשיכון וכשר החוץ. ועם זאת, דוד לוי מעולם לא נבחר לראשות מפלגת הליכוד. הוא התמודד שלוש פעמים מול יצחק שמיר על ראשות המפלגה, והפסיד. שמיר היה מוברג היטב בצמרת הלבנה של הליכוד. הוא היה גם איש מוסד, וגם חלק ממה שכונה "המשפחה הלוחמת". אבל שמיר זכה לא רק לתמיכה של הוותיקים במפלגה. כבר ב־83' שיעור המזרחים במפלגה היה גבוה מאוד, והם העדיפו אז את שמיר על פני דוד לוי.

למה אתה חושב שמזרחים לא תמכו בו בתוך המפלגה?
"קודם כל", אומר כהן, "מנהיגים מזרחים שהיו אז בתחילת דרכם היו חייבים לשמיר, שהצליח לגייס הרבה תומכים מערי הפיתוח. אחד מהם, אגב, היה מאיר שטרית, שהיה אז ראש עיריית יבנה, ובזכות התמיכה של שמיר הצליח להפוך את יבנה מעיר פיתוח מוזנחת לעיר מצליחה".

מקרה אחד של פריקת זעם במחנה הליכוד יכול ללמד אותנו הרבה על מה שהתנהל מאחורי הקלעים. באחד מכינוסי המפלגה בשנת 1986, גסטון מלכה, אחד הפעילים שתמכו בדוד לוי, התפרץ לבמה, הפך שולחן וגרם להפסקת פעילות ועידת המפלגה. לאחר מכן הואשם כלל מחנה לוי בבריונות ובניסיונות להשתלט על המפלגה בדרכים מפוקפקות. שמיר אפילו השתמש בביטוי "חבורת פושעים".

לדברי כהן, מאז נשחק מעמדו של דוד לוי בליכוד, ובפברואר 1992 הוא הפסיד לשמיר בפעם השלישית. חודש לאחר מכן נשא לוי את הנאום שכונה "נאום הקופים", שבו טען במפורש שהאשכנזים בליכוד, ספציפית יצחק שמיר, משה ארנס ואריאל שרון, רצו לסלק אותו משום שהוא מזרחי.

"העולם הזה", הלעג הזה

התקשורת בישראל התעסקה בדוד לוי ללא הרף. מיקוד גדול הושם על מינויים "מושחתים" של "מקורבים", והמילה ג'ובים נאמרה אינספור פעמים. היתה גם "מחלה מסתורית" שניסו לחפש לו. לא עניין אף אחד מהעיתונאים, שעסקו אז ללא הפסקה בעברו הצבאי, שלוי נפסל לשירות בצה"ל עוד ב־1957 בגלל פגיעה בעינו. הרבה בדיחות נסבו גם סביב זה.

בשבועון "העולם הזה" לקחו את זה עוד צעד קדימה, ולאחר שלוי מונה לשר פורסם פרויקט על בדיחות דוד לוי, שלעגו בין היתר לגינוניו, למשפחתו ולמוצאו. גם חוסר ידיעת האנגלית שלו היה נושא קבוע לבדיחות. רבות מהן היו באותו סגנון, שבו שואלים אותו משהו באנגלית והוא נותר ללא מילים, או שתשובתו מעידה על טיפשות או על בורות תרבותית.

תעשיית הבדיחות, והמתקפות התכופות על לוי, אפשרו להלבין את החומרים הכי נחותים ובזויים בכל הנוגע למזרחים, וספציפית לדוד לוי. "גל הבדיחות על דוד לוי הוא הגדול והסוחף ביותר שידעה הארץ מעודה", אמר בראיון מ־15 בפברואר 1978 הסאטיריקן אורי סלע מ"העולם הזה".

את הגזענות כלפי מזרחים, שרווחה אז בחברה הישראלית, לוי ספג בגופו ובנפשו, בדיוק כשם שסופגים היום מזרחים מימין שתפסו עמדות כוח במערכת הפוליטית. עד היום תוכניות סאטירה עתירות משאבים דורשות את חופש הביטוי רק כדי להעלות ולרומם או לחסל קריירות של אנשי ציבור. הכל כדי לאפשר את הגזענות הכי בזויה.

ההתפרקות הפנימית בתוך הליכוד הוסיפה להתרחש, ודור "הנסיכים", כפי שהוא כונה, החליף את המלכים וגם הוא כבר חלף מן העולם הפוליטי. הפנים המזרחיות החדשות של הליכוד (כמו הפנים הישנות) עדיין לא מוצאות חן בעיני האליטה בישראל, שלא השתנתה, רק החליפה דורות.

קשה להתווכח עם כך שהתמיכה בליכוד מבוססת על שותפות אינטרסים תרבותית ומעמדית הדוקה. גם בתו של לוי, אורלי לוי־אבקסיס, שכיהנה בישראל ביתנו ומאוחר יותר ניסתה לשתף פעולה עם השמאל, לבסוף מצאה את עצמה שוב בליכוד. היא בוזתה על הסיבוב הפוליטי שעשתה, שוב באמצעות אותה גזענות שנאלץ אביה לספוג. גם היום נראה שהאליטות לא נגמלו מהנטייה לבזות את הציבור המזרחי, ואולי הן גם יצליחו לגרום לחלק מהאנשים הטובים להיפרד מהחיים הפוליטיים טרם זמנם, כמו במקרה של אורלי לוי. אבל בסוף, החזון הדמוקרטי של לוי ינצח.