הומניסט, אמיץ ופגיע. פרידה מדוד לוי

עד ספטמבר 1984 לא הכרתיו, אלא מן התקשורת. כשפגשתי את דוד לוי, עמדתי על הפער הגדול בין דמותו לתדמיתו. הייתי מזכיר ממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, והוא היה שר השיכון. ישבתי בסמוך אליו, ומצאנו עצמנו מחליפים פתקים רבים במהלך הישיבות. רובם התייחסו למשתתפי הישיבה. הוא היה ציני, ביקורתי מאוד, ולפעמים אפילו סרקסטי. בעיקר כלפי חבריו למפלגה.

ב־14 בינואר 1985 התכנסה מליאת הממשלה לדון באפשרויות השונות לצמצום נוכחות צה"ל בלבנון, תוך הישענות על צבא דרום לבנון. עבור פרס ורבין היה זה הנושא שהצדיק את הקמתה של הממשלה המסורבלת הזו. לישיבת הממשלה הגיעו הרמטכ"ל משה לוי וכמה מחברי המטכ"ל, עם ארבע אופציות שונות. היתה זו ישיבה ממושכת ומתוחה. יצחק שמיר ומשה ארנס התנגדו בכל תוקף להצעה שהסתמנה כמעשית ביותר - הקמת רצועת ביטחון צרה. התקשורת הישראלית והעולמית המתינה בקוצר רוח בחוץ. העיניים היו נשואות לדוד לוי. לא היה ברור מראש כיצד יצביע. ואז הגיעה ההצבעה, והוא היה השר היחיד מ"חרות" שהרים את ידו בעד הצעת הרמטכ"ל, שנתמכה על ידי שר הביטחון. היתה זו הכרזת העצמאות שלו.

בקבינט, שבו השתתפו חמישה שרי העבודה וחמישה שרי ליכוד, היתה בולטות רבה של אלופים בדימוס (רבין, מוטה גור, חיים בר־לב, אריק שרון). הם הכירו את האלופים שהופיעו בישיבות, ושוחחו עימם בראשי תיבות ובמושגים צבאיים. הדבר בלט בעיקר בדיונים על יעדים להפצצות חיל האוויר. שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר היו פורשים את המפות, והשרים התבוננו בהן. השרים הביטחוניים שאלו על מזג האוויר הצפוי בשעת הטיסה המיועדת ועל משקל הפצצות. היו שני שרים שהתעניינו בנושאים אחרים - יצחק נבון ודוד לוי: איפה גן הילדים הסמוך? איפה בית הספר הסמוך? מה הסיכוי שהפצצה - מדויקת ככל שתהיה - תסטה ממסלולה ותפגע בחפים מפשע? זו לא היתה מצוות אנשים מלומדה מבחינתם. הם פשוט היו אנושיים.

ב־11 במארס 1986 התפוצצה ועידת "חרות" באלימות. לוי ושרון מול בני בגין. משה קצב, יו"ר הוועידה, מצא עצמו חסר אונים. הצירים שבו לבתיהם ללא הכרעות. למחרת ביקש ממני לוי להיכנס למשרדו. הוא היה מודאג מאוד מן המשבר, לא חסך במילים קשות וביקש ממני שאכנס לתמונה ואנסה להלך בינו לבין קצב כדי לקבוע רשימה מוסכמת מקרב המחנות השונים, ובכך לאפשר את חידוש הוועידה. חייכתי ואמרתי שזה אינו בדיוק תפקיד מזכיר הממשלה. הוא אמר שאינו סומך על איש במפלגתו, וכי הוא מבקש שאעשה זאת מתוך דאגה לדמוקרטיה הישראלית. ניסיתי לסייע, ולא עלה הדבר בידי. הוועידה ההיא טרם הסתיימה...

באוקטובר 1991, לאחר ששמיר החליט להשתתף בוועידת מדריד, אף שהוזמנו אליה רק שרי חוץ, נפגע שר החוץ לוי וסירב להצטרף אליו. רובי ריבלין הוציא אותי מן המליאה אל מזנון הכנסת כדי שאשכנע את לוי למחול על כבודו ולהשתתף בוועידה. הוא נשאר בבית והניח לשנוא נפשו, סגנו המודח נתניהו, להחליפו, ולהפוך לכוכב התקשורת במדריד. ביולי 2000 לא הסכים להשתתף בפסגת קמפ־דיוויד עם אהוד ברק, ביל קלינטון ויאסר ערפאת. הייתי עכשיו חברו לסיעה ועמיתו ליד שולחן הממשלה, ובשיחה ארוכה בינינו ניסיתי, לשווא, לשכנעו שלא לחזור על הטעות שעשה תשע שנים קודם לכן. אני יהודי עקשן, אמר.

הוקרתי את דוד, את הציניות שלו, ואפילו את הסרקזם. חלקתי עליו לא פעם, כעסתי על שפירש מקרים רבים מדי באופן אישי, אבל ידעתי שהאינטרס הלאומי עמד תמיד לנגד עיניו, ושלפני הכל, הוא היה הומניסט אמיתי.