מריון מרשל, ראשת הרשימה לפרלמנט האירופי של מפלגת הימין הקיצוני "כיבוש מחדש" (!Reconquête), יודעת איך לייצר כותרות. ביום ראשון האחרון, שבוע אחד בדיוק לפני הבחירות לפרלמנט האירופי, היא יצאה בהצהרה שצריך לבטל את הסבסוד של ארגוני זכויות להט"ביים. באותה הזדמנות היא גם יצאה נגד הנשיא עמנואל מקרון, שאישר לאוקראינה להשתמש בנשקים צרפתיים נגד רוסיה על אדמת רוסיה. מרשל הוסיפה שהיא לא מאמינה לסקרים. המפלגה שלנו תצליח הרבה יותר ממה שצופים לה, התעקשה.
מריון מרשל, אישה צעירה, פוליטיקאית ותיקה, לא מפחדת להגיד את מה שהיא חושבת. בראיון ראשון לתקשורת הישראלית מאשימה מרשל את ההנהגה הפוליטית הצרפתית בעצימת עיניים לנוכח מה שהיא מכנה "האסלאמיזציה של החברה שלנו". הפתרונות שלה רדיקליים, וכאמור מייצרים כותרות. "יהודים צרפתים רבים מחשיבים אותנו, ובצדק, כמי שמגינים עליהם ויגנו עליהם בעוצמה ובנחישות מול הסכנה האסלאמיסטית השמאלנית וגל השנאה שהם חווים", היא טוענת בשיחה עם "ישראל השבוע".
מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת מתנערים ממנה וממנהיג המפלגה שלה, היהודי אריק זמור. הם מזהירים שהמסרים שלהם מעוררים שנאה וקיצוניות. שמה של המפלגה שלו - כיבוש מחדש - מרפרר לתקופה ההיסטורית, שבה כוחות נוצריים גירשו מוסלמים מחצי האי האיברי. הוא ומריון מרשל מאמינים בתיאוריית הקונספירציה "ההחלפה הגדולה" של הימין הלאומני, שלפיה יש תהליך מכוון להחלפת האוכלוסייה הלבנה הקתולית בארצות אירופה באוכלוסיות אחרות, בעיקר ערביות־מוסלמיות ומהגרים מאפריקה.
מבחינת ההנהגה היהודית הצרפתית, מרשל וזמור הם באותה הקטגוריה המסוכנת של מארין לה פן מהימין הקיצוני, וז'אן־לוק מלאנשון מהשמאל הקיצוני. מנהיגי הקהילה מזכירים אמירה של זמור, שטען כי הגנרל פיליפ פטן, שעמד בראש משטר וישי, הציל יהודים. זמור גם אמר בעבר שחפותו של הקולונל אלפרד דרייפוס אינה ודאית. והיו גם התבטאויות קשות שלו נגד מהגרים, ערבים ומוסלמים, שבגינן הורשע בהסתה לשנאה. דוח שהתפרסם לפני שבוע באוסטריה הצביע על עלייה חדה במיוחד בשנה האחרונה בהתקפות אסלאמופוביות במדינה. מבחינתם של מנהיגים יהודים רבים בצרפת, ההסתה של הימין הקיצוני היא שורש התופעה.
הבחירות לפרלמנט האירופי זוכות בדרך כלל להתעניינות מצומצמת מאוד, ומספר הבוחרים נמוך במיוחד בהשוואה לבחירות לאומיות. אבל מערכת הבחירות הנוכחית, שתגיע לקו הגמר ביום ראשון, בהחלט מצליחה לעורר את הבוחרים מתרדמתם הקבועה, בעיקר בצרפת. המלחמה באוקראינה, המלחמה בעזה, המאבק בטרור הגלובלי ונושא ההגירה מציפים את המדינה בלא מעט אמוציות. ובתוך כל אלה, העלייה החדה הצפויה בבחירות האלה לימין הקיצוני ביבשת.
עסק משפחתי מאוד
הימין הפופוליסטי והקיצוני בצרפת רץ בשני כובעים מפלגתיים: מפלגת "האיחוד הלאומי" (Rassemblement National), מפלגה ותיקה בראשותה של מארין לה פן, ומפלגת "כיבוש מחדש" בהובלת זמור ושותפתו מרשל.
"כיבוש מחדש" נוסדה לפני שלוש שנים כדי לתמוך במועמדותו של זמור בבחירות לנשיאות. עיתונאי ומסאי, זמור הוא דמות שנויה במחלוקת בצרפת. הוא אמנם לא הצליח לעלות לסבב הבחירות השני מול עמנואל מקרון, אבל כן הפך להפתעת בחירות מבחינת התמיכה הציבורית בו, כולל בקרב יהודים צרפתים. המפלגה הזאת עדיין לא מהווה איום על מפלגת האיחוד הלאומי של לה פן, אבל היא בהחלט מאתגרת אותה, וצפויה "לגנוב" לה קולות בבחירות הקרובות לפרלמנט האירופי.
החלוקה הזאת לשתי מפלגות אחיות לכאורה מסתבכת כשמסתכלים פנימה, אל הרובד האישי. מפלגת האיחוד הלאומי נוסדה ב־1972 תחת שם אחר - "החזית הלאומית" - בידי ז'אן־מארי לה פן, שהואשם והורשע בהכחשת שואה ובאמירות אנטישמיות. כיום המפלגה מונהגת בידי בתו, מארין לה פן, שעבדה קשה במהלך השנים האחרונות להרחיק את עצמה ואת המפלגה גם מדמות האב וגם מהתדמית האנטישמית.
בעקבות ההצלחה הגדולה שלה בבחירות לפרלמנט הלאומי, לה פן מכהנת כראש הסיעה בפרלמנט הלאומי בפריז, ואת שרביט נשיאות המפלגה העבירה לפוליטיקאי צעיר, ז'ורדן ברדלה. ברדלה הוא גם ראש הרשימה של המפלגה לפרלמנט האירופי. בת זוגו של ברדלה היא אחת האחייניות של מארין לה פן. הכל נשאר במשפחה, כבר אמרנו?
הסיפור הזה הופך לעוד יותר נפתל כשמסתכלים על המפלגה של זמור, אויבתה המושבעת של מארין לה פן. סגניתו של זמור, מרשל, ראש הרשימה של המפלגה בבחירות לפרלמנט האירופי - גם היא אחיינית של מארין לה פן.
הצרפתים עוקבים בסקרנות אחרי הסאגה המשפחתית הזאת. שתי האחייניות של מארין לה פן היו תמיד מאוד קרובות אליה, כולל בהתייעצויות פוליטיות ואסטרטגיות. במסיבות עיתונאים לא מעטות ניתן היה לראות את האחת או האחרת לצידה של הדודה המפורסמת. השבירה של מריון מרשל החוצה נתפסה ללא ספק כבגידה במשפחה. מקורבים טוענים כי השתיים אינן מחרימות זו את זו, ויודעות להפריד בין האישי לפוליטי, אבל ברור שהאינטימיות ששררה בין מריון למארין בעבר, נעלמה ואיננה עוד.
מה שכן, מרוב ההתעסקות הציבורית, מרשל כבר סיגלה לעצמה גישה פייסנית, אולי אפילו חייכנית, לנושא. כך היה, למשל, בתוכנית האירוח המפורסמת "אל תיגע בחבר'ה שלי" בערוץ C8 הצרפתי. "מארין לה פן ואריק זמור בסירה. הסירה מתחילה לשקוע. את מי תצילי קודם?" שאל הקומיקאי סיריל האנונה את מרשל. "קודם כל המשפחה!" נזעקה מרשל, אבל הוסיפה, לקול צהלות הקהל, "מצטערת אריק, מבטיחה לצלול שוב למים מייד אחר כך, כדי להציל גם אותך".
היורשת שלא ירשה
מרשל היא, ללא ספק, תופעה ייחודית בפוליטיקה הצרפתית. כמי שגדלה במשפחה פוליטית היא מרגישה בבית באולפני הטלוויזיה ועל הבמות. בביקורים שלה ברחבי צרפת היא לובשת לעיתים קרובות ג'ינס שחורים ומעיל עור אופנתי ומשדרת אווירה של נינוחות ושיק צרפתי. כמו הדודה המפורסמת, גם מרשל למדה משפטים באוניברסיטת פנתיאון־אסאס שבפריז, אבל בניגוד לדודה היא מעולם לא עבדה כעורכת דין. במקום זאת היא קפצה מייד לבריכה הפוליטית. בגיל 19 היא כבר הצטרפה רשמית למפלגה שהקים הסבא ז'אן־מארי לה פן, ובגיל 22 נבחרה מטעם מחוז ווקלוז לחברה בפרלמנט הצרפתי, שוברת את שיא הנבחר הצעיר ביותר מאז 1791!
עם הרקורד הפוליטי המרשים הזה צפו רבים כי האישה הצעירה תסלול את דרכה להנהגת המפלגה המשפחתית כשיבוא היום ומארין לה פן תחליט לפרוש. זה לא קרה.
מרשל לקחה לעצמה פסק זמן מהפוליטיקה ב־2017, אחרי שמארין לה פן כשלה בבחירות הנשיאותיות מול עמנואל מקרון. בניסיון להשתיק את השמועות אמרה מרשל כי היא רוצה להקדיש זמן לבתה בת ה־3, וגם להיכנס לעולם העסקי. ואכן, בחמש השנים שלאחר מכן היא הקימה מכון מחקר ימני, כלומר אוניברסיטה פרטית קטנה ללימודים סוציו־פוליטיים, שאמורה לטפח את דור מנהיגי העתיד של הימין הלאומני. במקביל, זמן קצר לאחר שמארין לה פן מיתגה מחדש את החזית הלאומית של זא'ן־מארי לה פן כ"איחוד הלאומי", עזבה מרשל רשמית את המפלגה. השבירה היתה חדה וברורה, וכדי להשלים את המהפך היא גם ויתרה על שם המשפחה לה פן, ונותרה עם מרשל בלבד.
ב־2022 יצאה מרשל בהצהרה דרמטית חדשה: היא החליטה לקפוץ חזרה לביצה הפוליטית, בשפריץ רועש במיוחד. במקום לדרוש מחדש את המקום הראוי לה (או שלא) במפלגה המשפחתית, היא הודיעה על הצטרפותה ליריב - שמיצב את עצמו כימין שמימין לימין הקיצוני.
בשבועות האחרונים צצו שמועות כאילו האחיינית הסוררת תסכים אולי לשוב אל חיק המפלגה המקורית שלה. איחוד משפחות? לא אצל משפחת לה פן. הדודה מארין אמרה בשבוע שעבר כי להערכתה, האחיינית שלה לא צפויה לחזור. מרשל דחתה מצידה את השמועות שצצו בשבועות האחרונים בתקשורת על חזרה למפלגת האם (או מפלגת הדודה). "אם הייתי רוצה לחזור, היו לי כבר אינספור הזדמנויות לעשות זאת", התעקשה.
בשיחה איתנו מבהירה מריון מרשל: "הקו הפוליטי שלנו שונה, וכך גם האסטרטגיה שלנו". לדבריה, "יש הבדלים בינינו בשאלת הזהות. האיחוד הלאומי סבורים שהאסלאם תואם את הרפובליקה, הם מסרבים להכיר בהתנגשות של הציוויליזציה עם העולם האסלאמי. מבחינתנו, ההתנגשות הזאת כבר כאן, בצרפת ובאירופה".
התנגשות ציוויליזציות
"האסלאמיזציה של החברה שלנו מלווה בהגירה המונית ממדינות מוסלמיות. זו תופעה מתמשכת כבר עשרות שנים, אשר חווה כעת תאוצה ברורה מאוד", אומרת מרשל ל"ישראל השבוע", ומוסיפה: "אפשר לדבר על מתקפה אסלאמית אמיתית ברבדים לא מעטים של החברה שלנו. מדובר בתופעה שמתנגשת חזיתית עם עקרונות החיים שלנו בצרפת, כמו החילוניות במוסדות שלנו. אבל ביתר שאת, התהליך הזה של האסלאמיזציה מתנגש עם הזהות שלנו, עם ערכיה הבסיסיים של הציוויליזציה שאנו חיים בה".
מרשל מהדהדת מסרים דומים לאלה של מנהיג מפלגת החירות ההולנדית חירט וילדרס, או של מנהיג מפלגת "ווקס" הספרדית סנטיאגו אבסקאל. לפני כמה שבועות, בהפגנה אנטי־ממשלתית, קראו אנשי ווקס: "ספרד נוצרית, לא מוסלמית!"
"הגענו למצב שבו אחרי אימוצו של חוק האוסר לבישת רעלה בבתי הספר, נאלצנו לאסור שם גם לבוש מסורתי כמו שמלות העבאיה או הקאמיס, שצעירים מוסלמים לובשים כהצהרה פוליטית־דתית. זה כמובן הביטוי הבולט, הנראה לעין, של התופעה הזאת, אבל יש גם ביטויים אחרים. אני מתכוונת לזה שתכנים לימודיים, בעיקר בתחומי המדע וההיסטוריה, פתאום לא מקובלים על קבוצות שונות בחברה שלנו. במעגלים מסוימים התייחסות לשואה, או אפילו להיסטוריה הקולוניאליסטית של צרפת, ומלחמת אלג'יריה, הפכו בעייתיות", טוענת מרשל.
מבחינות רבות, "כיבוש מחדש" היא מפלגה של נושא אחד - מאבק בהגירה האסלאמית. למרשל ההגדרה הזאת לא מפריעה. היא מאמינה שהנושא האחד הזה משפיע על כל תחומי החיים שלנו, וגוזרת ממנו את המדיניות שלה גם בתחומי הכלכלה, הביטחון, החינוך, יחסי החוץ ועוד.
"מורים ומנהלים מאוימים באופן קבוע, ואני מזכירה לכם ששניים מהם - סמואל פאטי ודומיניק ברנרד - נרצחו בהתקפות ג'יהאדיסטיות. אסור לשכוח שצרפת היא הקורבן העיקרי של התקפות ג'יהאד באירופה בשנים האחרונות. נדמה לי שאין צורך להזכיר לכם, הישראלים, את הפיגועים הקטלניים ב'שארלי הבדו', בבטקלאן ובניס, או התקפות אחרות בסכינים, כמו שקרו גם אצלכם לא מעט. ולכן, במקום האחרון ברשימה שלנו לבחירות האירופיות, השמור בדרך כלל לאנשים שאותם מבקשים להוקיר, החלטנו לרשום את אוולין רייברט. הבן שלה נרצח בדקירות סכין בידי פליט כביכול סודאני", אומרת לנו מרשל.
היא מאשימה ארגוני חברה אזרחית בניסיון לחדור לרבדים עמוקים בחברה הצרפתית, כדי להפוך אותה למוסלמית.
"החיבור של הגירה מאסיבית יחד עם חולשתם של המנהיגים שלנו, אפשר לאחים המוסלמים ולשותפיהם להרחיב מאוד את השפעתם באירופה. הם הצליחו לחדור עמוק אל תוך האוכלוסייה המוסלמית בצרפת. זה בא לידי ביטוי בעיקר בצמיחה בפעילות הדתית המוסלמית, שהופכת יותר ויותר פומבית.
"אנחנו רואים עלייה פנומנלית במספר הנשים שעוטות רעלות. אנו עדים לתופעה של אסלאמיזציה מחודשת של דור שני או שלישי של מהגרים הנמצאים על אדמתנו. אני מדברת על חדירה עמוקה לתוך החברה שלנו של מערכת שלמה של ארגונים הקשורים לאחים המוסלמים, עם השפעה אידיאולוגית ניכרת בתוך קהילות דתיות, בחברה האזרחית, ואפילו בתוך הממסד הציבורי".
מרשל מאמינה שנבחרי ציבור לא מעטים, בציניות ובחיפוש אחר קולות, מניחים לרשתות הללו לפעול. היא טוענת שראשי ערים מעלימים עין מהמסוכנות ומהרדיקליות של האנשים האלה שהם פוגשים. "זה הגיע עד לרמת השלטון. אני מדברת על ארגון המוסלמים של צרפת, שנחשב מבחינת הרשויות לבן־שיח מקובל. ברור שזה לא רק שערורייתי, אלא גם מסוכן. בתקופה האחרונה התחלנו לראות סימנים שהעיוורון הזה מתחיל להצטמצם, אבל כרגע רק שומעים מילים, וזה מתחיל להיות מאוד מאוחר.
"צריך לסגור את כל המסגדים הסלפיים הקשורים לאחים המוסלמים או לתנועות אסלאמיסטיות אחרות כמו הטבליע' או מילי גורוס הטורקית", אומרת מרשל. "ברור שהאסלאם מציב בעיות מבחינת הרפובליקה שלנו, אבל באופן רחב יותר האסלאם מאיים על החיים המשותפים שלנו. החוקים שלו מאתגרים את החוקים שלנו, את העקרונות המוסריים שלנו, בכל מיני תחומים. מצוות אסלאמיות רבות, כמו הפוליגמיה, פשוט לא תואמות את עקרונות הרפובליקה.
"והכי הרבה, כמובן, מקומן של הנשים באסלאם, או ליתר דיוק - ההדרה שלהן, שמתנגשת ישירות עם החברה שלנו. כאם לשתי ילדות קטנות אני רגישה לכך במיוחד: איך ייראה העתיד שלהן? מה יקרה לחירויות שלהן, אם המגמה הדמוגרפית שאנחנו רואים תימשך והחברה שלנו תהפוך יותר ויותר אסלאמית? אני כועסת מאוד על הנשים שמתיימרות לקרוא לעצמן פמיניסטיות מערביות, שממשיכות לרדוף את הגבר ההטרוסקסואל האירופאי אבל מעלימות עין מהסקסיזם - מילה חלשה מדי לטעמי - שהאסלאמיזציה של היבשת שלנו משנעת".
מריון ואנחנו
מריון מרשל מעולם לא ביקרה בישראל באופן רשמי. אריק זמור, לעומתה, ביקר לא מעט, כולל בסוף אוקטובר האחרון לביקור סולידריות. הוא נפגש עם יהודים צרפתים־ישראלים, אבל המערכת הפוליטית הפנתה לו עורף, אולי בשל התבטאויותיו. ההתעלמות הישראלית הזאת לא מפריעה למריון מרשל להציג את עצמה כמגינת היהודים הצרפתים נגד גל האנטישמיות שפרץ במדינה מייד לאחר 7 באוקטובר.
"התגובה הלגיטימית של ישראל למתקפה הנתעבת ב־7 באוקטובר עוררה התפוצצות של אנטישמיות חסרת עכבות, אותה אנטישמיות שניזונה במשך שנים מחתרנות אסלאמיסטית, אבל גם מהשיח האנטי־קולוניאליסטי כביכול של השמאל הקיצוני", היא אומרת ומוסיפה: "מפלגת צרפת־הבלתי־כנועה מדרבנת הפגנות והפרות סדר נגד שגרירות ישראל בפריז. אל הברית הלא קדושה הזאת מתחברים גם הבריונים מהשמאל הקיצוני ועבריינים קטנים מהפרוורים. האסלאמיסטים השמאלנים האלה הם רעל לדמוקרטיה שלנו וסכנה עבור בני ארצנו היהודים, הם מחפשים לייצר כאוס שישרת את האג'נדה הפוליטית שלהם".
מרשל מנסה לחבר בין ההתקפה של חמאס על ישראל לאג'נדה שלה נגד ארגונים שמדרבנים לדעתה את חדירת האסלאם לחברה בצרפת. "מובן שאי אפשר להשוות בין הארגונים האלה לחמאס ולדרכי הפעולה של חמאס. אני מדגישה שאני לא אומרת את זה. אבל אי אפשר להתעלם מהשורשים המשותפים, מההשראה האידיאולוגית המשותפת וגם מהתמיכה המשותפת. מדינה כמו קטאר תומכת גם בפרויקטים של תנועת האחים המוסלמים בתוך המדינה שלנו ובאירופה. וכל זה מתורגם באופן קונקרטי גם לשיאים של מעשים והערות אנטישמיות בצרפת.
"אני תומכת בזכותה של ישראל להגן על עצמה", היא מוסיפה, "כמו במטרות של שחרור החטופים ומיגור חמאס. אני רואה בחמאס סכנה לא רק לישראל, אלא גם לאירופה. כשאחד ממנהיגי חמאס קרא ל'יום זעם', זה הביא להתנקשות בחייו של המורה דומיניק ברנרד בידי אחד מחיילי הג'יהאד העולמי".
גוש הימין
373 מיליון אזרחים זכאים להצביע ביום ראשון לנציגיהם בפרלמנט האירופי - כל מדינה בוחרת את נציגיה שלה, ואלו מתחברים לסיעות פוליטיות בפרלמנט. הסקרים בחודשים האחרונים צופים עלייה משמעותית לסיעות הימין, וגם לסיעות הימין הקיצוני. ב־20 השנים האחרונות היתה זו סיעת EPP, של המרכז־ימין, אשר שלטה בפרלמנט האירופי.
המגמה הזאת צפויה להתחזק. סיעת ECR השמרנית - שראש ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני היא המנהיגה העיקרית שלה - צפויה להגיע למקום השלישי או הרביעי. הרשימה שמובילה מרשל תצטרף לסיעה הזאת. ואילו הסיעה הימנית־קיצונית "זהות ודמוקרטיה ID", שבה חברה המפלגה של מארין לה פן, תגיע כנראה למקום הרביעי או החמישי.
"הסיעה שלנו בפרלמנט האירופי מחברת נבחרי ציבור מ־17 לאומים שונים, וכבר משתתפת בממשלות של ארבע מדינות. לפי כל התחזיות, הסיעה שלנו תהפוך לכוח השלישי בבריסל, לפני הסיעה של עמנואל מקרון, למשל! זה אומר שחברי הפרלמנט של המפלגה שלנו יהיו חלק מסיעה מרכזית מאוד, המשפיעה ביותר בתוך הימין האירופי", טוענת מרשל.
אז מה בדיוק היא רוצה שיקרה באירופה?
"גבול לאומי, כמובן, עם החזרת הפיקוח וסיום התנועה החופשית של לא־אירופאים; גבול אירופי, עם מצור ימי צבאי בים התיכון וחיזוק הגבולות היבשתיים הפיזיים, כולל חומות כפי שדורשות כמה מדינות". היא גם רוצה שאירופה תתנה את הסיוע למדינות נחשלות באפריקה ובצפון אפריקה בשיתוף פעולה במניעת הגירה לאירופה.
"הייחוד של הפרויקט הפוליטי שלנו הוא מה שאנחנו מכנים 'הגבול החיצוני' - חיזוק שותפויות עם מדינות מעברו השני של הים התיכון, בתנאי שיעזרו לנו להילחם נגד ניסיונות ההגעה מהחופים שלהן. כיום אנחנו עוזרים כלכלית למדינות שאפילו לא מסכימות לקחת בחזרה אותם אזרחים שלהן, שנכנסו לצרפת באופן לא חוקי. זה מטורף!" היא מדגישה.
ברנרד גואטה הוא מספר שתיים ברשימה לפרלמנט האירופי של מפלגת רנסאנס (Renaissance), מפלגתו של הנשיא מקרון. בשיחה עם "ישראל היום" הוא מזהיר כי העלייה בלאומנות משמעותה שבירת המסגרת האירופית ופירוקה.
"לאומנות איננה פטריוטיזם, אלא קריאה למלחמה", הוא מדגיש. "אורבן ההונגרי זה כמו טראמפ, חירט ההולנדי כמו פוטין, ומארין לה פן כמו מודי. זאת סכנה לדמוקרטיה שלנו, שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנה, כי היא מקדשת את השבטיות במקום לבנות את אירופה ביחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו