בחודש שעבר, כשהתובע בבית הדין הפלילי בהאג כרים קאן ביקש להוציא צווי מעצר נגד בנימין נתניהו ויואב גלנט, ישראל רחשה כמרקחה. איך, זעקו טובי פרשנינו, איך התגלגלה חרפה שכזו לפתע? איך יכלה הקהילה הבינלאומית להזדקר כך פתאום, כמעט בן־לילה, ולתת יד לעיוות דין משווע, שמשווה בין ישראל למרצחי חמאס?
התשובה אינה סבוכה: עלילת הדם על "פשעי המלחמה" שישראל מבצעת כביכול בעזה נפלה על אוזניים קשובות ביותר, הואיל ובמשך חודשים רבים אחד הנציגים הבכירים ביותר של הממשל האמריקני עושה לילות כימים לשכנע את כל מי שמקשיב - וכאלה, לדאבוננו, יש הרבה - שישראל נסחפת לתהום מוסרית מסוכנת וחסרת תקדים.
שמו של הבכיר כמעט אינו ידוע בארץ: הגנרל הבכיר מייק פנזל, המתאם הביטחוני של ארה"ב בישראל וברשות הפלשתינית. בחודשים האחרונים המשרד של פנזל מפיץ עדכונים שוטפים, לפעמים בכל יום, שעיקרם מעללים של מתנחלים אלימים לכאורה כנגד חסרי ישע פלשתינים בחסות צה"ל ובעידוד ממשלת נתניהו. העדכונים האלו זוכים לתפוצה רחבה ביותר, כולל בקרב חברי קונגרס בארה"ב ונציגי מדינות זרות בישראל.
מהיכן שואב הגנרל הנכבד את הנתונים שהוא מציג קבל עמים ועדות? לפי מקורות ספורים בתוך הממשל האמריקני ומחוצה לו, שמכירים היטב את פנזל ואת דוחותיו, הטענות שהגנרל מעלה על הכתב דומות דמיון מחשיד לאלו המתפרסמות באתרים פרו־פלשתיניים, כולל האתר של OCHA, סוכנות האו"ם האמונה על תיאום הומניטרי בשטחים, ואתר "בצלם". לעיתים הדוחות מצטטים את התעמולה הפלשתינית מילה במילה ומעלים טענות קשות - ומופרכות בעליל - של רדיפה שיטתית וקשיחה.
פנזל מציג נתונים כעובדה, שיוצרת תמונת מצב שלפיה אין לממשל ברירה אלא להתערב, כדי להביא רגיעה ולחדש את המגעים לדו־קיום. אז מה אם כל הקורבנות הפלשתינים, ללא יוצא מן הכלל, כולם מחבלים שנהרגו תוך כדי ביצוע פיגועים
כך, כפי שדיווחתי במגזין האמריקני "טאבלט", למד על בשרו שגריר ישראל בארה"ב, מיכאל הרצוג. השגריר, על פי מקורות, הגיע לפגישה בגבעת הקפיטול בחודש נובמבר בשנה שעברה. כשריח המוות עוד כבד באוויר של יישובי עוטף עזה, השגריר הרצוג, לא קשה לשער, הניח שהמשימה לפניו תהיה נוחה יחסית: דיווח קצר על הנעשה בשטח לקבוצה של מחוקקים ידידותיים יותר או פחות. אבל למחוקקים היו רעיונות אחרים. תסביר לנו, הם ביקשו, למה חיילי צה"ל במדים מלווים מתנחלים למשימות נקם ושילם נגד אוכלוסייה פלשתינית חפה מפשע, ולמה ישראל לא רק מאפשרת אלא מעודדת שגרה של הטרדה, גזל ואלימות קשה, שלעיתים מסתיימת גם ברצח.
ההאשמות שהציגו המחוקקים נשאבו ממקור אחד, יחיד, ולכאורה נטול משוא פנים: הגנרל פנזל. הדוחות שמשרדו מפיץ בתכיפות, על פי המקורות, כמעט אינם מתעכבים על אלימות פלשתינית נגד אזרחים ישראלים ביהודה ושומרון. אלו שמקבלים את המידע שלהם על הנעשה בשטח ממשרדו של פנזל, לא יודעים, למשל, שבשנת 2023, על פי נתוני צה"ל, התרחשו ביו"ש 608 פיגועי ירי, דריסה, דקירה ושאר זוועות, עלייה חדה של 350 אחוז מהשנה הקודמת. המציאות המוצגת להם שונה בתכלית: לא כזו שבה צד אחד, הפלשתינים, תוקף ללא הרף וללא הבחנה, אלא מציאות חלופית שבה משיחיים מסוכנים מערערים כל סיכוי לשלום צודק ובר־קיימא, והכל בחסות ממשלת ישראל.
אין פלא, אם כן, שבחודש פברואר חתם הנשיא ביידן על צו נשיאותי שמטיל סנקציות חריפות על "אנשים שחותרים תחת השלום, הביטחון והיציבות בגדה המערבית". צווים נשיאותיים, בדרך כלל, הם לא חומר קריאה מרתק, אבל על הצו הזה שווה להתעכב. "אני, ג'וזף ר. ביידן, נשיא ארה"ב", כך הצו, "מוצא בזאת שהמצב בגדה המערבית - ובייחוד רמות האלימות הגבוהות מצד המתנחלים הקיצוניים, שכוללות גירוש בכוח של אנשים וכפרים שלמים והשחתת רכוש - הגיע לרמות בלתי נסבלות". זמן קצר לאחר מכן מחלקת המדינה יישמה את ההנחיות של הנשיא והכריזה על צעדים נגד ארבעה אזרחים ישראלים החשודים כמתנחלים אלימים, כולל הקפאת נכסים.
מי, אם כן, מחליט אילו מתושביה היהודים של יו"ש מהווים איום על החוק והסדר? ואיך נראה המנגנון שמדווח לוושינגטון על אילו מהישראלים יש להכריז כאלימים?
סופרים מחבלים
התשובה לשאלה הראשונה, כמובן, היא פנזל. ובחינה זריזה של דרכי הפעולה של משרדו יותר מאשר רומזת שניסיון אמיתי ליושרה בסיסית אין פה. "זה סוד קטן מאוד", אמר מקור אחד שקרא את הדוחות של הגנרל, "שבכל יום נתון בחודש דצמבר האחרון, למשל, הנתונים (של פנזל) תאמו במדויק את מה ש־OCHA טענו".
אז מה? ישאל הקורא הספקן. למה לא להסתמך על הנתונים הרשמיים של ארגון נכבד כמו האו"ם? למה להאשים את הגנרל בסילוף המציאות, כשבסך הכל הוא משתף את אותם המספרים כמו גורמים מהימנים אחרים?
מאחר שכל מאן דהוא שעניינו לסקור את המציאות נכוחה היה מקשיב, לדוגמה, לטענות של יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. בדצמבר אשתקד ביצע דגן בדיקה שהראתה כי OCHA סופרת כל אירוע אלים שהתרחש ביו"ש כאירוע שמערב מתנחלים, גם אם התושבים היהודים המעורבים באירוע היו אלו שבעצמם הותקפו על ידי פלשתינים.
כל מי שרוצה לבדוק את הטענות של דגן בעצמו, מוזמן לעשות כן. מאז 7 באוקטובר, טוען האתר של OCHA, שמונה פלשתינים נרצחו בידי מתנחלים אלימים, ושבעה פלשתינים נוספים נרצחו מתחילת 2023 ועד שמחת תורה. ארגון "בצלם" מספק נתונים דומים, ואף מוסיף ונותן את שמותיהם של הנספים. כך אנו למדים, למשל, על עבד אל־כרים בדיע א־שייח, בן 21 מסיניריא, שנורה ונרצח בידי מתנחל אלים ביותר באזור חוות דורות עילית. כל פשעו של בדיע היה שהגיע לחווה של אותו מתנחל כשהוא חמוש בסכין ובכמה מטענים מאולתרים. או על טארק עודה יוסף מעלי, בן 42, שבסך הכל יצא מרכבו בחוות שדה אפרים ודקר יהודי לפני שנורה למוות בדם קר. או מוהנד שחאדה החייכן בן ה־25 מהכפר עוריף, חמאסניק שנורה בידי מתנחלים אחרי שנכנס למסעדת "חומוס אליהו" על יד עלי ורצח ארבעה ישראלים.
אלו הקורבנות ש־OCHA מציג כהוכחה לאלימות גואה של יהודים ביו"ש. ואלו הנתונים שפנזל מחרה־מחזיק אחריהם, מכבס ומציג כעובדה לגיטימית שיוצרת תמונת מצב, שלפיה אין לממשל בוושינגטון ברירה אלא להתערב בתקיפות כדי להביא רגיעה ולחדש מגעים לדו־קיום. אז מה אם כל הקורבנות הפלשתינים, ללא יוצא מן הכלל, כולם מחבלים שנהרגו תוך כדי ביצוע פיגועים. אז מה אם מסמך פנימי של פיקוד המרכז מנובמבר 2023 מצביע על ירידה של כ־50 אחוז בתקריות המוגדרות "אירועי פשיעה לאומנית" מצד אזרחים ישראלים ביו"ש. אז מה אם המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על עלייה של יותר מ־200 אחוז במספר אירועי הטרור הפלשתיני מאז 7 באוקטובר. בדוחות של פנזל אין אזכור לשכאלו.
יש בהם, לעומת זאת, טענות כמו זו על 16 הקהילות הפלשתיניות שפונו בכוח על ידי מתנחלים אלימים, לעיתים בגיבוי חיילים במדים. גם המספר הזה לקוח ישירות מדוחות של ארגונים עוינים את ישראל, במקרה הזה "בצלם". אחת הקהילות שמוזכרות בדוחות היא זו שבוואדי א־סיק בבנימין. הדוחות לא מציינים שבאוגוסט אשתקד פלשתינים חמושים באלות ובאבנים תקפו ארבעה רועי צאן יהודים באזור וגרמו להם חבלות. החיכוך הזה, בין אנשים שחיים על קרקעות שבעלותן לעיתים קרובות שנויה במחלוקת ומתנצחים זה עם זה, כמו שרועים ועובדי אדמה התנצחו מאז ומתמיד, הפך, אליבא דפנזל, להוכחה ניצחת לאלימות יהודית וסבל ערבי.
וה"הוכחה" הזו ושכמותה הפכה את פנזל לדמות מוערכת ביותר בוושינגטון. לפני שג'ק לו התחיל את כהונתו כשגריר ארה"ב בישראל, הסנאטור הבכיר כריס ואן הולן, דמוקרט ממרילנד, יעץ לו בשימוע פומבי בסנאט להיפגש עם פנזל בהקדם. "המידע שעומד לרשותנו", אמר ואן הולן, "מצביע שבעוד העולם שקוע בנעשה בעזה, מתנחלים קיצונים בגדה המערבית ברגעים אלו ממש גוזלים יותר ויותר אדמות של פלשתינים". ובמכתב למזכיר המדינה טוני בלינקן בנובמבר, שלושה חברי קונגרס ציינו לשבח את עבודתו של פנזל, שלדידם עוזר "להרתיע קיצונים בגדה המערבית".
לבנון פינת עזה
על פניו ניתן היה, אולי, לבטל כלאחר יד את ההערכה שפנזל זוכה לה בוושינגטון, ולטעון שגם אם ברור שהוא מסייע לצייר את ישראל, מפקדיה ואזרחיה באור שלילי ביותר ולהכשיר את הקרקע לצעדים שערורייתיים כמו זה של ביה"ד בהאג - הרי הוא רק עוד אפרטצ'יק, עוד בכיר מוסת ומוטה שלא נותן למציאות הסבוכה להעכיר את ראיית העולם הפשטנית שלו. אבל פנזל הוא הרבה יותר מזה. הוא לא רק מהקצינים הבכירים בצבא האמריקני, הוא המנגנון שבעזרתו הממשל מווסת את המדיניות באזור. אם, למשל, ייחתם הסכם עם חמאס, פנזל הוא זה שיהיה אחראי להסדרי הביטחון.
בשביל להצדיק את מדיניותה ההזויה, שתוצאותיה התבררו ב־7 באוקטובר, ארה"ב צריכה לשכנע את העולם שהתוקפנות באזור, תוקפנות עם סממנים דתיים קיצוניים ועם שאיפות רצחניות, מגיעה לא מכיוון חמאס, חיזבאללה ושאר בעלות הברית של טהרן - אלא מכיוון ירושלים
לא קשה, ביודענו כל מה שידוע על פנזל ועל משרדו, לדמיין מציאות שבה הגנרל ימשיך לדברר את הנרטיב שלפיו "יש קיצונים בשני הצדדים", ושהדרך היחידה קדימה היא להמשיך "לשאוף לשיתוף פעולה". והנרטיב הזה החליף לחלוטין את המציאות בוושינגטון. במארס, כשמועצת הביטחון של האו"ם הצביעה על דרישה להפסקת אש מיידית בעזה, ארה"ב העניקה לישראל סטירת לחי דיפלומטית ונמנעה. הבית הלבן ממשיך להתעקש לא על שחרור החטופים - כולל כמה אזרחים אמריקנים שהממשל מפקיר לגורלם - אלא על מתן סיוע משמעותי לחמאס. במקביל, ביידן ועוזריו לא רק מאיימים השכם והערב להפסיק את הסיוע אם התגובה הישראלית תחרוג מהגבולות הצרים מאוד שוושינגטון הכתיבה לירושלים, אלא גם חוזרים ללא הרף על פרופגנדה חמאסית, כולל עלילת הדם על הרעב כביכול שישראל משליטה בעזה.
מה מוביל את ביידן לשבור עידנים של תמיכה אמריקנית בישראל? למה נשיא ארה"ב ממשיך לאתרג את ארגון הטרור הרצחני ולמנוע, בכל אופן אפשרי, את שבירתו על ידי ישראל? התשובה פשוטה וכואבת: ביידן ממשיך את מדיניות החוץ המרכזית של הבוס שלו לשעבר, ברק אובמה, שלפיה האינטרס האמריקני העליון הוא חיווט מחדש של המזה"ת כדי להציב במרכזו את בעלת הברית העיקרית של המפלגה הדמוקרטית באזור, איראן. ובשביל להצדיק מדיניות הזויה שכזו, שתוצאותיה ההרסניות התבררו לכל מי שתהה ב־7 באוקטובר, וושינגטון צריכה לשכנע את העולם שהתוקפנות העיקרית באזור, תוקפנות עם סממנים דתיים קיצוניים ועם שאיפות רצחניות, מגיעה לא מכיוון חמאס, חיזבאללה ושאר בעלות הברית של טהרן - אלא מכיוון ירושלים. התפקיד של פנזל ומשרדו הוא לספק "עובדות" כדי לספר את סיפור הבלהות הזה באופן משכנע, ולהצדיק מדיניות של תמיכה בטרור. ופנזל, לצערנו, מוכשר מאוד בתפקידו.
לא קשה, אם כן, לדמיין עתיד שבו עזה הופכת ללבנון שנייה, עם חמאס המתחזק בתפקיד חיזבאללה ועם הישות השלטת ברצועה, מי שלא תהיה, בתפקיד הממשלה העצמאית כביכול. ולא קשה לדמיין עתיד שבו, בדיוק כמו בלבנון, האמריקנים מתעקשים, בניגוד מוחלט לעובדות הברורות, שיש איזשהו הבדל בין נבחרי הציבור לבין ארגוני הטרור. ובדיוק כמו שהממשל האמריקני לוחץ על ישראל לא להיגרר לעימות בצפון, כל מה שהמשרד של פנזל עושה בחודשים האחרונים מצביע על הסבירות שכעת אותו תסריט בדיוק יישנה בדרום: סטטוס־קוו בחסות אמריקנית, שמחזק את ארגוני הטרור ומחליש את ישראל בצורה ניכרת. ביו"ש הטקטיקה הזו הולידה עלילת דם כנגד אזרחים יהודים. בעזה, לצערנו, היא עלולה להוביל לתוצאות הרסניות אף יותר.
משגרירות ארה"ב בישראל נמסר: "בגיבוש דוחות והמלצות, המתאם הביטחוני בין ישראל לרשות הפלשתינית מסתמך על דוחות מגוף ראשון כשאנחנו משוחחים עם גורמים משני הצדדים של הסכסוך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו