בין שני פילוסופים

ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, פרסמה בשנת 2006 מאמר שכותרתו המחוכמת היא "מה מאפשר את אסא כשר". נושא המאמר, שמשתרע על פני 7,000 מילה - מה שמעיד מן הסתם על עומקו ועל רצינותו - הוא "על האופן שבו הפילוסופיה של אסא כשר משרתת את הרוע בישראל". מטר מזועזעת מהלגיטימציה שנותן הממסד האקדמי והביטחוני לכשר, שגם הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ובניגוד למטר - הוא מקובל מספיק כדי להתוות יסודות אתיים לכל מי שמרגיש מחסור במצרך הזה: לחברי כנסת, לממשלה, למועצת העיתונות, לבורסה לניירות ערך. פעם אף כתב כללים להתבטאויות פוליטיות של מרצים באוניברסיטה, אבל תסמכו על החבר'ה האלה שאף אחד לא יגיד להם מה להגיד - והם דחו את הצעותיו בשאט נפש.

כשר שלח ידו גם בעיצוב הקוד האתי הראשון של צה"ל, וגם ירד לפרטים בכל הנוגע למדיניות של חיסולים ממוקדים ופדיון שבויים, ובוודאי נשמטו עוד תחומים שבהם תרם את תרומתו. הוא עצמו שירת בצבא במסגרת העתודה, ביחידת המחשב של חיל המודיעין. ייתכן שאין לו הניסיון המעשי שדרוש להבנת כלל התנאים והשיקולים של לוחם בשטח, ובכל זאת נפלה בחלקו הזכות להיות מוסרי מרחוק.

אך לא על התאמתו לתפקיד פוסק המוסר הצבאי התרעמה ד"ר מטר. ב־7,000 מילה אפשר - ומטר בהחלט עושה זאת - לפזר שמות של ריבוא פילוסופים, אך היא מטילה דופי בפרקטיקה האתית של מחבר הקוד האתי של צה"ל, גם מסיבות של חוסר מקצועיות: "האם בדק כשר את התאמת פעולות צה"ל למשפט הבינלאומי? האם ניסה להתמודד עם הנתונים שמספקים ארגוני זכויות אדם בינלאומיים כאמנסטי או אונר"א, למשל? התשובה השלילית אינה מקרית, ובעצם היא הדבר שחשוב להבהיר כאן. אין כל צורך להתמודד עם אמנסטי, אונר"א, בצלם או אפילו עם נתוניו של בן כספית ב'מעריב' על התנהגות צה"ל בימים הראשונים של האינתיפאדה". ארבעה מקורות שמטר, שתרה אחרי האמת, מקובלים עליה כאמינים וכחסרי פניות.

מבחינת חתן פרס ישראל לפילוסופיה, הכופתאות הטובות הן "אחים לנשק" ואנשים "שעושים את המיטב ומביאים להישגים מופלאים", והמרק העכור מורכב מאנשים שלא נותנים לו לדבר בפאנלים, וכמובן - החרדים "הטפילים" ו"המוטציות הלאומניות", כמו מפלגת הציונות הדתית

אין צורך להיות פילוסוף מוסמך כדי להביע דעה על מוסריותה של פעולה כזו או אחרת. למעשה, מטר עצמה השתמשה בהרבה פחות מילים באפריל 2022. אז העלתה לפייסבוק תמונה של דגלי ישראל שנתלו בספריית האוניברסיטה לכבוד יום העצמאות. "ככה נראית מחלה", כתבה מטר, ובכך הנגישה להמונים את דעתה על המדינה שבה היא מתגוררת, שממנה היא מקבלת משכורת ושנגדה היא חותמת על עצומות מדי פעם.

כשר, בניגוד למטר, חביב על הממסד. בשנת 2000 אפילו קיבל פרס ישראל לפילוסופיה. "פרופ' כשר משתייך לזן הנדיר של פילוסופים שבדומה לסוקרטס, ידעו לנהל את עיוניהם בשוקה של עיר", נימקו השופטים. אולי התרשמו מלשונו העממית והבהירה. בינואר 2023 התראיין ל"מעריב" והמשיל את החברה הישראלית למרק: "באמצע הקערה יש כופתאות משובחות, ממש יוצאות מן הכלל. סביבן אני רואה אגם שלם של נוזל עכור, דלוח, מרק תת־רמה, ובמעטפת יש טבעת רעילה, מזוהמת, לא סטטית, שזוחלת לתוך המרק".

הכופתאות הן אנשים "שעושים את המיטב ומביאים להישגים מופלאים". המרק העכור מורכב מאנשים שלא נותנים לפרופסור זכות קדימה בכביש ולא נותנים לו לדבר בפאנלים. וכמובן - החרדים "הטפילים" ו"המוטציות הלאומניות": מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית.

כשר, כמקובל במילייה של הקניידלך, היה קול בולט במחאה נגד הרפורמה המשפטית, וכמקובל - תמך בסרבנות. על עמדה זו חזר גם בראיון שנתן לפני כשבוע לרדיו של מכללת רייכמן, אצל פרופ' יניב רוזנאי (עוד פעיל מחאה נלהב) ופרופ' ליאב אורגד. גם לשם הגיע משל המרק. כשר הוסיף לטבעת העכורה את המתנחלים, ובין הקניידלך המשובחים מנה את "אחים לנשק" ואת הטייסים, אנשי המודיעין ש"השעו את ההתנדבות שלהם". מתיישבי יהודה ושומרון, שספגו במלחמה אבידות בשיעור גבוה יותר מכל מגזר אחר, היו בעיניו "הטבעת העכורה הזאת בתוך המרק".

במקביל, ד"ר מטר מצאה כופתה משלה: המחבל וליד דקה, ממתכנני חטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם הי"ד. דקה מת בכלא לפני כשבועיים, ומטר ספדה לו: "היה שלום, חבר יקר ואהוב. היית ותהיה מקור השראה אינסופי". במאמר מלומד יותר ל"שיחה מקומית" כתבה מטר על התכתבותה בת 20 השנה עם דקה, ועל היכרותה איתו אחרי שהקימה את "הוועד למען האסירים הפלשתינים". היא כינתה אותו, בין היתר, "אינטלקטואל רפלקסיבי" (כנראה מדובר במחמאה של פילוסופים).

קל לראות את ההבדלים בין כשר, יקיר הממסד, לבין מטר, שנמצאת אי־שם בשולי השמאל הרדיקלי. כשר סבור שהחברה הישראלית ומדינת ישראל סובלות מקלקולים שנובעים מאוכלוסיות כמו חרדים, מתנחלים ואנשים שמפריעים לו לדבר בפאנלים. הוא גם מוכן לספק קוד אתי לכל מוסדות החברה, כדי להקל עליהם את מלאכת התיקון. מטר, לעומתו, נדמית כמתקשה לקבל את זכויותיו הלאומיות של העם היהודי, ואת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. התיקון לבעיה זו נמצא באנשים כמו וליד דקה, שהביע חרטה פומבית על מעשיו, ואף לימד אסירים ביטחוניים "קטעי הגות על חשיבותו של מאבק לא אלים, על הדבקות בחיים, על ההשלכות הרות האסון של מאבק מזוין עד חורמה". אולי משום כך דקה נמצא בכל רשימה לעסקת שחרור אסירים שהגיש חמאס. מטר מאמינה בכנות החרטה של דקה מתוך הכלא, כשם שהיא מאמינה לאונר"א.

אך בין שני הפילוסופים הניצים רב המשותף על המפריד. שניהם נהנים ממעמד של קביעות אקדמית, שניהם מקבלים את משכורתם מהציבור שהם בזים לו, ובעיקר - שניהם זוכים כבר שנים ליכולת לעצב את תפיסת המוסר של הדורות הבאים של האינטלקטואלים. ואם לא זה - לפחות הם מדגימים היטב אילו דעות מועילות לצורך שרידות בעולם האקדמי. בין התייחסות לדגלי ישראל כאל "מחלה" לבין סימון כחצי מהציבור כ"זיהום" - בין כשר למטר משתרע כל טווח הדעות באוניברסיטה הישראלית. וגודלו ומוסריותו הם בדיוק כשל כופתה.