חוק הגיוס: החוצפה וההזדמנות

לא חרדים מגיוס. הצורך בתוספת כוחות לצה"ל החזיר אל סדר היום שלנו את נושא גיוס בחורי הישיבה. מצד אחד מדובר בהעלאה מחודשת של "חוק הגיוס", כדי לענות לדרישת בג"ץ בנושא זה. החוק עמד לעלות לפני השבת השחורה, אך העלאתו אחריה, ועל רקע המספר הגדול של חיילי המילואים הלוחמים כרגע, היא סטירת לחי ממש.

מדובר בחוק המעניק מעמד לגאלי להשתמטות, בבחינת הוצאת לשון להמונים שגויסו, ולאלה שגייסו את עצמם, בשעה שהחרדים מסכנים את חייהם באוהלה של תורה. השנתון החרדי עומד כיום על כ־10,000 מועמדים לשירות ביטחון, המקבלים "דחיית שירות", שהיא, למעשה, הכשר להשתמטות משירות. במילים אחרות: מדובר ביותר מרבע מן השנתון הלא־חרדי. לא ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שהתיר מכסת אי־גיוס של 400 בחורי ישיבה, ואפילו לא ראש הממשלה השישי, מנחם בגין, שהכריז בגאווה כי במדינה היהודית לא תהיה שום מכסה לתלמידי ישיבה, העלו בדעתם מספרים כאלה.

הטענה שלפיה אין לצבא צורך בבחורי הישיבה, שראשי הציבור החרדים הרבו להשתמש בה, אינה רלוונטית מאז השבת ההיא. ביטול קיצורו של השירות הצבאי, העלאת גיל הפרישה מן המילואים והארכת שירות המילואים השנתי, שעליהם הוכרז השבוע, מוכיחים באופן הברור ביותר שאין לטענה הזו בסיס. החרדים אינם עשויים מעור אחר, וכמו שבני גילם הלא חרדים עוברים סוגים שונים של טירונות ומצטרפים לשורות, כך גם הם מסוגלים לעשות זאת.

על רקע זה בלט שר הרווחה, יעקב מרגי, שאמר כי "מה שהיה לא יהיה". הוא חי בתוך עמו (בניגוד למנהיג אגודת ישראל יצחק גולדקנופף, שעדיין לא הצליח להבין מה הקשר בין הממשלה למלחמה), ומבין שאי אפשר לפטור צעירים רבים בתואנה בלתי קבילה. אולי מכאן יבוא השינוי.

הרבה יותר ממדינה. בכל יום אנחנו לומדים משהו חדש על התוצאות שלא ציפינו להן, בעקבות השבת השחורה ההיא. אחת מהן כרוכה ביחסם של מגזרים שונים בקרב יהודי אמריקה למלחמת עזה: אירועי השבת שתפסו את ישראל בלתי מוכנה, התגובה הישראלית והפגיעה באלפי פלשתינים בלתי מעורבים, וגבורות כוחות הביטחון.

ההפגנות הקשות נגד ישראל הפתיעו יהודים אמריקנים רבים בהיקפן ובעוינותן. הם מדווחים על הסתרת סממנים יהודיים, ועל חשש מתקיפות של גורמים עוינים. מצד אחד הם אומרים שטענתם המרכזית כי ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים בעולם הופרכה, ומצד שני הם מוצאים עצמם בדיונים מעמיקים מבעבר בשאלת הקשר בינם לבין ישראל, על רקע קביעות כי ישראל והיחס אליה הפכו לדת החדשה של יהודי אמריקה.

מרק טרייסי ואמה גולדברג כותבים ב"ניו יורק טיימס" על המתרחש בקרב הזוגות המעורבים מאז 7 באוקטובר, בכל הנוגע לישראל. ראשית - זה כבר אינו נושא אינטלקטואלי, השמור לבילויי סוף השבוע. השאלה הפכה, בבת אחת, לנושא מרכזי מאוד עבור יהודי אמריקה, הגורם ללא מעט ויכוחים משפחתיים. אם בתחילה היו גם המשפחות הללו מאוחדות סביב התדהמה והדאגה, עד מהרה עברו הדיונים להתמקד בתגובה הישראלית הקשה. כמה זוגות מעידים על משברים לא פשוטים, אך גם על הזדמנות נדירה מאוד עבור בן הזוג היהודי להסביר לבן הזוג הנוצרי מה משמעות ישראל עבור יהודים שאינם חיים בה.

ישראל, בחייהם של הזוגות המעורבים, היתה מדינה שהתעניינו בה, שילדיהם הגיעו אליה במסגרת "תגלית", ושגם הם עצמם אולי ביקרו בה. אבל על רקע מלחמת עזה, היא הפכה אצל רבים מהם לנושא המרעיד את נימי נפשם, שהיחס אליו הוא, קודם כל, אמוציונלי.