לבד על הגג

שלומי הגיש לשולחן אפרסמונים פרוסים לגלגלים כתומים, והם השלימו את הקפה השחור שהכין לנו ג'ייקוב. "זה פרי שסבל מיחסי ציבור גרועים פעם", קיבלנו הסבר, "כי התפשטה שמועה שיותר מדי ממנו יכול להרוג אותך". ולך תעקור אמונה עממית.

כמה דקות אחר כך הוא טיפס על במה מאולתרת משולחנות קפה, עם המיקרופון האדום ביד, והסביר למצלמה שמסתובבות שמועות די מפחידות על אירועים ביטחוניים חריגים בגזרה הצפונית, שאין להן שום בסיס. בבקשה לא לשתף פייק. לתשומת ליבו של עם ישראל: נכון ליום ראשון אחרי הצהריים, אפרסמונים לא יהרגו אתכם ולא היה שום אירוע חטיפה בין איילת למטולה.

אבל ירי אזעקות ויירוטים בשמי האצבע היו למכביר, וכך גם ארטילריה שלנו בתגובה. התדירות היתה כזו שקולות הנפץ הפכו, כמו במערכון של שייקה אופיר, לסימני הפיסוק של השיחות והפטפוטים. נפילה רחוקה - פסיק. ירי ארטילרי של כוחותינו - נקודה. הדי אזעקות ממרגליות או ממטולה - סימן שאלה.

יום ראשון בבוקר, גשם שיטפון בקריית שמונה עיר פרזות. השיממון שנכפה עליה כופה בתורו על המבקרים בה אשמת פלישה לביתו הפרטי של מישהו. "כמו סרט אפוקליפטי", אמר שלומי, כשאנחנו מודדים את הרחובות הריקים מלמעלה. "כמו סצנה ב'צ'רנוביל'", אני אומר, ונזכר בדמויותיהם של ואלרי ובוריס, משקיפים מאחד מהגגות על שכונות המגורים הנטושות של פריפיאט אחרי מבצע הפינוי. והאסוציאציה הזו כוללת בהחלט את בנייני הדירות הסוציאליסטיים של מזרח אירופה. השעון נעצר ב־86' עליהם. לחייך, קומרד לגאסוב.

כאן, תודה לאל, אפשר לנשום בלי חשש נשורת. בכל זאת, פרופורציות. ועל הגג של בניין הדירות החדש והגבוה שבמרכז העיר תקבלו אוויר צח בשפע. תשע או עשר הקומות שמתחתינו ריקות לגמרי. אבל מרתף החניה רחב־הידיים מלא חיים. כוורת רוחשת של חיילים שוטפת אותו בחיוניות מפתיעה ומעודדת. זה משהו מענף הלוגיסטיקה הצה"לי, מעין מחסן קדמי מאולתר לאספקת מזון, תרופות, ביגוד - כל מה שלא יורה או משיב לירי. דברים שנותנים חיים, לא כאלה שלוקחים.
כמו שלומי, הם הגיעו הנה לפני שבועיים-שלושה וקבעו שם את ביתם הזמני, ומאז הם השכנים הכי טובים. והיתרון הוא שהם תמיד שם, למטה, עם קפה וסיגריות וצחוקים, ועם ארגזים של עוגיות או ירקות או מעדני חלב - שחלק מהם עושה את דרכו גם לשכן שלא ישן מקומה 10. כשהם יעזבו, ומתברר שהם צפויים לעזוב, יהיה באמת עצוב.

* * *

שלומי אלדר הוא בלי ספק אחד מאנשי השעה של המלחמה, וישראל מגלה אותו מחדש. כמו האימונולוגים שהפכו לכוכבי תקשורת בסגרי הקורונה. הוא החמאסולוג הלאומי. הדמויות, המקומות והאירועים ששמם עולה שוב ושוב - יחיא סינוואר, ביה"ח שיפא, עסקת ג'יבריל - הם הטריטוריה שלו. אנחנו זוכרים לו את המשדר ההוא, באמצע עופרת יצוקה, שבו העלה את ד"ר אל־עייש שבדיוק איבד את בנותיו, כמעט בשידור חי. לא היה אפשר לא להתפרק יחד איתו ברגע הזה. ואז גם היה ברור שעזה זורמת אצלו במחזור הדם.

מאז הוא עשה הרבה דברים, כולל סרטים תיעודיים, אבל בעיקר חי בארה"ב וירד מהרדאר הציבורי. המלחמה החזירה אותו למרכז תשומת הלב. והיו בין לבין רגעים שהציפו פקפוקים לגבי ההחלטה לחזור לארץ, עם המשפחה. המערבולת הפוליטית העכורה נמזגה לענייני קריירה, היתה תחושה של אין מוצא, אפור היה הצבע. "טייק מי הום, קאנטרי רודז".

לא הייתי רוצה לומר שהמלחמה החזירה לו את הצבע ללחיים, אבל זו לא תחושה רעה להרגיש שוב רלוונטי ומבוקש. הוא מרואיין מחוזר, הוא מראיין בפודקאסט משלו, הוא כותב בעיתון והוא משדר בטלוויזיה. אפשר לומר שהוא על גג העולם? לא. אך הוא די קרוב לשם, על גג בניין נטוש בקריית שמונה, בעמדת השידור של חדשות 13, מבוקר ועד לילה. סידרו לו שם חדר נעים, השכנים מהחניון שולחים אוכל ופינוקים, ואת ההפסקות בין הפריצות לשידור הוא מנצל להשלמת פרקים נוספים למהדורה החדשה של ספרו המיתולוגי על חמאס.

אבל יותר מכל דבר, הוא באלמנט שלו: משדר בלייב ומצלם כתבות מהשטח. עושה את הדברים שהוא אוהב - והדברים שהוא עושה אוהבים אותו בחזרה. אנשים אומרים עליו שהוא התפכח, והוא לא מבין, ממה? בעמוד ענן, לא כל כך הרבה אחרי עופרת יצוקה, הוא קרא להשמיד את חמאס. "קולגות לא האמינו עלי", הוא נזכר. "אבל כן, אמרתי אז און־רקורד שאם לא נחסל אותו עכשיו - נשלם על זה אחר כך". אז זו התפכחות חלקית. זה גם לא חדש לו שיחיא סינוואר פסיכופת, והוא "עוד יסובב את הסכין על הלב שלנו כמה שרק ניתן לו".

* * *

יש שם, על הגג הזה, מרבצי ישיבה ספוגי גשם, אבל בפינה היבשה שנכבשה על ידי גדעון הצלם, יבש ומעט יותר חמים. המצלמה, אם מותר לגלות כיוונים, פונה צפונה, ובכל פעם ששלומי מפנה את מבטו הצידה - הוא צופה להרי נפתלי, שמעבר להם - לבנון. "יש להם איזה חג היום, לשיעים", אולי זה מסביר את האקשן.

גדעון הצלם מהנהן. שאלתי אותו אם לא כדאי להזיז את המצלמה עד הסוף אחורה, כדי שגם שלומי יוכל להיכנס תחת הסככה כשהוא בשידור. הוא משדר תחת גשם שוטף, ומי אם לא ג'ייקוב, איש הקול, מחזיק לו את המטרייה. "חושב שלא ניסינו?", הוא עונה לי, אבל אני מבין שהוא לא מתכוון לתת לכמה טיפות על הראש של שלומי להרוס לו את הפריים. גם המטרייה, הוא צוחק, היא בשביל המיקרופון, ולא בשביל התסרוקת של מיסטר אלדר.

זה לא מפליא שיופיו של הפריים חשוב לו. הוא בעצם איש של קולנוע, גדעון בן ארי, וחשתי בזה מייד. מזהים לפי ההעדפה האינטואיטיבית להציץ בעינית כשהוא מצלם, ולא במוניטור. כמו בקינסקופ של פעם. איפה ישנם עוד צלמים כמו האיש ההוא. שימו לב, אם ייצא לכם, שבצילומים שלו יש רגישות לעומק שדה. הפרדת דמויות מהרקע.

אני לא יודע מה בדיוק הוא עשה בחייו הקודמים, אבל אל פרק ב' הגיע אחרי שהחליט ללמוד קולנוע - והתאהב. על פסיכולוגיה ויתר אחרי קורס אחד או שניים, "וזו כנראה היתה התרפיה היעילה בחיי". מאז הוא הספיק לביים לטלוויזיה ולהתנסות בעשייה של תוכניות דוקו וילדים. אל צילום הניוז, בפרט לפרקטיקה של העברת שידורים חיים מעמדות שידור, הוא התגלגל במקרה, אבל זה לא נראה שהוא סובל במיוחד, והוא עונה בסבלנות לכל השאלות של אורח סקרן שמתעניין במייקינג־אוף שידור חי.
מה שכן, יש לו חוש בלתי רגיל לזהות מאיזה יישוב בדיוק מהדהדות האזעקות. מרגליות? משגב עם? מנרה? הוא יודע לפני הפוש. טוב, הוא תושב מטולה. והוא לא עוזב את המושבה, הוא אומר לי, עבור אף אחד. לפני 7:00 בבוקר הוא כבר שם, מארגן את העמדה - ובערך ב־23:00 בלילה הוא מקפל וחוזר הביתה, לא רחוק. כך שבעומק השדה של חייו, הוא עצמו לא מופרד לגמרי מהרקע.

* * *

האיש שמחזיק את המטרייה, לעומתו, מופרד מאוד מהרקע שלו. עד כדי כך, שהתקשורת איתו מתנהלת באנגלית. כשהוא לא דואג מטיפות הגשם, הוא מתפעל את עמדת הסאונד. הוא והסיגריות שלו, וגדעון עם הציניות שלו, נותנים אווירה של סט קולנוע מהדור הישן, או של מוצב צה"לי מפעם.
גם הוא, כמו כולם פה על הגג, איש שמלחמה יצרה תפנית בחייו. אבל לא המלחמה שלנו, אלא זו של המולדת. רוסיה. הוא יליד מוסקבה, וזמן קצר מאוד אחרי הפלישה לאוקראינה הוא שלף מהבוידעם כיפה, וניגש להשיג אישורי עלייה לאשתו, לאמו, לאחותו ולעצמו. וגם לחתול. אין להם משפחה אחרת בארץ, אבל יש להם הרבה חברים שנשארו במוסקבה, ואולי כבר מתחרטים שלא הקשיבו לו.

"גם ככה אי אפשר לחיות ברוסיה", הוא אומר, "עם המרדף האינסופי אחרי פרנסה". אבל יותר מהכל, הוא פסימי לגבי רוסיה, שמבחינתו נמצאת בדרך להיות צפון קוריאה. הזכרתי לו שצפון קוריאה היא תלמידה של בריה"מ, ואנחנו מדברים על תוכניות הלימודים ועל החובה הפדגוגית לבקר במוזיאון לאומי חדש. הכל הולך בכיוון רע מאוד, "אלא אם פוטין ימות", וגם אז, אגב, לא בטוח שהדברים ישתפרו. ולא רק בגלל הכפילים של הבוס, אלא כי מאבק הירושה עשוי להקפיץ לצמרת רודן אכזרי ממנו.

בינתיים הוא מתגורר עם אשתו בחיפה. אם הבנתי נכון, הוא פגש אותה על סט הצילומים של סדרת טלוויזיה עתירת תקציב, במונחים של רוסיה. היא אמנית שעבדה באולפנים ובהפקות כמעצבת אמנותית. הוא טכנאי קול שלא סיים תיכון ופילס את דרכו בתעשייה. שמו המלא הוא יעקוב סרגייוביץ' ויסוצקי, ולחיצת היד שלו בלתי נשכחת. זה הוא שהלך והכין קפה, אגב, חזק וטוב.

ובדיוק כמו שהגשם והקור של קריית שמונה באמצע נובמבר לא עושים עליו רושם, כך גם המלחמה המקומית לא שולחת אותו לארוז מזוודה ולעקור בפעם השנייה בחייו. במקום שממנו הוא בא, הקור הוא קור־קור, והמלחמה היא מלחמה־מלחמה. ומה שיש כרגע זה זרזיף גשם עם רוח קרירה, והדים רחוקים של פיצוצים במרווחים קבועים. המציאות מורטת העצבים שלנו היא בית מרגוע לעומת החיים הקודמים שלו. הרי אמרנו - בכל זאת, פרופורציות. לחייך, קומרד סרגייוביץ' ויסוצקי.

* * *

בשלב מסוים כבר הפסקתי לספור התפוצצויות ארטילריה, וגם פריצות לשידור של שלומי. ירדנו במעלית לקומה שבה הוא מתגורר, והמסדרון הריק והנטוש, שהיה גם ארוך ומלוני למראה, העביר בי צמרמורת מהסוג שג'ק ניקולסון לא חטף, לצערו, ב"הניצוץ". התאומות מעוררות הפלצות לא הופיעו, אבל אני לא אכחיש שפחדתי.

שלומי קצץ סלט מפואר מירקות טריים שהעבירו לו השכנים מקומת החניון. בחורינו הטובים הם כל כך טובים, שבא לבכות. אחר כך חימם קציצות נהדרות שבישל והביא מהבית, ואני כתבתי למיכל, בת הזוג שלו, שהצליח לה בקטע הזה. "יצא לי לא רע, זה מה שאני אומרת". אחר כך אמרתי לה, והיא סוף־סוף אשת תיאטרון, שכל הגג הזה בקריית שמונה הוא "מחכים לגודו" אחד גדול.

את הדרך בחזרה לאוטו עשינו כבר משער יציאה אחר, כך שמהחיילים טובי הלב שבחניון לא נפרדתי. אולי הם עוד שם. מזל שזכרתי להחזיר ברגע האחרון את המעיל שקיבלתי ממנו בהשאלה, כשהקור על הגג התחיל להפריע. מאוחר יותר הוא העביר לי בווטסאפ תמונה של גדעון עם אותו המעיל, אני חושב. "הגעת בשלום? הכל בסדר?", הוא כתב. "מעולה! ותודה רבה על ארוחה נהדרת גם", עניתי. "תבוא אלינו הביתה לארוחה על אמת, כשהכל ייגמר". לעזאזל איתי, חשבתי, ועם כל המדינה, שהיינו צריכים את המלחמה המזופתת הזו בשביל לגלות את הכוכבים של שלומי. לחייך, קומרד.