קשר נצחי. לפני קום המדינה היו בעולם יהודים רבים שהתנגדו לרעיון הציוני. הסיבה העיקרית לכך היתה חששם פן ייחסו להם נאמנות כפולה (למדינה היהודית ולמדינת מושבם), ויחשדו בהם כי במקרה של ניגוד אינטרסים יעדיפו את האינטרס של המדינה היהודית.
כשקמה המדינה הפכו רוב המתנגדים הללו למי שאינם ציונים. האנטי־ציונים - כלומר, אלה שהתנגדו לישראל גם לאחר הקמתה - מצאו עצמם בשוליים.
מי שיבחנו את ההיסטוריה של יהודי אמריקה יראו יחס (מביך ממש) של פטרונות כלפי המדינה הקטנה והענייה בראשיתה, וחשש מפני תעמולה למען עלייה לישראל ומפני יומרה ישראלית להציג את המדינה החדשה כדוברת העם היהודי. ההסכם שנחתם באוגוסט 1950 בין ראש הממשלה דוד בן־גוריון ובין יעקב בלאוסטיין, נשיא הוועד היהודי־אמריקני, מספר את כל הסיפור: בן־גוריון נכנע כמעט ללא תנאי לדרישותיו של בלאוסטיין, כדי להבטיח את המשך הסיוע היהודי לישראל, ובין השאר ויתר על כל ניסיון לעודד את עליית יהודיה הצעירים של אמריקה. הדבר היחיד שבלאוסטיין הסכים לו היה מתן אפשרות לישראל לשכנע אנשי מקצוע בתחומים חיוניים למדינה הצעירה להגיע ארצה ולסייע.
אבל הכל השתנה במלחמת ששת הימים. החרדה בשבועות שקדמו לה, אשר הפכה לאופוריה עם הניצחון המדהים, התחושה שישראל היא כל־יכולה, כל אלה יצרו גאווה עצומה בקרב יהודי העולם, ובראשם בקהילה הגדולה ביותר, יהודי אמריקה. אלפים עלו, התנדבו, התגייסו, ומיליונים חשו הזדהות קרובה עם המדינה הצעירה. אם עד אז חשו יהודים רבים אי־נוחות מכך ששכניהם לא הבחינו בין יהודים וישראלים, אחרי המלחמה היו אלה היהודים שראו בזיהוי הזה - מוטעה ככל שהיה - אות כבוד.
מאז התקבעו היחסים הללו בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם: כשאנחנו מצליחים מאוד (מבצע אנטבה ב־1976) - גואה גאוותם, והם מתברכים בקשר איתנו, ואילו במצב ההפוך הם מכילים אותנו.
אבל הזיהוי בין ישראל לבין יהודי העולם הפך בעשרות השנים האחרונות לעובדה. יהודים שאינם מתלהבים מישראל אינם יכולים לברוח מהזיהוי הזה, כפי שישראלים המתנערים מהקשר עם התפוצות יכולים לעשות זאת ברמה האינטלקטואלית, אבל מעשית יראו בהם חלק מהמארג המשותף.
כשמישהו מציג עצמו כישראלי בביקור בטוקיו, תמיד יהיה מישהו שישאל אותו אם הוא מכיר יהודי פלוני בניו יורק, כפי שיהודי אמריקני יישאל אם הוא מכיר את פלמוני מישראל.
המלחמה בעזה היא הוכחה לזיקה הכפולה הזו. ב־7 באוקטובר הזדהה איתנו העולם היהודי. רבים מאיתנו קיבלו מיילים של השתתפות בצער הקולקטיבי ונשאלו במה אפשר לעזור. אלא שבמסגרת המלחמה שהחלה היו אלה יהודי העולם שהואשמו ב"תגובה הבלתי מידתית" לכאורה של ישראל כלפי הפלשתינים, ושוב היה עליהם להסתיר שרשראות עם מגיני דוד, על לא עוול בכפם.
אין ברירה - הזיהוי בין שתי הקהילות כאן איתנו על מנת להישאר, והוא רלוונטי גם למי שרוצים להתנער ממנו. מה שאינו קיים הוא קשר ממוסד בין שתי הקהילות, שיאפשר להן להבין טוב יותר זו את זו, ולהאזין זו לזו.
חזר לסקרים
ה־comeback kid. נפתלי בנט חוזר אל הסקרים כגאון אסטרטגי שדרש מנתניהו לחסל את חמאס כשכיהן בממשלתו.
אבל באותה מידה, בתקופה הלא משמעותית שבה כיהן כראש ממשלה הוביל את מדיניות ההתרחקות מפתרון שתי המדינות (ועיקם את פניו כאשר שר הביטחון דאז, בני גנץ, נפגש בביתו עם הנשיא מחמוד עבאס) ונמנע מקשר עם הרשות הפלשתינית.
היום, כאשר רבים וטובים בימין מציעים שהרשות תיקח מאיתנו את עזה, חשוב לזכור את תרומת בנט להחלשתה ולאי־יכולתה לעמוד בכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו