מלכודת השקט המדומה

אני מבקש מראש את סליחתם של חלק מערביי ישראל שליבם לא חורש רע עלינו, היהודים. שהם שוחרי טוב, שסולדים מהטבח הפלשתינאצי שחולל חמאס בעוטף, ושרואים את עתידם האישי והלאומי כרוך בעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. יש כאלה: נאיל זועבי ויוסף חדאד, או האח חמודי עמאש מביה"ח קריית שלמה. לא עליהם ואליהם אני כותב כאן.

אבל יש גם רבים אחרים. הם בוחרים בימים אלה בצד של חמאס, ונעים על הסקאלה שבין שמחה חולנית על הטבח והערצה למפלצות מעזה, לבין הזדהות עם הנרטיב הפלשתיני בהקשר העזתי. די באלפי הפוסטים וההתבטאויות, המרומזים והמפורשים כאחד, שהרשויות או אזרחים מן השורה תיעדו בחודש המלחמה האחרון, כדי להבין שמספרם לא מבוטל.

די במאות השימועים שאליהם זומנו אוהדי חמאס במקומות העבודה שלהם ברחבי הארץ - עובדי בתי חולים, אוניברסיטאות, מפעלים וקבוצות כדורגל, נהגי אוטובוסים, עובדי ניקיון, סייעות בגנים ועובדים בענפי המלונאות והמזון - כדי להבין שאין מדובר בתופעה שולית (בחלק מהמקרים הוחלט לפטר את העובדים או להוציאם לחופשה, נ"ש).

הפרקליטות אמנם הגישה רק 53 כתבי אישום נגד הרוקדים על דם הטבוחים, מכיוון שנדרש סף ראייתי מסוים כדי לנקוט הליכים. אבל יש עוד מאות ואלפי ביטויים של סיפוק וקורת רוח על "ניצחון חמאס" - מדווחים ושאינם מדווחים - שלא עברו את הסף הזה, וברור לגמרי באיזה צד הם נמצאים. עבורם - צריך וניתן לשנות את החוק. הדברים הללו לא נאמרים חלילה כדי ללבות אש, אלא כדי לכבותה; לא כדי לסמן ולהכתים ציבור שלם, אלא כדי לדאוג לכך שנוכל להמשיך להבדיל בין גיס חמישי לבין האחרים. לא להכליל, אך להבהיר שבאירוע הזה ובדומים לו - "נאמנות כפולה" לא באה בחשבון.

המפכ"ל קובי שבתאי, שתיאר "התנהגות מופתית עד כה" של ערביי ישראל, טעה פעמיים: בפעם הראשונה, כי עובדתית דבריו אינם יותר מאשר משאלת לב, ובפעם השנייה, כי הוא מתחמק מלהניח על השולחן את האפשרות שבמהלך המלחמה או אחריה שוב תתלקח החזית הפנימית, שוב תבער אש בערים המעורבות ובקווי התפר, ושוב יותקפו שם יהודים כמו במאי 2021. במשתמע, הגישה של שבתאי גם מניחה שמגיע פרס או ציון לשבח למי שלא מפר את החוק, ושלא מחולל מהומות ואלימות בזמן מלחמה.

"לחיות עם הבעיה"

המחשבה הזאת, כמו הנחת העבודה של גורמי הביטחון שלפיה החלק הבעייתי בקרב ערביי ישראל מורתע, היא מסוכנת כשלעצמה, אך מסוכנת פי כמה העובדה שמדינת ישראל נמנעת מלטפל באופן יסודי בפוטנציאל הבעירה של החזית הפנימית, וממשיכה לחיות עם הבעיה. יש בתוכנו חמאס ואוהדי חמאס, כמעט גלויים. אלה הם אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, אנשי האחים המוסלמים, שהוצאו אל מחוץ לחוק לפני שמונה שנים, אך מוסיפים לפעול באום אל־פחם, בכפר כנא ובמקומות נוספים בארץ, תחת שמות אחרים.

אחד ממנהיגיהם, שייח' כמאל ח'טיב, כינה בעבר את הישראלים נאצים, הטיף להקמת "ח'ליפות אסלאמית" שבירתה ירושלים, ודימה את ישראל ל"כינה שמקננת בגוף העולם הערבי ומוצצת את דמו ואת משאביו". עכשיו הוא אומר לאנשיו: "המתינו, הזמן יבוא. ההצלה מתקרבת". פעילים אחרים מנחים את הציבור שלהם באותה הרוח כיצד לפרסם תכנים דו־משמעיים, שלא יתפרשו כהסתה.

אסור לנו ליפול שוב למלכודת השקט המדומה וה"מורתעים", בפרט כשמדובר בחזית הפנימית. אסור לנו לזלזל בשום מידע, כפי שמזלזלים למשל בתופעת "חיראק אל־פחמאווי", גוף שמזוהה עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אנשיו תועדו באזור מגידו כשהם מבצעים אימונים סמי־צבאיים עם רובי פיינטבול, שיירות כלי שטח וסוסים, ועל פי "הקול היהודי" הם אף "עורכים אימוני לחימה באחד המועדונים באזור".

אחרי 7 באוקטובר אסור להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כאל "משחק ילדים". לא כשמדובר בתושבי אום אל־פחם, וגם לא כשמדובר בתושבי מחנה הפליטים שועפאט, שמאז תחילת מלחמת חרבות ברזל מתפרעים מדי לילה על הגדר, עשרות מטרים בלבד מבתיהם של תושבי שכונת פסגת זאב בירושלים, יורים באוויר, מיידים בקבוקי תבערה וקוראים "אטבח אל־יהוד".

אחרי 7 באוקטובר גם לא ניתן להתעלם עוד מפעילות ועדת המעקב של ערביי ישראל, גוף שבמאי 2021 העניק השראה לפורעים בערים המעורבות, ושעתה כבר הספיק להאשים את ישראל ואת "פשעיה" במצב בעזה. בראש הוועדה הזאת, שכבר הקימה מחלקה משפטית להגנה על ערבים־ישראלים שנעצרו או שנחקרו בעקבות גילויי תמיכה בעזה, עומד ח"כ לשעבר מוחמד ברכה. ברכה הוא האיש שתיאר את הפרעות בערים המעורבות לפני יותר משנתיים כ"מוקד ההתנגדות מול הדיכוי הציוני", והבהיר שערים כמו יפו, חיפה, לוד, ועוד היו פלשתין ויישארו פלשתין.

נשק ל"ציד ציפורים"

אך מעל לכל מרחפת סוגיית הנשק במגזר הערבי. תראו לי עוד ציבור בארץ שהמדינה מתייחסת בכזו אדישות לעובדה שהוא מחזיק בבתיו, מתחת לבלטות, בסליקים ובמחבואים, עשרות אלפי כלי נשק לא מורשים. אין עוד ציבור נוסף בארץ שמחזיק בארסנל תחמושת כזה באופן בלתי חוקי.

ועדיין, גורמי הביטחון מאמינים בסוג של אמונה עיוורת שהנשק הזה יופנה רק פנימה, משמע נגד ערבים (אגב, אמונה גזענית ונוראה, נ"ש), וישמש רק בחתונות, בתהלוכות שמחה או בציד ציפורים.

ליקוי המאורות הזה נסמך לכאורה על ההערכה שערביי ישראל שרואים עצמם בעיקר פלשתינים, שחלקם אוהדי חמאס, אכן מורתעים, אך אחרי הטבח בעוטף אסור להמשיך להניח הנחות כאלה. אחרי הטבח גם אין עוד צורך לחפש לגיטימציה כדי לבצע את טיפול השורש שנדרש זה מכבר, ולאסוף נשק מבית לבית, מרחוב לרחוב ומעיר לעיר. אפילו אם הדבר יארך שנים. לא צריך לחכות לעוד מחדל וקטסטרופה לשם כך.

הסכנה להתלקחות חזית פנימית, אפוא, יונקת משלושה יסודות: אידיאולוגיה אנטישמית ורצחנית בריכוזים של אוהדי חמאס בישראל, כמו הפלג הצפוני; אמצעים למימוש האידיאולוגיה הזאת, בדמות מאגרי נשק מוסלק בהיקף עצום; וקריאות מפורשות של האויב ל"ערביי הפנים" למרוד ולהתקומם.

ייתכן שהפוטנציאל הזה לא ימומש הפעם. ייתכן שימתין להזדמנות הבאה. מכל מקום, אנו צריכים להתכונן לתרחיש הגרוע מכל גם בחזית הפנימית, שעלולה להיות הכואבת מכולן. בואו לא ניפול לעוד קונספציה.

חלוקת ציונים של "התנהגות מופתית" לציבור שחלק גדול ממנו רואה עצמו מחויב ראשית כל לאתוס ולנרטיב הפלשתיניים, ורק אחר כך, אם בכלל, למדינה שבה הוא חי - היא בחירת כיוון מוטעית וגרועה.