"בריה"מ לא הצילה יהודים בכוונה, היא כן דיכאה אותם בשיטתיות"

מעטות הן התפיסות של השואה שנהנות ממעמד של אמת שאין עליה עוררין, יותר מהקביעה: "בריה"מ הצילה יהודים בשואה". בוויכוחים פשטניים על המשטרים הטוטליטריים של היטלר ושל סטלין, טיעון ההצלה והיעדר תוכנית מסודרת ונפשעת להשמדת היהודים יישמע מכריע - לפחות בהקשר היהודי. ככלות הכל, גם יום השואה הבינלאומי נקבע ל־27 בינואר - יום שחרור אושוויץ בידי החזית האוקראינית הראשונה של הצבא האדום.

הנרטיב הזה קיבל חיים חדשים עם פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר אשתקד. אחת ממטרותיה המוצהרות - הפלת "המשטר הנאצי" בקייב - כשלעצמה היתה רק מטריושקה בתוך מטריושקה גדולה יותר - שחזור מדומה של "המלחמה הפטריוטית הגדולה" (1945-1941). המטריושקה הזו, בתורה, התחבאה בתוך אחת גדולה ממנה: רוואנשיזם רוסי במסגרת פרויקט ניאו־אימפריאלי שנועד "לשחזר" את בריה"מ.

מוסקבה של היום היתה אמורה לגלם את בריה"מ הסטליניסטית, שתדמיתה משוקמת זה שנים תחת הנשיא פוטין. והיהודים? הם, כנגזר מנרטיב ההצלה הסובייטית, היו אמורים - אם לא לתמוך בה - אז בוודאי לא לגלות אפילו שביב תמיכה במי שמונו להיות "ממשיכי הנאצים". והרי איך אפשר אחרת, כשבריה"מ הצילה יהודים מהשואה? או כפי שנטען במאמרו של השדר ואחד מבכירי הפרופגנדה הקרמלינית, ולדימיר סולוביוב: "אלמלא סטלין, אנחנו, היהודים, לא היינו קיימים!".

הטיעון הזה מוציא מכליו את ד"ר יעקב פלקוב - לא משום שאין בו אמת, אלא משום שהחלק האמיתי מסתיר מציאות מורכבת לאין ערוך, שבה בריה"מ רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת. "בוא נתחיל מהקונטקסט הרחב", אומר פלקוב, "אלמלא מנע סטלין מהקומוניסטים ברייכסטאג לשתף פעולה עם הסוציאל־דמוקרטים - הנאצים לא היו עולים לשלטון. ואלמלא הידידות בין בריה"מ לבין הרייך הנאצי, כפי שבאה לידי ביטוי בחיסול פולין ב־1939, גם השואה בשטחה כנראה לא היתה מתרחשת.

"לגופו של טיעון ההצלה, צריך להבחין בין המצב העובדתי לבין הכוונה. זה נכון שאלמלא הובס הרייך השלישי היה מקיץ הקץ על יהדות אירופה. אבל האומנם התכוונו הסובייטים להציל יהודים? לא היתה מטרה כזו לבריה"מ. יתרה מזו, היא עצמה פגעה בפליטים יהודים ובקהילות יהודיות".

עמדה מנגד

בחוגי האקדמיה בארץ ובעולם, ד"ר פלקוב לא זקוק להצגה מיוחדת. מדובר בהיסטוריון של מלחמת העולם השנייה שחקר (וחוקר) את היבטיה המודיעיניים. הוא שימש חוקר אורח ביד ושם, במכון לחקר השואה בוושינגטון ובאוניברסיטת אוקספורד. ספרו "מרגלי היערות" (2017) קיבל פרס מטעם החברה ההיסטורית הישראלית.

בשנה שעברה הוציא את "בין היטלר לצ'רצ'יל" (2022). שני הספרים ראו אור בהוצאת "מאגנס". בראיון איתו מבקש פלקוב לתקן, ולו במעט, את התפיסה הרווחת על התנהלות בריה"מ לנוכח שואת יהודי אירופה - נושא שלדבריו כמעט לא זוכה לתשומת לב אקדמית ובמערכת החינוך הכללית, דווקא בישראל.

"ההנהגה הסובייטית ידעה על האנטישמיות הקיצונית ועל התוכניות להיפטר מהיהודים הרבה לפני התקיפה ב־1941", אומר פלקוב. "היא קיבלה על כך מידע בשלל ערוצים, כולל ערוצים דיפלומטיים. לדוגמה, כשבברלין עבדו על התוכנית לתקוף את פולין, מקור של המודיעין הסובייטי בשגרירות גרמניה בוורשה מסר כי אחת מהמטרות הראשונות של הלופטוואפה תהיה הרובע היהודי בעיר. בריה"מ ידעה עוד לפני תחילת המלחמה שמצב חסר תקדים עומד בפתח, מצב שבו הוצבה מטרה להשמיד עם עד לאחרון בניו. ידעה - אך לא התריעה.

"לאחר חלוקת פולין בסתיו 1939, 1.3 מיליון יהודי פולין מוצאים את עצמם בשטח הסובייטי. עד 300 אלף אחרים נסים מהחלק המערבי שבידי הנאצים ומבקשים מקלט בבריה"מ. כמה אלפים מגיעים לקונסוליה הסובייטית בוורשה כדי לקבל אשרה, אבל הרוב הגדול מגיע למעברי הגבול החדשים".

ומה קורה במעברים האלה?
"רק באזור העיר פשמישל, שנהר הסאן חילק אותה בין החלק הסובייטי לחלק הנאצי, נעצרו כ־20 אלף איש. יהודים היו מקבלים חותמת יציאה גרמנית בצד אחד של הגשר, אבל מייד נעצרים בצד הסובייטי - כי מבחינת בריה"מ לא היה כל ערך למסמך הגרמני - או משולחים בחזרה אל גורלם בשטח הנאצי. הסובייטים ידעו מעדויות היהודים מה קורה שם, אבל באף אחד מעשרות אלפי התיקים לא ראיתי שמישהו מתכוון להציל את היהודים, אפילו לא צל של אמפתיה".

גם גורלם של היהודים שנעצרו ונשארו בצד הסובייטי לא שפר עליהם, ועד מהרה הם הפכו לכוח עבודה חסר זכויות במסגרת הגולאג (ר"ת ברוסית: "מינהלת ראשית של מחנות לעבודה מתקנת"). "בריה"מ תכננה והשתמשה בהם כעבדים. יהודים שנעצרו בצד הסובייטי היו מובאים בפני טרויקות (שלשות של חברי המפלגה הקומוניסטית, שהיו עורכים משפטי בזק; ד"ב), בהאשמה של חציית גבול לא חוקית וריגול. גזר הדין אמנם היה ידוע מראש, אבל חודשים לפניו כל העצורים היהודים היו עוברים בדיקה רפואית כדי לבדוק את התאמתם לעבודות פרך. לכולם, לרבות עצורים בני 14-13, ניתנה החותמת 'כשיר לעבודה פיזית קשה'. רק בבית המעצר של הנקוו"ד בלביב אנחנו מדברים על רבבות אנשים. בפועל מדובר במאות אלפים, שלמעשה נגזר עליהם מוות בעבודה בתת־תנאים".

ד"ר פלקוב משתף בשני סיפורים שהגיעו אליו מהארכיונים הסובייטיים: הראשון הוא של אלפרד סמוילוביץ' (בן שמואל) אנגל, יליד צ'כיה. לפי המסמכים הוא גורש בתחילה בידי הנאצים לפולין לצורך עבודות בכפייה, ואחר כך אולץ לחצות את הגבול לבריה"מ - שבה נעצר בגין חציית גבול בלתי חוקית ביולי 1940. עוד באותו החודש נקבע כי יעמוד לדין בפני טרויקה. המסמך האחרון לגביו אישר את מותו בנובמבר אותה השנה, באחד ממחנות הגולאג.

השני הוא של בנימין איצקוביץ' (בן יצחק) מנדלזיס, בן 20 מהעיר סטאשב, שחצה את הגבול לבריה"מ ב־14 בנובמבר 1939. בכתב האישום נגדו נכתב במפורש על ידי התביעה: "את חציית הגבול הסביר בניסיון להימלט מיחס חייתי של הגרמנים כלפי האוכלוסייה היהודית", וזאת על סמך פרטים שמסר בחקירתו. גם לגבי מנדלזיס נקבע כי הוא כשיר לעבודת פרך, וביולי 1940 הוא נידון לחמש שנים במחנות.

פלקוב: "מתוך 1.5 מיליון היהודים שנקלעו לשטחי בריה"מ, 300-290 אלף נשלחו לגולאגים. כמה מתו? אני לא בטוח שיש לרוסיה מידע כמה בסך הכל מתו. כל המדינה הזו היא בית קברות עצום. עד היום מוצאים קברי חיילים במקומות בלתי צפויים. איש לא ספר את היהודים המתים".

אתה סבור שאלה היו הנחיות מלמעלה?
"יכול להיות שיש בארכיון הנקוו"ד במוסקבה, או במקביל שלו בקייב, משהו שמלמד על הנחיה. ייתכן שהיתה גם הנחיה בעל פה. אנחנו, בכל אופן, מביטים מלמטה: כשלא מדובר בתיק או שניים אלא בעשרות אלפים - אפשר להסיק שמדובר בשיטה. מה שקרה בשטח ברור לגמרי: מאות קציני נקוו"ד בדרגים שונים פעלו באותו האופן. זו היתה המדיניות ביחס ליהודים - איש לא התכוון להציל אותם".
הכיבוש הסובייטי של חלקי פולין המזרחיים בספטמבר 1939 (שהיום מהווים את מערב בלארוס ואת מערב אוקראינה), ואחר כך בתחילת אוגוסט 1940 גם הסיפוח של ליטא, לטביה ואסטוניה העצמאיות, מכניסים כאוס לשטחים החדשים. השלטונות הסובייטיים מחריבים קהילות וארגונים יהודיים, אבל גם מחפשים שותפים מעמדיים חדשים כדי לבסס את שליטתם.

"בספריו 'ארצות דמים' ו'אדמה שחורה', פרופ' טימותי סניידר כותב כי את השואה הכינו שני כיבושים, לא אחד", אומר פלקוב. "ודאי שהגרמנים אחראים יותר, אבל אלה היו הסובייטים לפניהם שהפכו את השטחים החדשים לשטחי הפקר - בין השאר בכך שביטלו את המסגרות ואת החוקים שהגנו על היהודים.

"כשהתחיל מבצע ברברוסה ביוני 1941, האוכלוסייה המקומית כבר נשאה על כתפיה כמעט שנתיים של הכיבוש הסובייטי. זה שכלל גירושים המוניים והוצאות להורג של נציגי השלטון הלאומי הקודם. חיי אדם נעשו הפקר, ערכם בוטל, כל המגבלות המוסריות והחוקיות הוסרו, וכשהנאצים נכנסו היתה כבר קרקע פורייה לתהליכים הרצחניים - כלפי יהודים, אבל גם כלפי קהילות אחרות, למשל בין האוקראינים לפולנים".

הנאצים ידעו היטב לנצל את המתח האתני. "לפני מנוסתם, הסובייטים השמידו ראיות והוציאו להורג את האסירים שהחזיקו במתקנים של הנקוו"ד. ומה הדבר הראשון שעושים הנאצים בכניסתם? פותחים את בתי הסוהר מגליציה ועד אסטוניה. האוכלוסייה הטעונה ממילא מגלה את הררי הגופות, ומתחילות הקריאות לנקמה.

"אני חלילה לא מצדיק בשום פנים ואופן את הפוגרומים בלביב, בווילנה או בקובנה. הם היו נוראיים. אבל אנחנו, כהיסטוריונים, צריכים להבין את התמונה המלאה ואת הרקע: לפני הכיבוש הסובייטי, דברים כאלה לא התרחשו במדינות הבלטיות. בלטביה, למשל, יהודים חיו טוב תחת הצאר. כן, היתה אנטישמיות בתקופת לטביה העצמאית, אבל בה בעת פרחו בה מוסדות של אגודת ישראל ושל בית"ר. איך לפתע יש בלטביה פוגרומים? חייבים לראות את הכיבוש הסובייטי כחלק מההקשר, ומה שהסובייטים עשו הוא הרס שיטתי של הקהילות. רק מתוך 90 אלף יהודי לטביה, הסובייטים גירשו 6,000. גם סבא־רבא שלי ובנו היו ביניהם".

אבל למה דווקא יהודים? בגלל הזיהוי שלהם עם הבולשביקים?
"כן, כי כשהסובייטים נכנסו לתוך (המדינות) הבלטיות, הם הבינו שאין להם תמיכה. אז הם התבססו על פועלים, על חסרי בית ועל שאר חסרי זכויות או מעמד, ואלה היו רוסים אתניים, לטגלים (מיעוט אתני מיקומי) וגם יהודים עניים, שהאמינו שתחת מדינת לאום הם נדחקים, ואילו אחוות העמים של הסובייטים תאפשר להם לפרוח.

"סיפורים דומים היו גם בליטא, וכאמור באוקראינה. לדברי ההיסטוריון הפולני פיוטר זיכוביץ', הצבא האדום והנקוו"ד שיסו בלארוסים, אוקראינים ויהודים נגד הפולנים. היו שם פוגרומים של ממש, מקרים שבהם בלארוסים, אוקראינים ויהודים בזזו את רכוש הפולנים הנרצחים. זה היה דפוס: הסובייטים הראו לכולם שכך אפשר וצריך לנהוג. כשהסובייטים עזבו והנאצים נכנסו הם המשיכו את הדפוס, אבל ביחס ליהודים. לפתחה של בריה"מ רובצת אשמה גדולה וכבדה מאוד.

"לאחר נפילת בריה"מ, רוסיה קבעה גם בחקיקה שהיא היורשת שלה. אם כן, האחריות הזו רובצת לפתחה על מה שקרה ליהודים בשטחים האלה, על ההשתקה ב־1939 ועל מוראות השנים 1941-1939, כשהיא השתתפה במלחמת העולם לצד הנאצים. זה לא רק הסכם ריבנטרופ־מולוטוב מאוגוסט 1939. היה גם הסכם נוסף, ב־28 בספטמבר, שנחתם כשוורשה כבר נפלה אבל פולין עדיין נלחמה. ב־28 בספטמבר ריבנטרופ שוב טס למוסקבה, וחתם על הסכם בדבר 'ידידות וגבולות' בין בריה"מ לרייך השלישי. זה מסמך רשמי. אחרי זה מחלקים את השטחים וכו'. מוסקבה נושאת באחריות המלאה".

תיק אושוויץ בנקוו"ד

בכתב האישום הארוך של פלקוב, נגד בריה"מ והעיוות בתפיסת חלקה בגורל היהודים במזרח אירופה, יש גם סעיפים המתייחסים לתקופה שבה מוסקבה וברלין שוב נעשו אויבות. לדבריו, אחת מהראיות הברורות ביותר להיעדר הכוונה להציל יהודים היא סוגיית הפגיעה במחנות ההשמדה.
בתודעה הישראלית התקבעה השאלה מדוע בעלות הברית המערביות לא הפציצו את אושוויץ.

ב־2006 אף יצא סרטו של חיים הכט "טיסה אחת בשבילנו", שדן במדיניות בעלות הברית המערביות כלפי השמדת היהודים. "אפשר גם לשאול מדוע בריה"מ לא הפציצה את אושוויץ", מציין פלקוב. לדבריו, עוד באמצע 1944, חצי שנה לפני שחרור אושוויץ, היה בנקוו"ד תיק בשם "אושוויץ".

"מינהלת 4 בנקוו"ד עסקה בעניינים שמעבר לקווי האויב. באחד מהדיווחים מפולין שהגיע למינהלת מסופר על מחנה שבו משמידים בני אדם. ראש המינהלת, פאבל סודופלטוב, כותב: 'לצרף לתיק אושוויץ'. כלומר, התיק קיים. הם ידעו היטב מה קורה שם. למה לא התריעו? למה לא פרסמו בשום מקום?

"יתרה מזאת, הפרופגנדה הפוטיניסטית שכנעה את כולם שהגעת הצבא האדום ב־27 בינואר 1945 הפכה לשחרור נפלא, ועכשיו אנחנו חוגגים זאת כיום השואה הבינלאומי. אבל אנחנו יודעים, מזיכרונות של קצינים יהודים בצבא האדום שהשתתפו בשחרור, שאיש לא נתן שום הנחיה לגבי שחרור המחנה. הצבא האדום פשוט התקדם מערבה, וממש 'על הדרך' הגיע אל המקום הזה והזדעזע. אבל לא היתה כל פקודה. לא היה כל מאמץ להגיע מוקדם יותר למחנה, אולי אפילו בשבוע-שבועיים, כדי להציל עוד כמה אלפי יהודים.

"אבל בוא נניח לאושוויץ. הרבה יותר קרוב אליהם היה מחנה מאלי טרוסטינץ, הסמוך למינסק. המחנה פעל בשנים 1944-1942, ונרצחו בו 200 אלף איש. יש לי פרוטוקול חקירה של יהודי בשם מיכאיל ברייטמן. הוא התחזה לאוקראיני והצליח להתקבל לגדוד אוקראיני ששמר על המחנה, אבל ברח לפרטיזנים. הוא סיפר מה קורה במקום, מניין מגיעים אליו היהודים ומה מבטיחים להם, ואחר כך איך משמידים אותם, באילו אמצעים, מי מנהל את המחנה. ברייטמן נחקר באפריל 1943 - כלומר, הרבה לפני שהצבא האדום שחרר את בלארוס בקיץ 1944, הם ידעו היטב מה קורה שם. אף מפציץ לא המריא לעבר המחנה או סביבותיו. אפשר היה לעשות זאת, אבל איש לא נקף אצבע".

מנצלת את הקלף היהודי

שעה שדווקא להציל יהודים היא לא מיהרה, בריה"מ לא בחלה להשתמש בקלף היהודי למטרות מדיניות וצבאיות. בסתיו 1941 הקים הנקוו"ד את הוועד היהודי האנטי־פשיסטי, כדי לגייס תמיכה באספקת הסיוע המערבי בנשק, בציוד ובמזון לבריה"מ ולקדם את פתיחת החזית המערבית.
לוועד גויסו השמות היהודיים הבולטים ביותר באימפריה הסטליניסטית: מנהל התיאטרון היהודי הממלכתי השחקן סולומון מיכאלס (שמונה ליו"ר הוועד), המשוררים דוד ברגלסון, איציק פפר ופרץ מרקיש, הסופרים איליה ארנבורג וסמואיל (שמואל) מרש"ק, הגנרלים אהרון כץ ויעקב קרייזר, המדענית לינה שטרן, הכנר דוד אויסטרך, הפסנתרן אמיל גיללס ועוד רבים אחרים.

לאחר המלחמה, ועם שינוי האקלים, הוועד הואשם בפעילות אנטי־סובייטית ופורק. חלק מחבריו אף הוצאו להורג. אבל ב־1943 קיבלו מיכאלס ופפר אישור חסר תקדים לטוס מערבה ולגייס תמיכה של היהודים בארה"ב, בקנדה, במקסיקו ובבריטניה. לצורך גיוס התמיכה הביאו מיכאלס ופפר מידע על השמדת היהודים, שחלקו נאסף על ידי הוועד וחלקו הגיע מהפרטיזנים ומשירותי הביון.

"היה ברור לכל שהפשע העיקרי של הרייך השלישי בשטחי הכיבוש הוא השמדת היהודים", אומר פלקוב. "הדבר הזה שימש מנוף קבוע להשגת מטרות גיאו־פוליטיות של בריה"מ, שלא הפסיקה לומר: 'תראו כמה אנחנו טובים'. המגמה הזו נמשכה גם אחרי המלחמה, ושימשה עבור הסובייטים 'בסיס מוסרי' לנהוג כפי שנהגה מחוץ לשטחיה. כאילו אמרו: 'סבלנו מאוד, תראו את המספרים, תראו צילומים של הוצאות ילדים להורג' - שכמעט תמיד היו ילדים יהודים - 'מגיע לנו להיות כאן במזרח אירופה, יצרנו כאן את הדמוקרטיות העממיות כדי שדבר כזה לא ישנה'. וזה תמיד עבד מצוין".

נרטיב הקורבנוּת וההצלה עבד למוסקבה גם ביישוב העברי, ואחריו במדינת ישראל. ביישוב ידעו על היחס ליהודים בבריה"מ, ידעו גם על היחס ליהודים פולנים שמצאו בה מקלט מהנאצים, וידעו גם על שני אנשי הבונד, ויקטור ארליך והנריק אלטר, שנשלפו מהכלא כדי לכהן בוועד האנטי־פשיסטי ואז הועלמו לבלי שוב (אלטר הוצא להורג, ולגבי ארליך נטען שהתאבד).

אחרי המלחמה, אומר פלקוב, לכל זה לא היה משקל. "היה צורך להקים מדינה, וישראל נזקקה לסובייטים. אחר כך באה עסקת הנשק הצ'כי. יתרה מזאת, בישראל פעלו סוכנויות ביון של בריה"מ, ושל גרורתה הרפובליקה הפולנית העממית, ואלה קידמו פגיעה במוניטין של ממשלת פולין הגולה, ואת נרטיב ההצלה הסובייטית שהתאים מאוד לצרכים המדיניים. הנרטיב התקבל בחיוב".
אבל אתה הרי אומר שביישוב הכירו את העובדות על הנעשה בשטחי בריה"מ.

"חלק לא הכירו. אלה שכן ידעו על כך שהפרטיזנים הסובייטים ירו ביהודים שניסו להצטרף אליהם, או על כך שהממשלה הפולנית הגולה העבירה כסף לפליטים יהודים - אותם אליטת השמאל בארץ הזיזה הצידה. קצת בגלל החיזור אחר בריה"מ, וקצת בגלל החיבה כלפי סטלין והניסוי הסובייטי. הם, בכל אופן, לא השפיעו על יצירת התודעה".

לפי פלקוב, מה שכן השפיע היה התוצרת הקולנועית והספרותית שקידמה את הנרטיב הסובייטי ושתורגמה לעברית. אחד מהספרים הפופולריים ביותר בשנות ה־40 בארץ ישראל היה "אנשי פאנפילוב" (הקיבוץ המאוחד, 1944). הספר מתאר את הלחימה ההרואית של גדוד חי"ר של הצבא האדום בהגנה על מבואות מוסקבה.

הסיפור, שלימים הועמד לכל הפחות בספק גדול, היה בגדר קריאת חובה עבור קציני צה"ל. לצד השחרת הלאומיות הפולנית ("הרי איך אצלנו נוצר המושג 'מחנות ההשמדה הפולניים'?"), קודמה ההרואיזציה חסרת המעצורים של בריה"מ. המפגש של הצרכים המדיניים עם ההשפעה הסובייטית יצר את המסלול שבו נעה ישראל עד היום, ושבין פירותיו הוא מה שפלקוב מכנה "הפקרת נושא השואה בשטחי בריה"מ בידי מוסקבה".

"פוטין הגיע לכאן לחנוך אנדרטאות ולספר על הצלת יהודים בידי הצבא האדום, במוסקבה פועל מוזיאון על הר ההשתחוות, הם מלמדים קורסים ועורכים הרצאות - בדרכם. בעצם, ישראל זזה הצידה ונתנה לרוסיה לנכס את כל הנושא הזה. למה הסרט 'סוביבור' יצא דווקא ברוסיה (2018)? זה סמל לכך שמסרנו להם את התחום. הפקרנו את הנושא הזה. המרכז של הנושא נמצא אצל פוטין, ואצלנו זה לא מזיז לאיש".

זה מעניין, כי אתה סבור שהשורשים של הגישה הפייסנית כלפי רוסיה, במיוחד אחרי הפלישה לאוקראינה, אינם נקודתיים בגלל הנוכחות הרוסית בסוריה, אלא עמוקים הרבה יותר.
"עבדתי שנים רבות במערכת הביטחון, וכאנליטיקאי אני מבין למה נתניהו בחר לנהוג כפי שהוא נוהג בסיפור הזה. בצד אחד של המאזניים הוא שם את סוריה, איראן ושיתוף פעולה עם הרוסים כדי לעשות בזירה הזו את מה שאנחנו צריכים, ובצד השני - את זיכרון השואה המרוחקת ואת התנהגות מוסקבה במהלכה.

"אם בן־גוריון יכול היה להגיע להסכמות עם הגרמנים 20-15 שנה בלבד אחרי השואה, לקבל שילומים ולשתף עימם פעולה - אז למה שאנחנו, כישראלים, לא נשתף פעולה עם פוטין ונשכח מכל התמונה המורכבת שעליה דיברנו? בהיבט המדיני, אני מבין את נתניהו. הוא צריך להגן על מדינת ישראל ועל עם ישראל מאיום איראני שהוא רואה אותו כממשי. אבל התוצאה היא עוד נדבך באימוץ המתמשך של הנרטיב הסובייטי־רוסי לגבי השואה בשטחי בריה"מ".

דילמה מלאכותית

עם זאת, הדילמה ביחסים עם רוסיה - אם לבחור בצרכים הביטחוניים או בעמידה על האמת ההיסטורית - היא למעשה דילמה מלאכותית. הסיבה: הממשלה אינה גוף לחקר ההיסטוריה. לכן, היא גם לא אמורה להיות הישות היחידה שעוסקת בהגנה על האמת ההיסטורית ובחקירתה.
"אילו היתה תוכנית רצינית לחקר השואה בבריה"מ, ומאחוריה אוניברסיטה מכובדת כמו העברית, אפשר היה לומר לתועמלנים רוסים כמו סולוביוב שיחדלו משקריהם. אם הממשלה לא מסוגלת לעשות זאת מהסיבות הידועות, אוניברסיטה בעלת משקל בינלאומי היתה יכולה לומר שהסיפור מורכב יותר".

בפועל, אומר פלקוב, המצב הוא שלא רק שאין תוכנית כזו - אלא שאפילו לא קיים קורס מבואי המוקדש לחקר שואת יהודי בריה"מ. "איפה מלמדים אצלנו על השואה בשטחי בריה"מ? מתוך ששת המיליונים, 2.7-2.5 מיליון הושמדו בשטחי בריה"מ תחת הכיבוש הנאצי. אין אפילו קורס כזה בישראל. בקורס מבוא לשואה באוניברסיטת חיפה, שמועבר בשפה האנגלית, עמיתי היקר ד"ר ארקדי זלצר נותן שתי הרצאות בנושא. זה הכל.

 

"הרבה לפני שהצבא האדום שחרר את בלארוס בקיץ 1944, הם ידעו מה קורה במחנה השמדה בסמוך למינסק. אף מפציץ לא המריא לעברו. אפשר היה לעשות זאת, אבל איש לא נקף אצבע"

"אני לא רוצה לנקוב בשמות, כי אני משתף פעולה עם כל האוניברסיטאות - ובזה יש גם מן הטרגיות - וכולם יודעים שאני מדען טוב, יודעים מה אני יכול לעשות. הצעתי תוכניות ללימודי השואה בבריה"מ. החלום שלי היה לעשות תוכנית, מתואר ראשון ועד לדוקטורט, כדי שנוכל להפוך למרכז עולמי לחקר השואה בבריה"מ. ובעצם, איפה אם לא כאן להקים מרכז כזה - מדינת היהודים, שבה יש שורדים רבים דוברי רוסית וסטודנטים מצוינים?".

ולמה זה לא קורה?
"כשאני מציע להביא תורם - רוסי, אוקראיני, אמריקני, יהודי - לא מקבלים. או שמקבלים, אבל מייד מופיעות הגבלות: צריך להיות תורם מוכר ומשפיע באוניברסיטה, רצוי שיהיה לוביסט בסגל הבכיר כדי שיפעל לבקשת התורם. ובכל מקרה, גם אם הכל יתקבל - אי אפשר לבקש שהמגמה החדשה תנוהל על ידי אדם ספציפי.

"כלומר, הפוליטיקה הפנימית תקבע. בפועל זה מבוי סתום. בפועל, אני לא יכול להביא כסף לאוניברסיטה כדי לפתוח בה מגמה ללימודי שואת יהודי בריה"מ בניהולי, אף שאני כבר שש שנים מנסה להזיז דברים, ואחרי וושינגטון קיבלתי מלגה יוקרתית ביד ושם ופרס מהחברה ההיסטורית הישראלית. ובזמן הזה הנושא נמצא בידי פוטין, והרי שם כסף לא חסר".

ומה לגבי יד ושם? לפחות באתר שלהם יש עיסוק בשואת יהודי בריה"מ.
"נכון, ויש גם התייחסות לנושא בתערוכות המצוינות שלהם, אבל יש עניין אחר: את כל המסעות של צה"ל ושל משרד החינוך הם מנתבים לפולין. לאחרונה היה סכסוך עם הפולנים. היה צריך לארגן את ליטא בתור חלופה, באו גם אלי ואמרו: יש לנו מדריכים, ספר להם על פרטיזנים יהודים ולא־יהודים בליטא. שמחתי כי חשבתי שהנה, יש עניין בשטח שרלוונטי קצת יותר לבריה"מ. אבל אז התפייסו עם פולין, והתברר שהעניין היה רגעי. אין עניין באוקראינה, שבה נרצחו כ־1.5 מיליון יהודים.

"מיליון ישראלים היו באושוויץ, למה לא נוסעים למקומות נוספים? כולם ממוקדים בפולין, כי התקציבים הולכים לשם. אני לא רוצה לפגוע באיש, כי באמת נעשית עבודה מצוינת, ואני לא מבקר אותם. הם מביאים כסף מג'נזיס, וגם אני קיבלתי מלגות שונות. הכוונה שלי היא שהאפשרויות של יד ושם גם מוגבלות. אני רק מספר על מה שכואב לי: חצי מהשואה התרחשה בבריה"מ, ואין על כך כמעט שום דבר באקדמיה הישראלית ובמערכת החינוך הכללית".

אתה חושב שיש הנחיה כלשהי?
"יש כוח גדול מאוד לאינרציה. השואה היא מותג, ובתוך המותג הזה יש עוד מותג: השואה בפולין. השואה בפולין היא מותג מוכר כי כולם מכירים אותו. אם מישהו רוצה לשמוע על השואה - והעניין פוחת והולך מסיבות טבעיות - אז מייד מגישים את השואה בפולין, את המחנות. קשה מאוד לשנות את המגמה ולמכור משהו לא מוכר, שאולי גם לא רוצים לשמוע עליו.

"סביב השואה בפולין נבנה תחום מחקר ותעסוקה שלם: אפשר לחקור, אפשר לקבל משרות, להשתכר. זו מערכת שלמה שקיימת כבר עשרות שנים, ועובדת מצוין. אנשים יודעים שאם ילכו לחקור את השואה בפולין - יש להם קריירה. אבל אם יפנו לחקור את השואה בבריה"מ, מה צופן להם העתיד?

"אז דבר קשור בדבר, ובסוף מתקבל סבך בלתי ניתן להתרה. במצב העניינים הזה, כאמור, רוסיה של פוטין היא היחידה שמפתחת את הנושא - בדרכה. הם ממנפים אותו, ואנחנו, מכל הסיבות שהוזכרו, בעצם ויתרנו עליו. שוב, אם היה מרכז מחקר ליד אוניברסיטה מכובדת, הוא יכול היה להשמיע את קולו, להוציא דוח בעל משקל. התוצאה היא שתועמלן כמו סולוביוב יכול לשאת את הנאומים שלו מתוך ביטחון נחרץ בצדקתו. זה נורא. התוצאה איומה.

"והזמן עובר. כבר היום יש לנו דור שלא יודע שהיתה שואה בבריה"מ, שלא יודע על חצי מיליון היהודים בצבא האדום ו־20 אלף הפרטיזנים במחתרות רק בבריה"מ (ועוד כ־20 אלף במדינות אחרות). לא יודע שיהודים היו אחד מהעמים הנלחמים ביותר במהלך המלחמה. אנשים מופתעים פעם אחר פעם מהיקף הלוחמה היהודית, ועוד בתנאים כאלה. אבל הידע הזה משנה את התפיסה שלנו לגבי התנהגות היהודים במלחמה הזו".

אולי כי הידע הזה היה מתנגש עם הנרטיב הציוני, משואה (שם) לתקומה (כאן).
"כן, בוודאי. כאן היה צורך לבנות מדינה, מה שהיה שם לא חשוב. אבל כמה גיבורים וגיבורות אמיתיים היו שם! למה הנוער שלנו לא צריך לדעת זאת? הזמן עובר, הדורות מתחלפים, וגדלים ישראלים שלא יודעים ולא מכירים את הקונטקסט. כאלה שתופסים את עצמם אחרת.

"אני מבין את הפוליטיקאים. לי טוב: אני קם בבוקר, שותה קפה והולך לחקור ולכתוב מאמרים. מנגד, הם קמים וחושבים מה לעשות כדי שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. אני לא מגנה. אני רק חושב שצריך לאזן בין צרכים מיידים וצרכים גיאו־פוליטיים מחד, לבין הצרכים בתחום הזיכרון הקולקטיבי. תראה את יוסף בן מתתיהו. הוא פיקד על הגנת יודפת, ובשלב מסוים הבין שאפשר פשוט להיהרג - אבל אפשר גם להנחיל לעם ישראל את הזיכרון. ידע היסטורי על גבורת האומה יכול להיות מונח גם הוא על המאזניים, ובמובן מסוים הוא חשוב לא פחות מההיבטים הביטחוניים. יש לנו אוכלוסייה גדולה שחושבת שלימודי התורה שומרים עלינו, אבל אנחנו גם עם הספר ואומה של זיכרון. ככלות הכל, הזיכרון הזה מאפשר לנו להישמר לאורך הדורות כאומה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו