דרושים: מכסחי קונספציות

זוכרים את "מכסחי השדים", סרט הפנטזיה מ־1984? לישראל 2023 דרושים "מכסחי קונספציות" אמיתיים. לא מדע בדיוני. מעין גרסת אפכא מסתברא מודרנית למקובעות ולתפיסות שחדלו אצלנו לערער עליהן; כאלה שגם 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, אפילו עדר של רמזים עבים כפיל לא יזיז את מקבלי ההחלטות מהן - קונספציות ששינו מצב צבירה והפכו מ"הערכה" ל"אמונה".

בחמשת העשורים שחלפו מאז המלחמה ההיא, קמו לנו לא מעט משרדי ממשלה וגופים שלטוניים מיותרים (בעיקר לצרכים קואליציוניים) שחלקם פורקו, אבל ייתכן שדווקא האחד, הנחוץ, חיוני ובעל ערך, טרם הוקם: גוף הערכה נוסף, אולי אגף או משרד ממשלתי, שכל תכליתו, בהגדרה, תהיה לחולל רעשים במערכת; לערער קונספציות וקיבעון (ולא רק בענייני ביטחון); לתקוף מהכיוון הכי "לא הגיוני" ו"בלתי סביר" את הקונספציות הכי "הגיוניות" ו"סבירות". עובדיו יוכשרו להיות "טרבל מייקרים" ומתריעים בשער, לטלטל את המערכת. ההיסטוריה מלמדת שאנו זקוקים לא פעם גם לכאלה.

הביטו, למשל, לאחור על 57 השנים שבהן התקשורת משעבדת את עצמה למנטרת הסכנה הדמוגרפית, מחשש לאובדן הרוב היהודי. הקונספציה הזאת נולדה בפקולטות למדעי החברה והגיאוגרפיה, ואילו היינו זורמים איתה, יותר מחצי מיליון יהודים לא היו חיים היום ביהודה ושומרון, עוד כ־230 אלף יהודים לא היו מתיישבים בשטחי ירושלים המשוחררת, וספק אם מדינת ישראל היתה מוקמת.

בשנת 1900 המליץ ההיסטוריון שמעון דובנוב להתמקד בהשגת אוטונומיה יהודית באירופה, שכן גם בעוד מאה שנה לא יהיו בארץ ישראל יותר מחצי מיליון יהודים. גם פרופ' רוברטו בקי, מייסד הלמ"ס, צפה בפני בן־גוריון, ערב הקמת המדינה, שבארץ לא תיווצר "מאסה קריטית יהודית". בריחת התושבים הערבים במלחמת העצמאות וגלי העלייה הגדולים שלאחר קום המדינה הזיזו רק מעט דמוגרפים מדעתם. ב־1987 העריך פרופ' ארנון סופר שבשנת 2000 ישראל כבר לא תהיה יהודית. אך הנה, מיליון עולים מבריה"מ שינו את המפה, ומהפך דמוגרפי מתרחש אפילו בירושלים: שיעורי הילודה והריבוי הטבעי של היהודים בבירה גבוהים מאלה של הערבים!

דופקים את הראש בקיר

שוו בנפשכם סיטואציה שבה - לא סגן סימן טוב האלמוני - אלא קצין בדרגת אלוף, רמטכ"ל לשעבר, אולי אפילו "שר להערכה מחדש", הם שהיו מעבירים את ההתרעה על מלחמה קרבה ביום הכיפורים לפני 50 שנה. הקצין הצעיר מפיקוד הדרום ניסה לשווא לפקוח את עיני הממונים עליו, אך אלה התעקשו לדבוק בקונספציה שלא תהיה מלחמה. לימים ציינה אותו ועדת אגרנט לשבח, אבל עבור כולנו זה היה מאוחר מדי.

נסו לדמיין את שופטי בג"ץ שדחו ברוב של 10 מול 1 את העתירה לביטול פארסת ההתנתקות (יוני 2005) - אבל באירוע אחר. כאשר על שולחן כבודם מונחת חוות דעת רשמית, שמשקפת את עמדת הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון, שלפיה התוכנית מסוכנת ועתידה להביא על ישראל אסון וטרור וטילים ארוכי טווח שיאיימו על חיפה ותל אביב ובאר שבע. למעט שופט אחד, אדמונד לוי ז"ל, השופטים הלכו אז כסומים בקונספציה אחר חוות הדעת המתוזמנת של מערכת הביטחון. לו רק היה אז בנמצא גורם בכיר ועצמאי, בעל סמכות והשפעה ומעמד (דומים לאלה שבהם מחזיקה היועמ"שית) - שהיה מתריע מראש על ליקוי המאורות הקולוסאלי הזה - ייתכן שחלק מהשופטים היו מחליטים אחרת.

לאורך חצי מאה דחה בג"ץ עתירות של יהודים, שביקשו לממש את זכות התפילה במקום הקדוש ביותר ליהודים - הר הבית. השופטים אימצו שוב ושוב את העמדה הנחרצת שהציגו כל גופי הביטחון, שלפיה תפילה כזאת מהווה סכנה אמיתית לשלום הציבור, ואף תצית מלחמת דת, טרור, פיגועים ומה לא? והנה, לסתות נשמטו ופלא פלאים: זה שבע שנים ברציפות יהודים מתפללים בציבור בהר הבית, בוקר וצהריים, חמישה ימים בשבוע ובאישור המשטרה. לא דובים ולא פרובוקציה.

יתרה מזאת. בזמן שהתפילות הללו מתקיימות בהר, סעודיה, מדינת ציר ראשית בעולם הסוני, מנהלת עימנו משא ומתן על נורמליזציה, וירדן, ה"אפוטרופסית" של אל־אקצא, נזהרת מלשרוף (לפחות בינתיים) את גשרי השלום שבנתה עימנו. השאלה שכמובן חייבת להישאל היא, מדוע לאורך יובל תמים לא נשמע מתוך המערכת ולו קול אחד, שיערער על הקונספציה חוצת הממסדים הזאת?

מומחים למה שהיה

הסכמי אוסלו הם דוגמה מוצלחת נוספת לבדיחה האנגלית החבוטה, שבה העיוור צוהל לפתע שהוא רואה, אך דופק את ראשו בקיר (I see, said the blind man and knocked his head into the wall). גם מדינת ישראל דפקה את ראשה בקיר. חסרו לה אז, ממש כפי שחסרים לה היום, "מכסחי קונספציות" מיומנים, שישפכו צוננים על חלומות משיחי השלום מול ארגוני טרור שהתחפשו לארגוני שלום.

בכל האירועים הללו התקשורת נמה את שנתה או שנסחפה אחרי צד אחד של המפה הפוליטית, בבחינת "אני כעיוור אחרייך הולך", בתוך שדות מוקשים וקונספציה.

פרדוקס מביך נוסף מגולם בהערכת המצב המקצועית רבת הימים, שלפיה ללא פתרון הבעיה הפלשתינית לא ייכון שלום עם מדינות ערב. גורמי מקצוע דבקו בעמדתם זו גם אחרי חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ואפילו אחרי הסכמי אברהם שנחתמו עם האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. אפילו עתה, כשעל הפרק נורמליזציה עם סעודיה, חלקם עדיין מאוהבים קשות בקונספציה השגויה.

נשאבים לקיבעון

רק לאחרונה, בתקופת "שומר החומות", נשאבנו שוב אל הקיבעון, כאשר במערכת הביטחון אמנם זיהו מגמה של עליית מתח ופוטנציאל להתפרצות במגזר הערבי, "לרבות חיכוך באזורים מעורבים". אלא שמכוח ההרגל הפוקוס היה על ירושלים, וישראל נתפסה לא מוכנה לפרעות 2021 בערים דוגמת לוד, עכו, רמלה או יפו (מתוך דוח מבקר המדינה).

גם היום לפחות שתי הנחות יסוד רווחות מהשדה הביטחוני טעונות בדיקת שתי וערב: האחת גורסת ש"חיל האוויר ינצח למעננו את המלחמה הבאה", ומייחסת משקל פחות לכוחות היבשה. האחרת נוגעת להתנהלות הישראלית העתידית מול איראן. כאן לא ניתן לפרט, אבל צריך להתפלל שהקונספציה בסוגיה הרת גורל זו מדויקת, וש־70 עיניים בוחנות אותה בקפידה מכל זווית אפשרית.

50 שנה אחרי יום הכיפורים ההוא, המסקנה המרכזית היא שאסור להניח לתיאוריה מסוימת לטשטש את שיקול הדעת ולאבד קשר עם המציאות; שצריך לטפח מוכיחים בשער, ולא להרחיקם ולנדותם; שאסור לקדש את אחדות השורה; ששקט הוא לעיתים רפש, ושלא פעם רצוי דווקא לעודד טלטלה ורעשים במערכת, כי המומחים שלנו - כלשונו העוקצנית של בן־גוריון, הם לא פעם "מומחים למה שהיה ולא מומחים למה שיהיה".