"א־סיסי הציל את המזרח התיכון": עשור להדחת "האחים המוסלמים" במצרים

אחד משוברי הקופות בבתי הקולנוע של מצרים בקיץ האחרון הוא הסרט "ע זירו". "על האפס", או "להתחיל מאפס", בכיכובו של מוחמד רמדאן, המוכר היטב בישראל. רמדאן, בן 35, הוא שחקן, ראפר ורקדן אהוב מאוד בארצו וברחבי העולם הערבי, שעומאר שריף האגדי בחר בו כממשיך מורשת המשחק שלו. בעבר הלא רחוק הוא עורר במצרים זעם רב בעקבות צילומים משותפים שלו עם ישראלים ידועים יותר, כעומר אדם ודיא סבע, וידועים פחות, שהתפרסמו ברשתות החברתיות.

הביקורת על הצילומים המשותפים הרחיקה לכת עד להשעיית חברותו של רמדאן באיגוד האמנים המצרים לזמן מה ובהאשמתו בהענקת הכשר לנורמליזציה עם ישראל, ארבעה עשורים אחרי חתימת הסכם השלום. רמדאן, מצידו, טען שהוא לא שואל כל אדם שהוא פוגש ומצטלם עימו מהי אזרחותו ומהי דתו. הפופולריות העצומה שלו השכיחה במהרה את "חטאיו", וההמונים שוב נהרו לסרטיו בבתי הקולנוע.

"ע זירו" הוא דרמה חברתית, שעלילתה עוסקת בזמר ודי.ג'יי, חמזה "דרגון" (רמדאן), המתקשה להתפרנס למחייתו ומגדל לבדו ילד. עולמו הצנוע של חמזה חרב עליו כשנודע לו שבנו הקטן סובל מסרטן דם נדיר. את הטיפול להשתלת מח עצם בבית החולים הממשלתי הוא יוכל לקבוע רק אחרי המתנה של שנה וחצי בתור, ואת עלות הטיפול המיידי בבית חולים פרטי חמזה אינו יכול להשיג בדרכים רגילות.

נוסף על כך, הוא ובנו נזרקים מביתם ומוצאים קורת גג זמנית בבית מלון של מכרים. במצב שנקלע אליו, חמזה מוכן להפוך לסוחר סמים כדי לממן את הטיפול הרפואי הדחוף בבנו. בתוך כך, רופאה שבה חמזה מתאהב (כוכבת הקולנוע נלי כרים) נערכת להתארס עם אדם מבוגר ממנה כדי שתוכל להעביר את המוהר הגבוה למימון הטיפול בילד החולה.

העלילה מסתבכת, אך, בניגוד לחיים האמיתיים, סוף טוב הכל טוב: איש עסקים עשיר שחמזה הציל את בנו מניסיון התאבדות הופך את חמזה לכוכב מוזיקלי. חמזה הופך בן־לילה מעני מרוד למיליונר, בנו מטופל ומבריא והוא מתחתן כמובן עם אהובתו, שאותה הציל מהנישואים שביקשה לכפות על עצמה למענו.

צפיתי ב"ע זירו" בבית הקולנוע הכמעט משפחתי בשכונת זמאלק בשעת צהריים לוהטת. להשיג כרטיס בבתי הקולנוע החדישים במרכזי הקניות הגדולים של קהיר כמעט אי אפשר באופן ספונטני. האולמות הממוזגים שם מלאים מפה לפה, ויש גם ספסרות בכרטיסים, הנמכרים במחירים מופקעים בכניסה לבתי הקולנוע הללו.

בזמאלק פחות נוח, אבל כמעט תמיד יש מקום, ומגיעים לשם הסרטים המצריים והמערביים החדשים. זוגות צעירים וקבוצות של חברים בני אותו מין, בחורים ובחורות, הפיגו את חום הקיץ באולמות הממוזגים. אחרי "ע זירו" צפיתי גם בקומדיה החמה של הקיץ, "מרעי אלפרימו". מדובר במוכר אבטיחים לא ידידותי לסביבתו, שחייו מסתבכים בעקבות קבלת ירושה לא צפויה. אלו "סרטי בורקס" כמיטב המסורת של סרטי יום שישי המצריים, שעליהם גדלתי בביתה של סבתי.

בגזרת הקולנוע המערבי בזמאלק אחד הסרטים המדוברים ביותר בשבועות האחרונים היה "אופנהיימר", על המפתח היהודי של פצצת הגרעין. העיתונות המצרית מלאה מאמרים שדנו בשאלות האתיות העקרוניות שמעלה הסרט. סוגיית יהדותו של אופנהיימר כביקורת על פיתוח הנשק הנורא לא עלתה. גם הסרט "ברבי" הגיע לאולמות הקולנוע המצריים באיחור מה, לאחר שהצנזורה קבעה שהוא ניתן לצפייה מגיל 12 ומעלה בלבד, כדי שלא לחשוף ילדים לתכניו ה"לא מוסריים". אישור הקרנת הסרט בא כהפתעה, לאחר שהיא נאסרה במדינות ערביות אחרות.

משקל נגד

כמיטב מסורת הסרטים המצריים העממיים, "ע זירו" משקף את סבלות היומיום של החברה המצרית על שכבותיה השונות - עוני (אך גם עושר, המוצג כאחראי לריקנות רוחנית), אטימות הממסד והממשל, פשע ואלימות. חלק בלתי נפרד מהסרט הוא הפן הדתי־מסורתי שלו: לאורך כל הסרט מופיעות מחוות ואמרות דתיות של השחקנים הראשיים - תפילות, שבחים לאללה ופניות אליו. הדת היא משענן היחיד של הדמויות בסרט כנגד קשיי היומיום. זו אינה דתיות קיצונית, אסלאמיסטית, אלא דתיות שמרנית, רגילה, הטבועה בחברה המצרית ושאיש אינו מתבייש בה עוד. הדת הזו היא התשובה שאותה מטפח ממשלו של הנשיא עבדל פתאח א־סיסי כמשקל נגד לדתיות הפנאטית של "האחים המוסלמים", שאותה הדיח מהשלטון בעזרת הצבא העממי ותמיכה עממית נרחבת לפני עשר שנים.

"מהפכת 30 ביוני" נקראות ההפגנות העממיות ההמוניות של מתנגדי הנשיא דאז, מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים", שפעל בתקופת כהונתו הקצרה לשנות באופן רדיקלי ומהיר את פניה של מצרים בכיוון ההקצנה הדתית. מורסי היה נשיא מצרים היחיד שנבחר בבחירות דמוקרטיות לחלוטין מאז תום עידן המלוכה בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת.

הבחירות התאפשרו לאחר המהפכה העממית, שהביאה בתחילת 2011 להדחת הנשיא חוסני מובארק לאחר 29 שנה בשלטון. ואולם יריביהם הפוליטיים של "האחים המוסלמים" לא רצו להפקיר את המדינה בידי התנועה הקיצונית. הם ארגנו מחאה המונית רחבת היקף ומאורגנת היטב, בקריאה למורסי להתפטר ולערוך בחירות חדשות לנשיאות, מחאה שבמהלכה הותקפו המטה הראשי וסניפים נוספים של "האחים" בקהיר וברחבי מצרים.

תומכי "האחים", מצידם, יצאו לרחובות כדי להגן על הממשל הנבחר. למחרת הודיעה הנהגת הצבא כי היא מעניקה להנהגה הפוליטית של המדינה ארכה של 48 שעות כדי להיענות לדרישות המפגינים. מורסי ואנשיו דחו את האולטימטום, בעוד כמה משרי הממשלה הבכירים וחברי פרלמנט הודיעו על התפטרותם כהבעת סולידריות עם תנועת המחאה.

ב־3 ביולי הודיע בנאום טלוויזיוני לאומה שר ההגנה דאז, הגנרל א־סיסי, על סיום נשיאותו של מורסי ומינויו של נשיא בית המשפט החוקתי כנשיא זמני עד לקיומן של בחירות חדשות. א־סיסי הועלה לדרגת פילדמרשל. על ראשי "האחים המוסלמים" נאסר לעזוב את המדינה, ורבים מהם - ובכללם הנשיא המודח מורסי, נעצרו והועמדו לדין. הוא נידון בהמשך לתקופות מאסר ממושכות, ומת בכלא ב־2019 בהיעדר טיפול רפואי.

בעקבות רצף האירועים ארגנו תומכי "האחים" מחאה המונית באוגוסט 2013 ליד המסגד על שם הקדושה ראביעה אל־עאדוויה, שבו גם נערכה הלווייתו של אנואר סאדאת. בעת פיזור המחאה הזו, שבשיאה לקחו חלק 85 אלף איש, נהרגו בין 600 ל־1,000 מפגינים. מאז הפכה היד המונפת עם ארבע אצבעות ("רביעה", הרביעית) לסמל של תנועת "האחים המוסלמים" בעולם כולו. א־סיסי התפטר בתחילת 2014 והודיע על מועמדותו לנשיאות, תפקיד שבו זכה ברוב של 97 אחוזים מקולות המצביעים. על הרוב הזה שמר גם בבחירות ב־2018.

מלכתחילה נבחר א־סיסי על ידי מורסי לתפקיד שר ההגנה מאחר שהיה ידוע כקצין בכיר דתי. מורסי גם ביקש לרצות את סעודיה, שאליה היה א־סיסי מקורב ושמתייחסת ל"אחים" בעוינות רבה. א־סיסי כיהן כנספח צבאי של ארצו בריאד. ואולם תפיסת הדת של א־סיסי היתה ועודנה שונה מאוד מזו של "האחים המוסלמים", והיא קרובה יותר לזו המתונה והסובלנית, שמקדמים כיום יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, ונשיא איחוד האמירויות, השייח' מוחמד בן זאיד אל־נהיאן.

במהלך ביקורי במצרים התפלאתי לראות שאף שחלף עשור מאז הדחתו של מורסי, מצרים עדיין נמצאת במצב של מלחמה נגד הטרור מצד האסלאם הקיצוני. דיווחים בערוצי הטלוויזיה הקרובים לממשלה ועמודים שלמים בעיתונים היומיים והשבועיים מוקדשים לפעילות "כנופיות הטרור" של "האחים המוסלמים" - בהווה ובעבר.

בירת "האחים המוסלמים"

במלאת עשור ל"טבח ראביעה", הוקרן בתחילת אוגוסט באקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה סרט תיעודי בשם "זיכרונות מִטֶבח", שבעקבותיו נערך דיון על מדיניות הדיכוי הנוקשה של ממשל א־סיסי נגד "האחים" ותנועות פוליטיות אחרות המתנגדות לו.

פעילי זכויות אדם האשימו את הנהגת הצבא המצרי כי תכננה מראש לבצע במקום טבח המוני כדי להרתיע את כל מי שינסה לערער שוב את יציבות הממשל המרכזי במדינה. "הם רצו להרוג את כולם", אמר אחד המשתתפים בדיון. הסרט, שזכה בינתיים באוסקר השבדי לסרט התיעודי הטוב ביותר, מתייחס מעבר לאירועי "ראביעה" גם ל"מותה של הדמוקרטיה המצרית והתפוגגות החלומות והתקוות שהפיחה מהפכת כיכר תחריר".

בתגובה לכך, התקשורת המצרית החלה מייד בקמפיין תוקפני נגד בריטניה ו"קשריה ההיסטוריים עם תנועת 'האחים המוסלמים'". הסרט הוגדר כ"שקרים חדשים של 'האחים', שנועדו לפגוע בשמה של מצרים". השבועון "רוז אל־יוסוף", הראשון במצרים שהוקם על ידי אישה לפני 98 שנים, הקדיש לאחרונה את עמוד השער שלו וסדרת כתבות ל"לונדונסטן - מקלטם של הקיצונים הנמלטים ממצרים". השבועון האשים את הרשויות בבריטניה ביחס מעודד כלפי תנועות האסלאם הרדיקלי ובהפיכתה של בריטניה למעוז ראשי של "האחים המוסלמים" מאז שנות ה־50 של המאה הקודמת, עת התמקמו בה ראשוני "האחים" והחלו להרחיב בה את השפעתם הדתית, הפוליטית, הכלכלית והאקדמית.

לונדון מוצגת כבירת הטרור, ומערכת קשרים בין הביון הבריטי ל"אחים המוסלמים" נפרסת משנות ה־40 ועד לאירועי ראביעה ב־2013, דרך ניסיון ההתנקשות בגמאל עבד א־נאצר, ההתנקשות בסאדאת ופעולות טרור רבות אחרות. השבועון מציין של"אחים" יש בבריטניה הון בשווי של 10 מיליארד דולר, המושקע במיזמים שונים.

השבועון "אוקטובר" פרסם דוח שהכין השופט מוחמד עבד אל־ווהאב ח'פאגי, סגן נשיא הגוף המשפטי החשוב "מועצת המדינה", שקובע כי הסרט "זיכרונות מטבח" הוא סילוף דמיוני של העובדות, וכי המחאה אז היתה התארגנות חמושה של "האחים" נגד המדינה.

אגב, ח'פאגי הוא שהוציא את הפסיקה האוסרת את קיום ההילולה בקברו של הרב יעקב אבוחצירא בעיר דמנהור, וסירב לאשר את העלאת עצמותיו של הרב לישראל כדי למנוע את "הייהוד של פלשתין". בעיתון אחר הואשמו "האחים המוסלמים" בהכשלה מכוונת של המתקפה המצרית ב"מלחמת פלשתין" ב־1948, בכך שהבטיחו לגייס לצבא המלכותי מיליוני מתנדבים ובסוף שלחו רק כמה מאות.

האם עשור לאחר הרחקתם מהשלטון מהווים "האחים המוסלמים" והתנועות האסלאמיות הקיצוניות איום ממשי ליציבות הממשל, או שמדובר בניסיון להסיט את דעת הקהל מבעיותיה של מצרים, שא־סיסי, הנערך לבחירתו מחדש כנשיא באביב 2024, מתקשה לפתור?

"מצד אחד, אין כל ספק שהממשל המצרי מוטרד מאוד מפעילותם של קיצונים אסלאמיסטים על אדמתה של מצרים ומסביב לה", אומר לי דיפלומט אירופאי, המבקש, - כמו כל בני שיחי המצרים, לשמור על עילום שם - "המצב בחצי האי סיני עדיין לא בשליטה מלאה, והמצרים עוקבים בדאגה רבה אחר התפשטות והתחזקות דאעש בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכלל זה בסודאן השכנה. חוסר היציבות בשאר שכנותיה של מצרים - אתיופיה, לוב - גם הוא מקור רציני לדאגה. הדחתו של מורסי לפני עשור החזירה למצרים יציבות וביטחון פנימיים במחיר של דיכוי כל אופוזיציה לממשל. למעשה, המהלך של א־סיסי בשעתו הציל את כל המזרח התיכון מפני נפילה לידי 'האחים המוסלמים' ושותפיהם. עם כל החשש לגורל זכויות האדם במצרים, צריך לזכור שהאלטרנטיבה לא היתה שונה בהרבה, אלא התכוונה לנצל את הדמוקרטיה כדי להשליט במצרים תיאוקרטיה רודנית".

רפובליקת כאילו

"א־סיסי הפך למגלומן", מעריך איש עסקים אירופאי העובד במצרים, "הוא הורס את המדינה בפרויקטים הענקיים שלו, שמצרים לא יכולה לעמוד במימונם. המטבע המצרי קורס ואיבד בתוך שנה 50 אחוזים מערכו. א־סיסי מנסה להשיג סיוע כספי נוסף ממדינות המפרץ ומסעודיה. הם, שתמכו בו בתחילת דרכו - סעודיה היתה הראשונה שבירכה על הדחת מורסי - אינם ממהרים לתת לו כסף, כי הם לא בטוחים עוד להיכן הכסף הזה מגיע. הוא מגיש לקרן המטבע העולמית בקשות למענקים נוספים, אך זו לא ממהרת לענות בחיוב ולגלות נדיבות כמו בשנותיו הראשונות. אשתקד הוא חסם את כל היצוא ממצרים לארבעה חודשים כדי לעצור את דהירת האינפלציה. אין הרבה היגיון במהלכים הכלכליים שלו".

במסגרת מאמציו של א־סיסי להשיג תמיכה כספית חיצונית להגשמת חזון "מצרים 2030" שלו, המשולב ברעיון הקמתה של "רפובליקה חדשה" - משטר פוליטי וסדר כלכלי חדשים במדינה, מושיט הנשיא המצרי את ידיו לכל עבר: סין מעורבת בבניית רובע ה"סיטי" העסקי בבירתה המנהלית החדשה של מצרים, הרוסים מספקים למצרים 1,400 קרונות רכבת לחידוש צי הרכבות המצרי, מצרים ורוסיה נושאות ונותנות על הסכמי סחר חדשים, ואפילו עם טורקיה - נותנת החסות ל"אחים המוסלמים" - מבקשת קהיר להדק את שיתוף הפעולה הכלכלי.

יתר על כן, מצרים העבירה ביולי השנה בקשה רשמית להצטרף לשורות BRIC, הארגון המתחרה לקבוצת המדינות המתועשות המערביות, G7, שהקימו ארבע המעצמות הכלכליות הלא מערביות - ברזיל, רוסיה, הודו וסין. א־סיסי למד את הלקח מבגידתה של ארה"ב במובארק, והוא אינו מוכן להישען עוד רק על וושינגטון.

רוסיה, מצידה, ששה לשוב למצרים, לאחר שגורשה ממנה בבושת פנים על ידי סאדאת בשנות ה־70. בפסגה הרוסית־אפריקנית, שנערכה בסנט פטרבורג בסוף יולי, היה א־סיסי אורח הכבוד הראשי, והנשיא פוטין ציין בנאומו את גמאל עבד א־נאצר כאחד המנהיגים האפריקנים הגדולים של כל הזמנים. גם "בית רוסיה" בקהיר הציג הקיץ תערוכת קריקטורות, שהוקדשה ל"אהוב המיליונים", א־נאצר. האחרון היה זה שפתח את שעריה של מצרים בפני רוסיה בשנות ה־50 והפך את ארצו לבת חסות, צבאית וכלכלית, של בריה"מ. היום, אומרים הפרשנים המקומיים, "מצרים הפכה עבור רוסיה לשער לאפריקה".

חלום על רילוקיישן

מדי ערב נשמעות בשכונת זמאלק הבורגנית, בלב קהיר, קריאות שמחה ומחיאות כפיים. צעירים במסעדות ובבתי קפה מקדמים את חזרת אספקת החשמל, הנקטעת כאן אחת ליום לשעה וחצי־שעתיים. בחלקים אחרים של קהיר הפסקות החשמל הן בשעות הבוקר המוקדמות.

ביישובי הפריפריה במצרים הפסקות החשמל היומיות יכולות להימשך עד שש שעות. למצוא את עצמך בשיא החום הקהירי הקיצי בלי חשמל למזגן או למאוורר זו חוויה שיכולה להיות מאתגרת ביותר.

לכאורה, מבקשת הממשלה המצרית "לחנך" את אזרחיה לחסוך בחשמל, לא רק בגלל ירידה בכמויות שאיבת הגז המצרי, אלא גם בגלל רצון לייצא כמה שיותר גז מצרי לאירופה ולהגדיל בכך את הכנסות המדינה. הפסקות החשמל המאורגנות, שהממשלה יוזמת ומבטיחה לטפל בהן בו בזמן, נוספות על עליות המחירים התלולות של מוצרי מזון בסיסיים: לחם, אורז, ביצים, שמן לבישול, עדשים למיניהן, ירקות, פירות ובשר. האינפלציה נמצאת בשיא של כל השיאים. תוספות שכר לעובדי המדינה אינן מספיקות כדי לעמוד בהוצאות החודשיות. 60 אחוזים מהאוכלוסייה המצרית עדיין חיים מתחת לקו העוני. 30 אחוזים מהמצרים יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר רק אחת לכמה חודשים. הממשלה פתחה בקמפיין לעידוד אכילת רגלי תרנגולות, כדי שמעוטי האמצעים יוכלו לחסוך בהוצאות. לקראת חג הקורבן האחרון פרסם איש דת מאוניברסיטת אל־אזהאר פתווה, שאפשרה למאמינים המוסלמים להקריב מטעמי חיסכון תרנגולות במקום גמלים, כבשים, עיזים ובקר, יוזמה שעוררה סערה.

הצעירים שאיתם אני משוחח - רוקחים, רופאים, מהנדסים - מיואשים לחלוטין. "רק מי שהצליח, באמצעות קשרי משפחה או הון עצמי, להשתלב בעולם העסקים המצרי - בנקאות או הייטק, יכול לחיות טוב", אומר לי א', בן 28, שסיים לימודי רוקחות ועובד כשכיר במקצועו, "לכל האחרים נותר חלום אחד בלבד: לעזוב את מצרים ולהגר - או למדינות המפרץ, או לאירופה או לארה"ב.

"הסיכויים והתנאים לקבלת ויזה לאירופה נמוכים מאוד, ולכן מצרים בגילי מוכנים להסתכן בהגירה לא חוקית, שעלולה לעלות להם בחייהם. אבל הם לא רואים לעצמם עתיד פה. האירופאים תומכים בא־סיסי, כי הם יודעים שאם תחול שוב הידרדרות במצרים, המוני מצרים יבקשו להגיע אליהם, והם אינם מעוניינים בכך. מבחינתם, א־סיסי הוא ערבות למניעת גל הגירה המוני נוסף. אבל ההגירה הלא חוקית נמשכת ללא הרף, למרות הדיווחים מאירופה על התחזקות הימין הקיצוני והניאו־נאצים".

"עם המשכורת החודשית שלי אני לא יכול להרשות לעצמי לעזוב את בית הוריי", אומר לי ג', רופא מתמחה, 31, שעובד בבית חולים ממשלתי. "אין לנו כסף לשכר דירה, אין לנו כסף למכונית, אין לנו כסף לצאת לאכול במסעדות. לאחרים גם אין כסף לאוכל בכלל. במשמרות שלנו, שיכולות להיות ארוכות מאוד, אנחנו משתדלים להיות כמה שיותר בחדרי הניתוחים, כי אלו הם החדרים היחידים שמצוידים במיזוג אוויר.

"אנחנו מחוסרי תקווה ורוצים לעזוב. אלא שגם כדי להגר, אפילו למדינה כמו בחריין, צריך סכום כסף גבוה. צריך לעבוד הרבה כדי לצבור אותו. לא לכולם יש עזרה משפחתית. אנחנו דור שלא מאמין עוד בשינוי פוליטי לטובה. מה שהיה הוא מה שיהיה, אם לא גרוע יותר. העשירים מתעשרים יותר, ושכבות הביניים הנמוכות נמחקו לחלוטין והצטרפו למעגל העוני. הגידול הדמוגרפי הוא גבוה כל כך, שיש חשש שבעוד כמה שנים נגיע לרעב המוני בגלל היעדר תשתיות חקלאיות לאומיות".

"המצרים אוהבים להאשים אחרים במקום לשאול את עצמם מה הם יכולים לעשות כדי לשנות את המצב", אומרת לי פ', אשת עסקים בשנות ה־40 לחייה, "א־סיסי אינו חף מטעויות. הישענות היתר שלו על המגזר הממשלתי כמנוע כלכלי היא בעייתית. המגזר העסקי הפרטי עדיין לא מעורב בפיתוח הכלכלה המצרית כמו בתקופת מובארק.

"אבל אין ספק שלא־סיסי יש חזון מרחיק לכת להפיכתה של מצרים למדינה מודרנית יותר, שבה השכבות החלשות מקבלות מהמדינה שירותים שמשפרים את איכות חייהם. הוא משקיע בקידום מערכת החינוך, בקידום מערכת הבריאות ובפיתוח מעין ביטוח רפואי לכל. גם התוכניות הגדולות לבניית ערים חדשות נועדו לפתור באופן הדרגתי את מצוקת הדיור הקשה ולהעביר אנשים ממשכנות עוני לתנאי מגורים טובים יותר".

מתגעגעים למובארק

תנאי החיים הקשים גורמים למצרים רבים לחוש ערגה לשלטונו של הנשיא מובארק. סוג של נוסטלגיה מובנית לימים שחלפו ואינם עוד. "תחת מובארק היתה יותר דמוקרטיה, תחת מובארק הכלכלה היתה חזקה יותר", אני שומע. אני מציין בפני בני שיחי שמובארק, שנפטר לפני שלוש שנים וחצי, לאחר ששוחרר ממעצר וזוכה מכל ההאשמות נגדו, נעלם לחלוטין מהמרחב הציבורי.

נאצר, סאדאת וכמובן א־סיסי מונצחים בכל מקום. דמותו של א־סיסי מופיעה בפרסומות כמעט בכל קרן רחוב, לצד הסיסמה "יחי מצרים" ו"הכל למען האזרח". א־סיסי מופיע בשלטים, שנועדו כבר לקמפיין הבחירות הקרב, לצד ההישגים הגדולים שלו: הרחבת תעלת סואץ - שעדיין לא עמדה בתחזיות הכלכליות שלה, בניית הבירה המנהלית החדשה - שמעבר המשרדים הממשלתיים אליה נדחה שוב ושוב, בניית ערים חדשות - שרובן עדיין אינו מיושב, ופרויקטים חקלאיים שונים.

הממשלה הקימה ברחבי המדינה שווקים ממשלתיים, שבהם מחירי האוכל מופחתים. כמו כן, היא מתכננת להמשיך להפריט עשרות חברות ממשלתיות, שאינן בעלות חשיבות אסטרטגית, כפי שכבר נעשה בשנים האחרונות בהיקף מצומצם יותר. אם חזונו של א־סיסי ימומש, מצרים אכן תהפוך למדינה חדשה. ועדיין, מדובר בהימור שעלול להביא את מצרים גם לפשיטת רגל. החוב החיצוני של מצרים הגיע לשיא של כל הזמנים: 165.4 מיליארד דולר. אך גם התל"ג צמח לשיא של 497 מיליארד דולר, והוא צפוי להמשיך לגדול בשנים הקרובות.

"זוכרים שקראו בלגלוג למובארק 'הפרה הצוחקת', כשם הגבינה הצרפתית?" אני שואל את אלה המתגעגעים לנשיא לשעבר. חלקם היו תלמידי תיכון כשהוא הופל מכיסאו. "היום אסור לכנות אותו בפומבי או ברשתות בשמות גנאי", אומר לי ר', רופא גם הוא, "היחס אליו הוא כמו היחס לא־סיסי. אסור לפגוע בכבודם, ומי שעושה זאת עלול למצוא את עצמו בכלא".

עם זאת, הביקורת נגד א־סיסי, בעיקר על הוצאות הענק הקשורות להקמתם של ארמונות נשיאות חדשים, מבני ציבור מפוארים ומסגדים נוצצים, מוצאת ביטוי גם ברשת, בדרכים יותר ויותר גלויות. זאת, אף ש"חוק פשיעת הסייבר", שאומץ ב־2018, מאפשר לרשויות צנזורה יעילה ורחבה למדי על המתרחש באינטרנט וברשתות החברתיות, שבהן מתנהלת מלחמת האשטגים בין תומכי "לך, יא סיסי" לאוהדי "אנחנו איתך, יא סיסי".

בנאום שנשא א־סיסי לרגל עשר שנים ל"מהפכת 30 ביוני", הוא העלה על נס את נכונות ההקרבה והסבלנות של המצרים לנוכח האתגרים הכלכליים הגדולים שמולם ניצבת ארצם. "אני מאמין שהדור שבאמצעות מאמציו וסבלנותו הוצאנו את מצרים מכאוס ומחרדה ליציבות, מסוגל להמשיך את המעבר לשלב הפיתוח", אמר.

בשבועות הקרובים יוצגו בפניו ואחר כך בפני הציבור הרחב תוצאות "הדיאלוג הלאומי", שיזם כדי להעניק לאוכלוסייה המצרית את התחושה שהיא שותפה מלאה לשינוי פניה של מצרים. מהדיאלוג זה, שנערך במשך כשנה וחצי, הודרו במכוון "האחים המוסלמים", המואשמים על ידי הממשל ותומכיו במאמצים לטרפד את השיח, שאמור להניח את היסודות לרפובליקה המצרית החדשה, השנייה. כך גם מפלגות השמאל, שמסרבות להשתתף בדיאלוג ובכך לתת תעודת הכשר לממשל שהן מאשימות בחיסול הדמוקרטיה וברדיפת יריבים פוליטיים.

אחד השיאים הנרשמים לזכותו של א־סיסי הוא המספר חסר התקדים של מסגדים שנבנו או שופצו בתקופת נשיאותו: 10,350 מספרם בכל רחבי המדינה. בעת שביקרתי במצרים הועבר בשידור חי בטלוויזיה טקס פתיחתו מחדש של "מסגד הגבירה נפיסה", אחד המסגדים הגדולים והחשובים בחלקה האסלאמי של קהיר העתיקה.

בטקס השתתף גם ראש קהילת ה"דאודי בוהרה", קהילה שיעית שמרכזה כיום בהודו אך שורשיה במצרים הפאטימית, השושלת שהפכה את קהיר לבירת מצרים. קהילה זו מימנה חלק משמעותי מעבודות השיפוץ במסגד ההיסטורי. הגעתי למסגד הזה שעתיים לאחר פתיחתו מחדש. התברר לי שעבודות השיקום עדיין בעיצומן, ולכן המסגד שנפתח מחדש על ידי הנשיא עדיין סגור.

בכל מקרה, הביקור בסמטאות קהיר העתיקה היה מרהיב: מסגדים נוספים שוקמו, האזורים המסחריים נוקו, הקבצנים ושאר הנודניקים אינם מורגשים עוד. אחת מתוכניות הדגל של ממשלת א־סיסי היא להשקיע באתרים ההיסטוריים של מצרים כדי להפוך אותם לאתרי תיירות נגישים לכל ובטוחים. אזור שוק ח'אן אלח'לילי שודרג.

"לזכותו של א־סיסי ייאמר שמצרים הפכה לבטוחה יותר בהנהגתו", אומר לי איש עסקים מקומי מתחום התיירות. לדברי מ', "מצרים עדיין סובלת משני אירועים בינלאומיים שהקשו את תהליכי ההבראה הכלכליים שלה - משבר הקורונה ומלחמת אוקראינה. אך אם הממשלה תצליח בתוכניותיה ומספר התיירים יעלה, זה יכניס כסף רב לקופת המדינה. מספר התיירים שהגיעו למצרים עמד אשתקד על 11.7 מיליון, עלייה של 46 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת, שהיתה עוד שנת קורונה. רק במחצית הראשונה של השנה באו הנה 7 מיליון תיירים. שיא כל הזמנים נרשם ב־2010, עם 14.7 מיליון תיירים. עם כל מה שיש למצרים להציע ועם כל תוכניות הפיתוח הממשלתיות, אין כל סיבה שלא נגיע גם ל־40 מיליון תיירים בשנה, כמו כמה ממדינות אירופה".