האם דווקא טראמפ יסכל הסכם עם סעודיה?

מי שלא רוצה שלום עם סעודיה - שיקום. אף אחד לא קם. "שלום עם סעודיה" הוא המאמי הלאומי החדש, המתנה הגדולה שתגיע בתשפ"ד, כזו ששווה לדמיין בעיניים בורקות, ולשלם עבורה כבר עכשיו כמעט הכל. זו לפחות האווירה באולפנים ובעיתונים, וגם במרחב שבין לשכת ראש הממשלה לרחוב עזה בירושלים.

אלא שבמציאות פיוס בין ישראל לבין הממלכה הערבית הגדולה והעתיקה מסובך כמעט כמו פשרה בעניין הרפורמה המשפטית. מרוב שדשים בו ולועסים אותו, כך הוא נהיה קשה יותר להשגה. הקשיים, שמייד יפורטו, לא מונעים מהמנהיגים למכור את הלחמנייה החמה לכל דורש. אספקת אשליות היא הרי מומחיות של פוליטיקאים בכלל ושל נתניהו בפרט. אז אמנם אי אפשר לשלול לחלוטין את האפשרות שהבלתי צפוי יקרה, אבל להנמיך ציפיות בהחלט מומלץ.

על השגת השלום בין שתי המדינות אמונים מאחורי הקלעים לא מעט אנשים, כך לפחות אומר גורם מדיני ישראלי. לדבריו, הם עובדים קשה, כולל טיסות טרנס־אטלנטיות רבות. אין ספק שאם השלום יפרוץ, הוא ישנה את פני ההיסטוריה ולמעשה יקבע סופית את קיומה של ישראל במרחב. העניין הוא שככל שחולף הזמן כך רף הציפיות מטפס, שחקנים רבים יותר מתערבים, המחירים עולים - ולכן הקשיים גדלים.

לפצח את הגרעין

בתחילה היה מדובר על נורמליזציה נקודתית בין ישראל לסעודיה. בהמשך התרחב המסגור ל"קץ הסכסוך הישראלי־ערבי". כעת השיח כבר עוסק ב"פיוס בין ישראל לעולם הסוני", כלומר ממרוקו ועד אינדונזיה. כדי שכל זה יקרה - מה שדובר עליו מלכתחילה היה ברית כלכלית־ביטחונית־מדינית בין ארה"ב לסעודיה, שנורמליזציה עם ישראל תהיה אחד מפירותיה האגביים.

אלא שההסכמים בין ארה"ב לסעודיה הם אתגר עצום, משום שהם כוללים מחויבות אמריקנית להגן על סעודיה מפני התקפות חיצוניות. נוסף על כך, הסעודים העלו בקשות בעייתיות למדי מזווית הראייה של ישראל, ובראשון אישור להעשרה גרעינית סעודית "למטרות אזרחיות". כמו כן, חושקים הסעודים במערכות נשק והגנה מתקדמות כמו מטוסי F-35. לא גמרנו. מוחמד בן סלמאן ואנשיו רוצים גם שיפור הסחר בין המדינות, והפסקת הביקורת עליהם בפרשת רצח העיתונאי המקושר ג'מאל ח'אשוקג'י. האמריקנים לא יוכלו למלא חלק נכבד מהדרישות הסעודיות - ביידן הרי לא יכול למנוע את אזכור ביתור גופתו של ח'אשוקג'י בתקשורת האמריקנית. קשה עוד יותר יהיה לאשר ברוב של שני שלישים בסנאט הסכם, שמחייב את ארה"ב לצאת למלחמת הגנה על סעודיה מפני איראן, כפי שרוצה ריאד.

על פי החוקה האמריקנית, הסכם בינלאומי מחייב אישור של 66 סנאטורים, אבל בעידן הנוכחי בארה"ב אף אחד לא מתלהב ממלחמות במזרח התיכון. הדברים שאמר בשבוע שעבר לעיתון זה המתמודד הרפובליקני ויווק ראמסוואמי בהחלט משקפים את הקונצנזוס בארה"ב. "זו לא מלחמה שלנו", אמר על האיום האיראני. אפילו הנץ רון דה סנטיס סירב, בראיון שערכתי איתו לפני חודשיים, להתחייב על הפעלת כוח נגד איראן. ואם כך שני אלה, שערו בנפשכם מה קורה שמאלה מהם.

זאת ועוד, שלום בין ישראל לסעודיה יהיה פרס פוליטי עצום לביידן. עם כל אהבתם אלינו, קשה להאמין שהרפובליקנים ירימו מהקרשים נשיא צולע ערב בחירות. הסקרים האחרונים מסמנים את טראמפ במגמת עלייה, והוא כבר משתווה בכוחו לביידן. איזו סיבה יש לו לחלק מתנות חינם לנשיא?

יתרה מכך, כפי שפורסם בעמודים אלה, לטראמפ יש עדיין חשבון פתוח עם נתניהו. כל עוד נתניהו לא מפייס אותו - וככל הידוע, הדבר לא קרה - לנשיא לשעבר יהיו כל הסיבות לומר, אם וכאשר, ש"ההסכם שביידן השיג עם סעודיה נורא ואיום. אני אביא הסכם טוב יותר", וכך ליצור סחף במפלגה הרפובליקנית נגד ההסכם. זו, אגב, לא רק ההערכה שלי, אלא גם של בכירים בישראל. אז נתניהו אמנם אומר שיצליח לגייס 15 סנאטורים רפובליקנים שיתמכו בהסכם, אך טראמפ עדיין לא אמר את דברו. אפילו אם זה יקרה, ספק אם ביידן החלש יוכל להביא את 51 הנותרים.

ברקס מאבו מאזן

החזית האמריקנית היא רק אחת. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, רוצה את גיבוי שכניו להסכם עם ישראל. אחרת לא היה נפגש עם נשיא מצרים א־סיסי, עם מלך ירדן עבדאללה ועם יו"ר הרש"פ אבו מאזן. אחרת משלחת פלשתינית לא היתה באה לריאד השבוע, ומזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן לא היה טורח להתקשר לרמאללה.

אבל בלינקן טלפן, והוא שמע כמובן ממחמוד עבאס רשימת דרישות ארוכה כאורך הגלות. למשל, פתיחה מחודשת של קונסוליה לפלשתינים בירושלים - צעד שהיה קו אדום עבור הממשלות הקודמות של ישראל, שכן משמעותו חלוקת הבירה. אפשר להיות בטוחים שהפלשתינים גם ידרשו קבלת שטחים ביו"ש, הפסקת כניסות צה"ל לערים, ובוודאי גם הקפאת בנייה ביו"ש. כי הרי מה יותר פשוט מלפתור את הסוגיה הפלשתינית כסוגיה אגבית של שלום עם סעודיה, שהוא בכלל תוצאה צדדית של הסכם סעודי־אמריקני.

אז זה אולי נשמע קצת כמו בדיחה, אבל אם אבו מאזן יתנגד - המלך החלש של ירדן, שמפוחד מהרוב של האחים המוסלמים הפלשתינים בארצו, יושפע. ואם עבאס ועבדאללה יגידו "לא" ל־MBS אחרי שזה העלה אותם על הסיפון, כבר יהיה לו הרבה יותר מסובך להגיד "כן".

תיק הביטחון

בכך לא נגמרים המכשולים. בשבוע שעבר שר הביטחון יואב גלנט "נכנס לאירוע". הוא יצא לנסיעה מוזרה לניו יורק כדי לתדרך את מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש על איומי חיזבאללה. ואולם במרכז הביקור עמדו פגישות שלו עם שניים מפקידיו הבכירים של ביידן שעוסקים בסוגיה הסעודית.
גלנט סיכם בהן עם שליח הממשל למזרח התיכון ברט מקגורק ועם עוזרת שר החוץ האמריקני ברברה ליף על פתיחת שיח בין מערכות הביטחון של שתי המדינות על ההיבטים השונים של ההסכם עם סעודיה. כלומר, המוסד ידון עם ה־CIA בהסכם ובהשלכותיו, וכמובן גם צה"ל מול הצבא האמריקני.

במערכת הביטחון משוכנעים שאם סעודיה תעשיר אורניום, לפחות מצרים וטורקיה ימהרו לעשות זאת בעקבותיה. כלומר, במקום מזרח תיכון חדש נקבל מרוץ גרעיני תיכוני. לא נשמע מלהיב במיוחד, לכן כבר עתה נשמעים במערכת הביטחון הישראלית קולות שמתנגדים לרעיון הזה.
רמז עבה לכך שלא כל הסכם יאומץ אוטומטית על ידי כולם סיפק השבוע יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, כשאמר בכנס של "הביטחוניסטים", "המרכז הירושלמי לציבור ומדינה" ו"פרויקט הניצחון הישראלי" כי "יש סעיפים הרבה יותר רגישים (בהסכם המתהווה עם סעודיה, א"כ) ממה שמדווחים בתקשורת הזרה. להסכם יש חשיבות גדולה, אבל יש חשיבה גם על עלות ותועלת, לצד הצורך לשמר את המצב האסטרטגי במזרח התיכון... אני לא בטוח שהסעיפים הנוגעים לשטחי יהודה ושומרון הם אלה שהכי מדאיגים אותי".

אדלשטיין כבר הראה בשנה האחרונה שהוא לא בובה של אף אחד, שלא לדבר על העמדות הניציות שלו ושל רבים מחברי סיעת הליכוד בסוגיית יו"ש. אחרון חביב הממשל, יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שאמר השבוע בוושינגטון לאנשי ביידן כי "יתקשה לתמוך בהסכם הכולל העשרת אורניום על אדמת סעודיה". היעלה בדעתכם שביידן ינקוט צעד שלפיד מתנגד לו כדי לעזור לנתניהו? האמת היא שזו שאלה רטורית.

סיכום ביניים: העסקה כבדת משקל ומרובת משוכות בארה"ב פנימה. האזיק הפלשתיני, וההחלטה של השליט הסעודי לצרף את אחיו הערבים למהלך, מכבידים מאוד. מערכת הביטחון הישראלית - שכבר הוכיחה את כוחה בדחיפת הסכם גרוע כמו הגז הלבנוני ובטרפוד הסכם טוב כמו "תוכנית המאה" של טראמפ - טרם אמרה את דברה. גם במערכת הפוליטית בישראל הספקות מרובים.
בתגובה לחששות אמר נתניהו השבוע לעיתונאים שנלוו אליו לקפריסין: "לא אסכן את ביטחון ישראל". בשיחות פנימיות הוא מסביר כי יהיה פיקוח אמריקני על הגרעין הסעודי. לא את כולם התשובות האלה מספקות.

ביידן אינו טראמפ

אחרי כל אלה - או שמא לפני - האמריקנים עוד לא שם. לא במקרה שוב אמר השבוע ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב ומי שמחזיק את תיק סעודיה אצל ביידן, כי הוא "לא צופה פריצת דרך בטווח הזמן המיידי".

הסיבה היא שביידן שולח את אנשיו לטוס ולחזור, לשוחח עם השחקנים, לבחון את בקשותיהם ולדון בהיבטים השונים. אבל, וזה אבל גדול, הוא טרם הכריע "ללכת על זה". ובכלל, שלוש שנות נשיאותו, בניגוד לטראמפ למשל, לא מאופיינות במהלכים נועזים.

כפוליטיקאי מיומן מאוד ("אני עושה את העבודה הזו הכי הרבה זמן", אמר השבוע במענה לביקורת על סימני הזיקנה שמאפיינים אותו) הוא הולך רק בצעדים מדודים, מתמרן בין לחצים ומחפש את הפשרות. קשה לראות אותו מחולל תפנית נועזת ומסוכנת.

ובכלל, הניסיון מלמד ששינויים היסטוריים, בוודאי במזרח התיכון, לא נעשים תחת אור הזרקורים אלא במחשכים. מהשלום עם מצרים, דרך אוסלו (להבדיל) ועד הסכמי אברהם, חילופי מסרים סודיים קדמו להכרזות הפומביות. ואילו כאן יש דברת בשפע, אבל מעט תוצאות.

משלמים במזומן

אז כמובן, למרות כל המכשולים ולעומת כל הנחשולים, ייתכן שבעוד חודש-חודשיים נתעורר להודעה דרמטית. הלוואי. הצרה היא שעד שזו תגיע, אם בכלל, בינתיים ישראל כבר משלמת מחירים כבדים כדי להימנע ממתיחויות עם הממשל.

היקפי הפיגועים מדברים בעד עצמם. בג'נין מתפתחים קיני טרור בממדים שקדמו לאינתיפאדה השנייה. אף על פי כן, כמו בימי אוסלו, ההוראה לטפל בהם באופן זהיר היא הבלגה שכבר מתפוצצת לנו בפנים. מעצרים מנהליים של פעילי ימין נעשים גם הם בלחץ וושינגטון, כדי להראות שמטפלים ב"טרור יהודי". אישורי בנייה חדשים ביו"ש אין ולא יהיו עד סוף 2023.

חמור מכל, אף על פי שבין ארה"ב לאיראן יש הסכם דה־פקטו, המאפשר לאחרונה להעשיר אורניום ברמה של 60%, נתניהו לא מוציא הגה מהפה. האיש שהתעמת עם אובמה לרוחב כל הגזרה על הסכם הרבה יותר טוב מהנוכחי, ממלא כעת פיו מים. או כפי שתיאר זאת יו"ר האופוזיציה הקודם: "השתיקה של ראש הממשלה מול הסכנה הקיומית של איראן גרעינית היא לא פחות ממדהימה".