30 שנה לאוסלו - התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של התקשורת הישראלית

מייד עם נפילת פצצת אוסלו, בסוף אוגוסט 1993, יצרתי קשר עם איש מודיעין בכיר במערכת הביטחון, שהתמחה זה שנים בנושא הפלשתיני. שאלתי אותו אם הוא או עמיתיו במדים היו בסוד המגעים החשאיים שניהלו שמעון פרס ושות' בבירת נורבגיה, אם ראש הממשלה רבין שיתף אותם או ביקש את חוות דעתם. התשובה היתה מהממת - מערכת הביטחון והמודיעין הישראלי הודרו בכוונה משיחות אוסלו. הסיבה - הפוליטיקאים ידעו מה תהיה חוות דעתם ולא רצו לשמוע אותה.

ואכן, בן שיחי, שעקב במשך שנים אחר דרכם של יאסר ערפאת וארגוניו, פת"ח ואש"ף, לא ידע את נפשו מרוב תסכול וחשש. "אין הרי אדם או גורם אחד בעולם הערבי שערפאת לא בגד בהם, אין מי שהוא לא דקר בגב", התקומם המומחה. "המלך חוסיין גילה את אופיו של ערפאת בדרך הקשה עד שנאלץ לבצע את ספטמבר השחור, והוא לא היחיד".

הבגידה השיטתית של ערפאת בכל מיטיביו ושותפיו, בין היתר התמיכה שלו בפלישה של סדאם חוסיין לכוויית במלחמת המפרץ, הביאו אותו ואת אש"ף בשלהי 1993 לסיטואציה החמורה ביותר בתולדותיו. כמה ימים לפני חשיפת השיחות באוסלו התפרסמו בעיתונות כתבות על המצב הקריטי של ערפאת ואש"ף: הקופה ריקה, כל מדינות ערב מפנות להם גב, אנשיהם נאלצים לעבוד בחלטורות כדי להתקיים. הארגון לשחרור פלשתין, המר שבאויבים שלנו, עמד בפני התפרקות. אלא שמשום מה, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים החליט להציל אותו.

מקורותיי במערכת הביטחון קיבלו את הידיעות על הסכם העקרונות בתדהמה. קווי המתאר של ההסכמות המסתמנות סתרו בעיניהם כל היגיון, עמדו בניגוד לכל מידע וניתוח שהצטברו לאורך השנים ונראו כטעות פטאלית. לכן גם גורמים בכירים בצה"ל הזהירו את הצמרת המדינית מפני חתימה על ההסכם המסתמן, אבל הביקורת הקשה והאזהרות לא הזיזו למי שהחליטו לפעול בניגוד לכוח משיכת האדמה.

הביקורת של המומחים לא דווחה כמעט באמצעי התקשורת, למעשה הוסתרה. על הטענות שכן פרצו החוצה מהמערכת הגיבו מובילי המהלך בזלזול ובהתנשאות. "הם ייאלצו להחליף את הדיסקט", הצהיר שר החוץ שמעון פרס. כלומר - יוכרחו לאמץ את תורת הכת החדשה. לא עזרה ההצבעה על חוסר ההיגיון הטמון במחשבה שהאויב המר ביותר שלנו, זה שעצם הקיום שלו בנוי על עקירתנו, הפך במחי חתימה לפרטנר אוהב. לא עזרה חשיפת הנאומים של ערפאת סביב מועד החתימה בוושינגטון, שהוכיחו כי האיש לא נטש את "תורת השלבים" של אש"ף, שמטרתה "לחסל את הישות הציונית". ההוכחות למסע ההונאה של ערפאת הלכו והצטברו, אבל אלו לא סיכלו את החתימה אחוזת האמוק בבית הלבן ב־13 בספטמבר 1993, גם לא את המהלכים ההרסניים שבאו אחר כך.

צמרת הממשלה טענה שאנחנו נמצאים בפתח עידן מגורי הזאב עם הכבש, שלא יהיו עוד קורבנות ומלחמות, רשתות החשמל ומסילות הברזל עם כל מדינות ערב יחוברו, הכלכלה תנסוק, תמו כל צרותינו. לכן הם גם דחקו לספק לערפאת וכנופייתו כסף ורובים - ומהר, כדי שאש"ף ידאג לביטחון שלנו.

כפי שהסביר יצחק רבין, שלושה ימים לפני החתימה בבית הלבן: "אש"ף התחייב לפתור את הסכסוך בדרכי שלום... ישנה התחייבות להימנע מטרור ואלימות ולהעניש את אלה שחורגים ממחויבות זו... אני מאמין כי ההסכם פותח עידן חדש". רבין חידד עוד יותר בנאום בכנסת, כמה ימים לאחר החתימה בוושינגטון: "פנינו היום... אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה... חיינו ישתנו מקצה לקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו, נזכה לשכנות טובה, לסופו של השכול שפקד את בתינו, לקיצן של המלחמות. תנו לשמש לעלות".

"באנו לשחרר את פלשתין"

באמצע מאי 1994 ירדתי ליריחו והצטרפתי להמוני הפלשתינים שבאו לראות את הקוממיות הפלשתינית בהתהוותה. הם היו מוקסמים מהחיילים של אש"ף, שמשום מה כונו שוטרים, והגיעו זה עתה מעיראק. החיילים, רבים מהם מבוגרים ובעלי כרס, היו לבושים בשלל מדים והסתובבו כחתנים בחופתם.

מול מה שהיה רק לפני זמן קצר "מחנה חנן", בניין הממשל הישראלי של יריחו, שוחחתי - יחד עם חבר, עיתונאי ערבי - עם כמה מלובשי המדים. בשביל מה באתם? שאלנו את חסיין עטאללה, אחד מצעירי החיילים: "התגייסתי לצבא כדי להיות לוחם פלשתיני, להיות פדאיון ולשחרר את המולדת שלנו, ובעזרת אללה זה רק הצעד הראשון, נשחרר את כל פלשתין". ומה עם השלום, לא הסבירו שהגיע עידן חדש של ידידות וחיים לצד ישראל? הקשיתי. "הגענו מעיראק כדי להמשיך להילחם ולהשיג את פלשתין כולה, אני מתכוון להכל - אל־קודס, יפו, חיפה, הגליל, אינשאללה כל אלו יהיו שלנו". התשובות האלו התקבלו מכל החיילים שאיתם דיברנו, ואחד אחר הוסיף: "אל תחשבו ששכחנו שהם האויבים שלנו, אני לא רוצה לראות אותם כאן בכלל". ביום הראשון של העידן החדש, תחת השמש של יריחו, התברר ששום דבר ממה שחוללה ממשלת רבין־פרס בישראל לא ניכר בצד הפלשתיני.

בפרק הזמן שחלף בין החתימה על הצהרת העקרונות בספטמבר 93' לבין הכניסה של ערפאת וגייסותיו לעזה וליריחו, במאי 1994, הרביתי לבקר ביריחו וברצועה. שוב ושוב פרסמתי ב"מעריב" ממצאים שסתרו את מה שהלעיטו אותנו מצמרת הממשלה והעיתונות. בין היתר סיקרתי את ההתקפה החצופה של השבאב הפלשתיני על בניין הממשל הישראלי ביריחו, באפריל 94', לפני כניסת החיילים של ערפאת. למה אתם עושים את זה? שאלתי את מיידי האבנים. "כדי שיידעו שאנחנו גירשנו אותם", הדגישו.

הרבה לפני בניית הרשות הפלשתינית בשטח כבר הפרו שלוחי אבו עמאר את ההסכמות עם ישראל. כך, למשל, ג'יבריל רג'וב ועמיתיו החלו לרדוף ואף להרוג את מי שזוהו כ"משתפי פעולה" עם ישראל. בניגוד מפורש להתחייבויות ולהסכמים שעליהם חתמו. כבר אז הם בחשו במזרח ירושלים, בניגוד להתחייבויות. אבל מייד לאחר ההשתלטות על רצועת עזה ועיר התמרים המגמות קיבלו תאוצה דרמטית. כך, למשל, בתחילת דצמבר 94', אחרי ביקור נוסף בעזה, כתבתי ב"מעריב" על ההצערה הדרמטית של צי המכוניות העזתי. בתוך כמה חודשים הפכו מרבית כלי הרכב ברצועה מגרוטאות מרוטות למכוניות חדשות, חלק מהן צבועות בצבעי הרשות והמשטרה הפלשתינית. כולן, כמובן, נגנבו מישראל והובלו לארץ המקלט החדשה בעזה. אפילו המכוניות של החיילים והשוטרים הפלשתינים היו ברובן גנובות מישראל. גורמי הממשל הישראליים שנפגשו עם המקבילים הפלשתינים החדשים היו מודעים, כמובן, לתופעה. אפשר היה להיווכח בה בכל רחוב ומגרש חניה, אבל איש מהם לא אמר דבר.

הרשות הלאומית הפלשתינית

כמה שבועות אחרי כניסת ערפאת לשטח פגשתי את יואל זינגר, מי שהיה אז היועץ המשפטי של משרד החוץ ולקח חלק מרכזי במשא ומתן ובניסוח ההסכמים. זינגר היה מודאג כאשר סיפר לי כיצד הפלשתינים כבר מפירים את ההסכמים. למשל, סיפר, שההתחייבויות להעביר את האוריינט האוס מירושלים ליריחו לא מתממשות, והרשות החדשה מוציאה צווים בניגוד להוראות ההסכמים.

סיפור סמלי נגע לעימות שנערך במהלך המשא ומתן על הביטוי P.N.A - "הרשות הלאומית הפלשתינית", לעומת P.A - "הרשות הפלשתינית". הפלשתינים דרשו רשות לאומית, כשם המבשר את המדינה שבדרך. ישראל לא רצתה לאומיות ולכן התעקשה על הביטוי "רשות פלשתינית". אנשי ערפאת נכנעו וחתמו על התחייבות שלא להשתמש בביטוי "לאומית". אבל כבר מהמסמכים הראשונים שיצאו מתחת ידם, במאי 1994, הם השתמשו רק במינוח האסור - P.N.A. עם השנים נזנח גם השם הזה, ורמאללה מגדירה את עצמה כמדינה לכל דבר.

כבר אז, באמצע 1994, היינו מודעים לנאום הג'יהאד של ערפאת, שסתר באופן מוחלט את התחייבויות אוסלו ואת רוחה; מנינו את שערוריית הפעילות הפלשתינית הבלתי חוקית בירושלים; את החוקה הפלשתינית האנטי־ישראלית שלא מתוקנת, בניגוד להסכמים; את המעצרים האסורים של ישראלים ביריחו; את הניסיונות היומיומיים לקבוע עובדות בשטח, בניגוד להסכם. ממשלת ישראל הבחינה, הבליגה והעלימה עין.

עבדאללה שאמי בבית

בשלהי 1994, כמה חודשים לאחר כניסת הרשות הפלשתינית לעזה וליריחו, כבר גאו בשטחים הפלשתיניים גלי השטנה נגד ישראל. ארגון הג'יהאד האסלאמי ערך עצרת הסתה נגדנו במגרש כדורגל בעזה, ובו המנהיג הרוחני של הארגון, השייח' עבדאללה שאמי, דרך על דגל ישראל והצהיר שהג'יהאד לא ישתוק עד לחיסולה של הישות הציונית. שאמי הפך למבוקש מספר אחת בעזה, ולכן ערפאת היה מחויב לפעול נגדו ונגד הג'יהאד, מתוקף ההתחייבות לישראל.

כמה ימים אחר כך עשיתי את דרכי לעזה, ובדרך שמעתי דיווחים ב"קול ישראל" על "המשטרה הפלשתינית" שעצרה את השייח' עבדאללה שאמי, שמוחזק עכשיו מאחורי סורג ובריח. מייד כשפגשתי את איש הקשר העזתי שלי שאלתי אותו מה שלום השייח' הנכבד שבכלא. "בכלא?" צחק בן שיחי, "הוא עכשיו בבית שלו בסג'עייה, אתה רוצה לקפוץ לבקר?". בתוך עשר דקות התפתלנו בין סמטאות שכונת סג'עייה ודפקנו על דלת מהוהה. שם, בתוך סלון ביתו, הצטחק לו השייח' הנכבד ולא הסתיר את קורת רוחו מהצלחת מסע ההונאה של הדוברים הפלשתינים. דיברנו קצת על קיצן הקרוב של ישראל והרשות הפלשתינית ועל ניצחון "ההתנגדות", הצטלמנו ביחד, והמשכתי הלאה, לתעד את מסע ההונאה הגדול שהתחולל סביבי.

ואכן, ההונאה היתה רב־תחומית ורב־מערכתית. בהקשר של מעצר שאמי, ההתחייבות הפלשתינית לעצור את מי שממשיך לעסוק בטרור נגד ישראל נבעה משורש ההסכם בין ישראל לאש"ף. יאסר ערפאת היה אמור להגן עלינו, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כפי שהסביר יצחק רבין. לכן, הפלשתינים היו אמורים לעצור את שאמי ולהעמיד אותו לדין. רק שכבר אז נקט ערפאת שיטה שזכתה לימים בתואר "הדלת המסתובבת" - הוא היה מבצע מעצרי דמה, מדווח שעוצר את מי שישראל דרשה, אבל גם אם הם נקראו בכלל לתחנת משטרה, הם נכנסו מדלת אחת ויצאו מהשנייה, בדיוק כמו השייח' שאמי.

שירותי הביטחון והממשלה בישראל ידעו על כך, כמובן, אבל הסתירו, שיקרו לציבור ולא עשו דבר. שכן הודאה בעובדה שהפרטנר הפלשתיני לא עומד בהתחייבות כה בסיסית ועובד עלינו בעיניים חייבה פעולה דרמטית - עצירת התהליך כולו. את זה מובילי אוסלו לא העלו בדעתם, כי עצירת התהליך היתה מחסלת את הקונספציה ואת הקריירה הפוליטית שלהם. לכן הם התפתלו בתוך מסכת הכזבים של ערפאת.

בין יתר הפרות ההסכם תיעדתי את אי־החרמת כלי הנשק של חמאס; הצבעתי על אירועי ירי מתוך שטחי הרשות לעבר מטרות ישראליות; כתבתי על גיוס מחבלים לשורות מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, למשל רוצחי אורי מגידיש; חשפתי את שוק הנשק הענקי שהתפתח ביו"ש, שלא היה לו זכר לפני ההסכמים.

בין היתר, בשלהי 1994 הלכו והצטברו אצלי ידיעות על כך שכמות המלט הנכנסת לרצועת עזה לא פרופורציונלית לכמות הפרויקטים שנבנים. התברר שהפלשתינים מזמינים אין־סוף משאיות מלט שנשפך לחור שחור, שלכאורה לא ברור מהו. על פי המקורות שלי, המלט יועד להקמת בונקרים ומנהרות תת־קרקעיות על ידי שלטון ערפאת, ליום המלחמה נגד ישראל.

פרסמתי את המידע, ולימים התברר עד כמה הוא היה מדויק. הוכח שאת שיטת המנהרות התת־קרקעיות המציא יאסר ערפאת כבר אז, בדיוק מאותם מניעים של חמאס - ככלי למלחמה עתידית נגדנו. גם את העובדות האלו לא רצתה ממשלת ישראל לחשוף, כדי שלא תיאלץ לפעול בהתאם.

עוד הצבעתי על העובדה שמערכת הביטחון הישראלית מהמרת דווקא על ראשי המחבלים כמי שיוציאו לפועל את התפיסה הביטחונית החדשה של אוסלו. אותם קצינים בכירים ישראלים שהחליפו בחדווה את הדיסקט - כמו ראש השב"כ דאז, יעקב פרי - הימרו על "סוסים מנצחים" שיובילו את שיתוף הפעולה הביטחוני עימנו.

בראש ה"סוסים" עמדו שני מחבלים שגורשו כמה שנים קודם לכן מעזה ומיו"ש - מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב. על מנהיגותם ושיתוף הפעולה של אלו נבנתה הקונספציה הביטחונית של ישראל. הם היו אמורים להוביל את המלחמה עבורנו. לימים הצטרפו למעגל נוטרי ביטחוננו גנרלים פלשתינים יוצאי תוניסיה טהורים, כמו תאופיק טיראווי ואמין אל־הינדי. מרביתם התבלטו לימים כאחראים המרכזיים למעשי הטרור, הרצח, הירי, ההפגזות והקטל מצד הרשות הפלשתינית.

כללית, כבר בסוף 1994 ותחילת 1995 נחשף בפניי שלטון מושחת ורצחני, המפר כל הסכם ומכין בשיטתיות מערכה צבאית נגדנו. הצבא הערפאתי, שכונה בכזב "המשטרה הפלשתינית", סייע כבר אז לפיגועים ולאירועי ירי רבים, עשה מאמץ לצבור נשק בלתי חוקי, להבריח מרגמות וטילים נגד טנקים, אפילו להקים מפעלים לייצור נשק מאולתר. הכל במטרה לאגור כוח לקראת העימות שתוכנן מול ישראל, שבמסגרתו היה צפוי גם ירי קטיושות לעבר אשקלון.

אבל צמרת הממשלה הורתה לכוחות הביטחון להבליג, להעלים עין ולהסתיר את העובדות מהציבור הישראלי. כל זה בעוד הטרור, בעידוד או בהעלמת עין של הרשות, הולך וגובר.

הכחשת ההיסטוריה

כחצי שנה אחרי כניסת הגייסות הפלשתיניים ליריחו ראיינתי את ד"ר חמדן טהה, מי שהופקד ידי הפלשתינים על הממצאים ההיסטוריים ב"פלשתין". באותה עת התנהל מרוץ בניסיון להציל כמה שיותר ממצאים ואתרים ארכיאולוגיים, כיוון שהממשלה התחייבה למסור ליאסר ערפאת את לב יו"ש - ערש ההיסטוריה והתרבות היהודית.

הפלשתינים לא הסתירו כבר אז את כוונתם למחוק כל היסטוריה יהודית ב"פלשתין", ולהמציא היסטוריה וארכיאולוגיה משלהם. ד"ר טהה טען בפניי שהוא רוצה לחשוף את השורשים ההלניסטיים והרומאיים ביריחו. ומה עם אלו היהודיים, למשל של ממלכת החשמונאים? שאלתי, וקיבלתי מענה ללא מצמוץ: "הארכיאולוגים הישראלים מנסים לשכתב את ההיסטוריה, לנו יש שורשים כאן". האמירות האלו התלכדו להצהרת ארכיאולוג פלשתיני שטען כי הורדוס היה פלשתיני, כמו גם לאמירה של ראש הממשלה של הרשות לימים, סלאם פיאד, ולפיה "מערת המכפלה פלשתינית כמו עזה, לפלשתינים זכות על האדמה וזכות להגן על עצמנו".

כבר אז פצחו הפלשתינים במערכה למחיקת הזהות שלנו ולבניית זהות פלשתינית מומצאת. רבין ופרס הפקירו לידיהם אין־סוף אתרים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות עליונה, למרות המחאות והאזהרות של ארכיאולוגים בכירים.

ראיינתי אז את אדם זרטל ואהוד נצר המנוחים, שניים מבכירי הארכיאולוגים שלנו, שהביעו חשש כבד מהניסיון למחוק את סימני ההיסטוריה היהודית. אפילו אמיר דרורי, מנהל רשות העתיקות, הזדעק, אבל גם זה לא שינה את מסע האמוק של אוסלו.

בגידת העיתונות

את הממצאים שהגיעו לידיי בשלהי 1994 לגבי צריכת המלט ההיסטרית בעזה של ערפאת, שמשמשת לבניית בונקרים ומנהרות תת־קרקעיים, הבאתי בפני עורך "מעריב" דאז, יעקב ארז. טענתי שזו ידיעה לכותרת ראשית של העיתון, שחייבת לעורר סערה. ארז חזר אלי אחרי כמה ימים, אמר שהוא בדק עם השב"כ והם לא מאשרים את המידע. אני אמנם פרסמתי את הממצאים בכתבה מגזינית תחת שמי, אבל זו לא קיבלה כל הבלטה בעיתון. המידע התברר לימים כמדויק. את שיטת המנהרות התת־קרקעיות של חמאס ייסד יאסר ערפאת כבר אז, ובדיוק מאותם מניעים של חמאס. "מעריב" פספס את הסיפור.

הגישה של ארז לא היתה חריגה, ב"מעריב" ובכלל העיתונות. "מעריב" לפחות שילם לי משכורת ופרסם בצורה מכובדת את המידע השיטתי שהבאתי. יתר אמצעי התקשורת לא עשו אפילו את זה. פרט לשני עיתונאים - נדב שרגאי וחגי הוברמן - כמעט כל העיתונות התמסרה בשקיקה לחזונות השווא של כוהני אוסלו.

הכותרות של אותם ימים, החל מסוף אוגוסט 1993, מספרות את סיפור השעות האפלות ביותר של העיתונות הישראלית. ללא התעמקות, ללא ביקורת, תוך התעלמות מהעובדות ומהאזהרות של מערכת הביטחון, העיתונות קנתה בצמא את חזון אחרית הימים של חבורת פרס.

בהבל דפוס התמכרה לשרטוטים הכוזבים על סוף עידן המלחמות והשגשוג האדיר. העיתונים וערוצי הטלוויזיה מלאו בכתבות על חיבור קרוב של רשתות החשמל לקטאר ולסוריה, על כיבוש שוקי סעודיה, בשל החתימה מול ערפאת. כתוצאה מכך, ההתייחסות הציבורית למהלכי הממשלה נבנתה במידה מכרעת משיתוף הפעולה של העיתונות.

לצד התמונה המצועפת והכוזבת, הודחק והועלם במכוון כל מידע שהצביע על הסכנה הגדולה, זו שסתרה את ההזיה המשווקת. חמור מכך - מרבית כלי התקשורת והעיתונאים לא הביאו לקוראים ולצופים את הממצאים שהיו נגישים להם, לו רק רצו לבצע עבודה עיתונאית הגונה. גם הפרסומים שלי, שהיו גדושים בעובדות שלא ניתנות לסתירה, לא זכו להתייחסות משמעותית.

מעטים נגד הרוח

התמונה שהצגתי סתרה את זו של ממשלת ישראל וה"פרטנרים" הפלשתינים, וכרסמה בהנחות היסוד של הסכמי אוסלו. התמונה הוסתרה, במכוון או ברשלנות, על ידי העיתונות. בד בבד הוסתרו הנתונים הבסיסיים שכבר בקעו מהשטח: מה חושבים החיילים הפלשתינים, מה נאמר להם, ולאן המפקדים שלהם חותרים; איך מתנהג הפרטנר הפלשתיני - ההפרות השיטתיות של ההסכמים בידי ערפאת ואנשיו; רדיפת משתפי הפעולה ופעילי זכויות האדם; ההצטיידות בנשק וגיוס המחבלים לשורות הרשות; שיטת הדלת המסתובבת. כפי ש"קול ישראל" קנה ללא ביקורת את הדיווח הכוזב על מעצר השייח' עבדאללה שאמי, כך פעלו העיתונים והתקשורת האלקטרונית באופן יומיומי ומלא. אני דיווחתי על אויב שלא הפסיק לשנוא אותנו וחותר בעורמה לחיסולנו. רוב הכתבים, השדרים, העורכים והפובליציסטים הציגו תמונה הפוכה - הכל כדי לא לסדוק את החזונות הסכריניים של אדריכלי אוסלו.

חמור מכך, התגובה למה שפורסם על ידי ועל ידי קומץ עיתונאים נוספים זכתה להתעלמות או לבוז בשורות הברנז'ה. בד בבד, התקיפה התקשורת באכזריות את מבקרי ההסכם, אימצה בשקיקה את הביטוי המתועב של פרס "אויבי השלום", או את הגידופים הזלזלניים של יצחק רבין.

כך הנתונים החשובים שהיו מצויים בשטח לא תועדו, או שתועדו בהצנעה ובסירוס. אין־סוף שאלות מתבקשות לא נשאלו, אין־קץ נתונים לא נחשפו. לא שהיה קשה כל כך להגיע לאמת, אלא שהקונספציה השתלטה על מובילי התקשורת ממניעים אידיאולוגיים. אלו ריסקו את היושרה המקצועית שלהם.

העלאת פיאסקו אוסלו של התקשורת הישראלית מתהום השכחה הכרחית לשם הבנת העבר ולצורך עיצוב העתיד. רק מתוך תיעוד הסימום העצמי שביצע כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית ניתן יהיה לנסות למנוע תופעות דומות בעתיד. אלא שלא בכדי העיתונות לא נתנה עד היום דין וחשבון ולא היכתה על חטא, כי היא ממשיכה לנוע בדיוק באותו הכיוון. גם היום אין למרבית העיתונאים מושג קלוש על מה שבאמת מתרחש אצל הפלשתינים. עיתונאים ישראלים־יהודים כמעט לא נכנסים לשטח הפלשתיני, בוודאי לא לעזה. הם גם לא קוראים ולא מביאים לנו את ההתבטאויות הפלשתיניות, ולו של דוברי הרשות הפלשתינית. התבטאויות שנגישות לכל. שום מידע אמיתי, שאינו בגדר תעמולה פלשתינית כוזבת או תדרוכים מוטים של מערכת הביטחון והפוליטיקאים, אינו מגיע לצרכני התקשורת.

עיתונות המיינסטרים נותרה שבויה בקונספציה של אוסלו. זו שגם בעידן בנימין נתניהו קוראת לחזק את הרשות הפלשתינית, שרואה בה פתרון ולא בעיה. השאלות הקשות לא מועלות גם עכשיו, מרבית העיתונות ממשיכה לבגוד בשליחותה.

אוסלו זה כאן

גל האוטובוסים המתפוצצים של ראשית 1996 גרם למרבית הציבור להשתכנע כי מעשה אוסלו היה שגוי, שלא לומר מטורף, ויש צורך לעשות סיבוב פרסה מיידי. לכן, למרות רצח יצחק רבין בסוף 95' שפגע קשות בסיכויי הימין לנצח בבחירות, בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה. נתניהו נבחר דווקא כיוון שמתח ביקורת קטלנית על מהלך אוסלו והבטיח לפעול בצורה הפוכה.

רק שמנהיג הליכוד, כדרכו, עשה את ההפך. כחודש לאחר שנבחר יזם יאסר ערפאת את מהומות מנהרת הכותל, כחלק מהאסטרטגיה שלו להוריד אותנו על הברכיים. נתניהו נכנע, פגש את ערפאת בוושינגטון, ובראשית 97' כבר נתן את מרכז חברון לערפאת, על פי התוכנית שבנה שמעון פרס. בהמשך חתם על הסכם וואי, ומאז ועד היום הוא המוציא לפועל המובהק ביותר של הסכמי אוסלו. תחת הנהגתו מערכת היחסים ביו"ש ממשיכה לנוע בתבנית של הסכמי אוסלו, כאשר מנהיג הימין החזק הוא שפועל לחיזוקה של הרשות הפלשתינית. התוצאות בהתאם.

החל מסוף שנת 2000 נגמרה לאבו עמאר הסבלנות והוא החליט לממש מייד את השלבים המתקדמים של התוכנית ההיסטורית שלו. לכן פתח במלחמה שמכונה "האינתיפאדה השנייה", שהגיעה לשיאה בחודש מארס 2002. לנוכח נהרות הדם שהצטברו והגיעו לשיא בפיגוע במלון "פארק" בסדר פסח, נערך מבצע "חומת מגן", ששינה במשהו את כללי המשחק.

מאז ישראל מרשה לעצמה להיכנס למרכזי הערים הפלשתיניות ולבצע פעולות סיכול ומרדף, דבר שבשנים הראשונות אחרי חומת מגן הניב תוצאות טובות. אבל כללי המשחק הבסיסיים לא השתנו, האויב המר ביותר של המפעל הציוני חותר תחתינו ממקום שבתו במרכז הארץ. ישראל לא באמת שולטת בשטח, אלא רק נכנסת באופן יזום ואקראי, בוודאי לא שולטת בהסתה המשתוללת כנגדה. את התוצאות אנחנו רואים בשנה האחרונה, שהפכה למדממת במיוחד.

הרשות הפלשתינית מחנכת לחיסולה של מדינת ישראל והיא עדיין חותרת עמוק בתוכנו, כמו גידול סרטני קטלני שאדם הזריק לעצמו לתוך הגוף. רק כשזה יוסר הגוף יוכל לנסות להשתקם ולחזור לעצמו.

ועדת חקירה עכשיו

הבנת גודל המחדל שמכונני אוסלו הוזהרו מפניו, לצד התוצאות הבלתי נמנעות, מחייבת זה שנים להקים ועדת חקירה ממלכתית. משום מה, הפוליטיקאים מהימין, שבאצבעות שלהם טמון הכוח לגרום לחקירת אירועי הימים האפלים ההם, לא עשו זאת עד היום. אבל זה לא צריך לבלבל.

ועדת חקירה נדרשת פחות כדי לבוא חשבון עם מי שעדיין חי מבין מחוללי האסון, אלא יותר כדי שניתן יהיה ללמוד את אחורי הקלעים של המהלך ולוודא שההונאה העצמית החמורה הזו לא תחזור עוד.