חתימת הסכמי אוסלו הולידה מאמינים רבים בסיכויי הבשלתו של התהליך המדיני מול הפלשתינים. חרף הטרור והאוטובוסים המתפוצצים, התחושה בקרב מחנה השלום בסוף שנות ה־90 היתה שרכבת "שתי המדינות" מוכרחה להמשיך בדרכה. באווירה הזו גידי גרינשטיין, אז בשנות ה־20 לחייו, עושה את צעדיו הראשונים אל הצומת המכריע שעליו הוא מספר בספר חדש שפרסם בארה"ב (בשיתוף עם פרופ' ארי אפיללו) לציון 30 שנים לחתימת הסכמי אוסלו - "תובנות מ־30 שנות מו"מ לשלום", הוצאת גפן.
"נולדתי וגדלתי בחולון, שירתי בחיל הים, ובשנת 95', לקראת סיום השירות, התקבלתי לקורס צוערים של משרד החוץ. אבל אני, שרציתי להיות מעורב בדרמה העצומה שהתחוללה אז, התהליך המדיני עם הפלשתינים, פניתי לדרך אחרת. הגעתי לקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) שהוקמה על ידי יוסי ביילין ויאיר הירשפלד, ובמשך שנתיים עסקתי בפיתוח שת"פ כלכלי בין ישראל, ירדן והרשות הפלשתינית. במאי 96', כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה, כתבתי לבוסים שלי נייר עמדה: אם נתניהו לא יקדם את התהליך המדיני, לרה"מ שיבוא אחריו יהיו 16 חודשים להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים".
למה מסגרת הזמן המצומצמת הזו?
"מכמה סיבות: חוסר היציבות הכרוני בישראל שמגביל כל ראש ממשלה בהובלת מהלכים ארוכי טווח, וסוף כהונת הנשיא האמריקני קלינטון, שהיה מחויב לתהליך המדיני. הנדבך השני של אותו מסמך היה שלממשלת ישראל, לפקידות שבה, אין יכולות מנהלתיות להוביל מו"מ על אותו הסדר קבע, כי הנושאים מאוד פוליטיים והפקידות לא פנויה להתמודד עם נושאים שבהם יש עמימות פוליטית מאוד גדולה. לכן אמרתי לבוסים שלי: זו חובה והזדמנות להתכונן לאירוע תיאורטי, והם נתנו לי את המנדט. ומנובמבר 96' ועד לניצחון אהוד ברק בבחירות ב־99' הובלנו מאמץ של הכנה מדוקדקת ושיטתית להסכם קבע".
הוא בן 53 כיום, ומתגורר בשנים האחרונות עם משפחתו בניו יורק. אחרי פרק קמפ דיוויד הספיק לעבור בקרן וקסנר ולייסד את מכון "ראות", שבראשו הוא עומד עד היום. ב־2014 השיק את "תום", מיזם חברתי בינלאומי לפיתוח מוצרים זולים ובני השגה עבור אנשים עם מוגבלויות. אנחנו חוזרים יחד לאותם ימים, בין 11 ל־25 ביולי 2000, לוועידת קמפ דיוויד שהפיחה תקוות גדולות אך הסתיימה ללא תוצאות, ובהכרזה המפורסמת של ברק - "אין פרטנר".
היימליך לאהוד ברק
כשגרינשטיין הוזמן לשמש מזכיר צוות המו"מ על ידי עו"ד גלעד שר, הוא הגיע כאמור כבר ערוך עם תוכניות. הצעיר מבין חברי המשלחת, אך מי ששולט בכל פרטי 180 סעיפיו של הסכם הקבע. "הייתי אחראי על כתיבת ההסכם וניסוח התובנות שעולות מהצוותים", הוא נזכר. אלא שנוסף על האחריות הפורמלית בקמפ דיוויד, מתברר שהוא גם הציל את חייו של ברק, שרגעים לפני פגישה נוספת שלו עם קלינטון נחנק מאגוז.
"זה היה בסביבות 10 בערב", הוא משחזר לבקשתי. "כל הצוות נמצא יחד בבקתה של ברק לקראת פגישת הלילה שלו עם קלינטון, שבה הוא התכוון לדון על חלוקת ירושלים. שלושה מאיתנו ישבו בחדר אחד, היתר בחדר השני. ואז שיעול קשה, רעש של אדם נחנק וטפיחות חזקות על הגב, ועינת המזכירה של הצוות צועקת: 'רה"מ נחנק. תקראו למאבטחים'. אנחנו מזנקים לכיוונם וברק יוצא מתנודד בכיווננו. משם הכל היה מאוד מהיר: ייצבתי אותו, שתי לחיצות חזקות - והקשיו עף החוצה. תוך חמש דקות חזרנו לעבודה", הוא מסכם דרמה לא קטנה ומוסיף: "ברק סירב לבקשת אליקים רובינשטיין לברך 'הגומל'. למחרת כבר צורף רופא לצוות המאבטחים הצמוד, ולדעתי מאז זה הנוהל".
בספרו החדש מסביר גרינשטיין מדוע נמנע ברק באופן מודע מהגדרת סוף התהליך כ"הסכם שלום", ואיך התכוונו לקחת את ערפאת לקצה לוח הזמנים, להציב בפניו הצעה מפתה (מזרח ירושלים) ולגרום לו להגיד את ה"כן" המיוחל. "ברק מגדיר את היעד בהסדר הקבע להגיע ל'סופיות הסכסוך' ו'סופיות התביעות'. הגענו למסקנה ש'שלום' יהיה יעד מורכב ורחוק מדי, שהפלשתינים ייגבו עבורו מחירים גבוהים. זה בעצם דומה לתביעה של נתניהו מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. למה אנחנו צריכים את זה מהם?"
כדי שהטרור ייפסק, וכדי שיהיה ברור שישראל של העם היהודי כאן כדי להישאר.
"אני כותב על זה בספר. מערך ההתנגדות הפלשתיני השולל את קיומה מדינת ישראל נחלק לשתיים: קבוצה אחת מאמינה במאבק מזוין והאחרת דוגלת בסבלנות אסטרטגית. לצידם נמצאים המאמינים בפתרון שתי המדינות כמצב הקבע. הדוגלים בשתי מדינות - כמצב ביניים או כמצב קבע - הם רוב, ואנחנו הגענו למסקנה שהכי מדויק יהיה לקבוע במסגרת ההסכם שהמדינה הפלשתינית מגלמת את הזכות להגדרה עצמית של כל הפלשתינים - בירדן, בישראל וברש"פ. את הדבר הזה שסימנו בתחילת הדרך יכולנו לקבל מהם, והוא היה נותן מענה לכלל האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל. נניח שהפלשתינים היו מכירים במדינת הלאום של העם היהודי אך לא היו לוקחים על עצמם שהם ממצים במדינה שלהם את הזכות למדינה פלשתינית? היינו מכשירים את השטח לחתרנות".
אהוד ברק בכנס הרצליה - מציג את תוכנית -ביטחון תחילה // צילום: ארכיון NRG
מי שהוביל את ההתנגדות המזוינת לישראל היה ארגון הטרור אש"ף ובראשו ערפאת. בישראל היה חוק שאסר לקיים קשרים עם הארגון, ובמסגרת הסכמי אוסלו הוא בוטל. האם זו לא היתה טעות להכשיר ארגון טרור, להחזיר אותו לישראל ואז גם לשאת ולתת איתו כאילו הוא מייצג של כלל הפלשתינים, בעוד אתם יודעים שהוא לא?
"רבין, שחתם על הסכמי אוסלו, הוא הראשון שהתמודד עם השאלה הזו. הוא מגיע לחתימה השנייה בספטמבר 93' בהבנה שהאינטרסים של ישראל התהפכו: עד אוסלו ישראל רצתה לדכא ולהחליש את אש"ף, אבל מהרגע שאנחנו הולכים להסכם אתה רוצה שאש"ף יהיה ארגון יציג והאינטרס היה לחזק אותו. שרון אמר את זה בצורה הכי טובה: 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'. זה היה הכרחי לחזק את אש"ף כנציג בלעדי של העם הפלשתיני, כדי שכל הפשרות שאש"ף יקבל בשם הפלשתינים יחולו על כולם".
"אירוע טראגי"
15 ימים ארך מפגש הפסגה בקמפ דיוויד, שסופו אמור היה להיות הסכם סופי עם הפלשתינים - ומדינה נוספת בין הירדן לים. גרינשטיין מתאר את האירועים לפרטים, ובעיקר את הניסיון ללכוד את ערפאת בתנאים שלא יוכל לסרב להם, כדי שברק יוכל לחזור עם ההסכם המדיני המובטח לישראל, שם מצבו הפוליטי היה בכי רע.
"המו"מ הואץ כי זה מה שמתאים לישראל ולא לפלשתינים. ככל שאנחנו הגברנו את הלחץ - הרש"פ התפרקה, והתברר שאין להם היכולת לקבל החלטות. את המערכת הדי מפורקת הזו ברק הביא לקמפ דיוויד, כי בניתוח שלו ערפאת לא יקבל פשרות אלא אם יופעל עליו לחץ מאוד גדול ולא יהיה לו לאן ללכת. קלינטון קבע שמונה ימים לוועידה. לפי ההיגיון של ברק, בארבעת הימים הראשונים לא צריך לקרות כלום, ורק ביום החמישי מתחילים לזוז. ביום שישי בערב היתה סעודת שבת מרגשת ביותר של שתי המשלחות, אליקים רובינשטיין עשה קידוש. אירוע סוריאליסטי.
"למחרת שבת, ב'נוהל שבת', וממוצ"ש העסק התחיל לקבל תאוצה מטורפת והשיחות על ירושלים נפתחו. ברק שם על השולחן את האפשרות לחלק את ירושלים, מתוך מחשבה שאם יפתור את הסוגיה הזו יימצאו הפתרונות לכל הסוגיות האחרות. ברק רצה לתת לערפאת להתבשל ברגעי הלחץ, וערפאת סירב. ואז ברק הכריז שאנחנו עוזבים ונערמו המזוודות מול הבקתה שלו. האמריקנים התחננו שלא נעזוב, והתקיימה עוד ישיבת צוות דרמטית שבה אנחנו המלצנו לברק להישאר ולעשות עוד ניסיון. כשאנחנו נפגשנו עם הצוות הפלשתיני לארוחת לילה מאוחרת, הצוותים התחבקו כי היתה שם קבוצה שבאמת רוצה הסכם, נציגי מחנה השלום הפלשתיני. הטרגדיה שהתרחשה עבורם שם היתה עצומה: היה להם את עזה ביד, 90 ומשהו אחוז מהשטח בגדה, את אל־קודס ו־20 מיליון דולר להתחיל מדינה. זה אירוע טראגי".
רציתם לתת להם את ירושלים. במידה רבה אני שמחה שזה לא קרה.
"ירושלים היא גם מעגל השכונות הפלשתיניות החיצוניות שבו מתגוררים רבע מיליון פלשתינים. אם הם מתחילים להצביע למועצת העיר, איך תיראה מועצת העיר? היתה מצד אחד התנגדות קיצונית מהימין לחלוקת העיר, ובמקביל דרישה שלא לאפשר כניסת פליטים לישראל. איפה ההיגיון? אני בא מבית עם רקע ימני מאוד, סבא וסבתא שלי היו באצ"ל. אין היגיון בשליטה על רבע מיליון פלשתינים בירושלים".
ובכל זאת, רציתם לתת וגם זה לא הספיק לערפאת.
"הפלשתינים טוענים היום שהטעות שלהם היתה שלא קיבלו את הצעות נתניהו ב־2014. נתניהו, בחוכמה רבה, שמר את ההצעות מאוד סודיות, אבל תאמיני לי שג'בל מוכבר וקלנדיה לא נשארות ישראליות באותן הצעות. חלק גדול מהאנשים שאני פוגש חושבים שאוסלו זה אירוע שנגמר ב־99'. אני טוען שאוסלו זה שלב במימוש הסכמי קמפ דיוויד שהחלו ב־78' עם המצרים, שהוא מימוש של ההיגיון הבסיסי של הציונות מ־1930 ועד ממשלת נתניהו השישית. לכן ההבנה של אוסלו מאוד רלוונטית למה שקורה עכשיו, ולכן זו טעות לחשוב על זה כמה שנשאר בעבר. זה לא מקרה שארה"ב ממשיכה להתעקש על פתרון שתי המדינות, הם כופים עלינו גישה מדינית".
היה או לא היה פרנטר
גרינשטיין חוזר בראיון ובספרו על ההשקפה שלפיה הסכמי אוסלו שזורים ברעיון הציוני. סוגיית הרוב היהודי במדינה ואי־שליטה צבאית באוכלוסייה הפלשתינית הם הרעיונות העומדים בבסיס ההפעלה של אדריכלי אוסלו, בניסיונות של ברק ואהוד אולמרט ובהמשך גם אריאל שרון, ואפילו, כך טוען גרינשטיין, של נתניהו עצמו. "הסכמי אברהם נחתמו כנגד ויתור של נתניהו על אופציית הסיפוח. המשמעות היא שגם הוא משאיר את עתיד יו"ש למשא ומתן. זו הכרה ישירה בכך שמדובר בשטח במחלוקת בין ישראל לרש"פ. העמדות של טראמפ, שנתניהו מקבל במסגרת תוכנית המאה, כמעט זהות לעמדות של ברק בכניסה לקמפ דיוויד בשנת 2000. תוכנית טראמפ תהיה נקודת התחלה לכל מו"מ עתידי על הסכם הקבע. נתניהו במו ידיו יצר את הבסיס להסכם הקבע העתידי".
ובכל זאת נתניהו, ברק, אולמרט, ברק ורבין - כולם גילו בשלב מסוים שאין פרטנר. אהוד ברק אמר זאת כשירד מהמטוס בחזרתכם מקמפ דיוויד, ולמעשה ניפץ את החלום של מחנה השלום כשאמר "אין פרטנר". הסכמת איתו?
"לא הסכמתי איתו, בהסתייגות. ברק אמר 'אין פרטנר לשלום בעת הזו'. מבחינת השמאל זו היתה אמירה מחרבת, והשמאל נכנס למהלך כמעט אובססיבי להוכיח שיש פרטנר, שברק לא התנהג מספיק יפה לערפאת או לא היה נדיב מספיק. ולימין היה נוח להוריד את הסיפא 'בעת זו'. אני הייתי מוסיף עוד שתי מילים: אין לנו שותף להסכם קבע בעת הזו".
אז מי אשם בכך שכל הניסיונות כשלו?
"אם צריך להצביע על בן אדם אחד - זה יהיה ערפאת. הוא לא התחיל במלחמה, הוא לא רצה בה, אבל הוא גם לא עצר אותה", מסביר גרינשטיין, ומתכוון למהומות שמהן התפתחה האינתיפאדה השנייה. "הוא רצה עימות מוגבל עם ישראל שמטרתו הסכם. ימים ספורים אחרי פרוץ המהומות נפגשנו עם הצוות הפלשתיני וסאיב עריקאת בכה, סיפר שבנו, עלי, הותקף בבריונות על ידי חברים שקוראים לו לצאת ולהתעמת עם היהודים כדי להראות שהוא פלשתיני גאה. דחלאן רצה הסכם ונלחם למענו בערפאת ובאבו מאזן, והוא אמר לנו אז: 'לא נוכל להגיע להסכם עד שלא יהיו עוד כמה הרוגים ישראלים".
זה רק מחזק את התחושה החזקה שעולה בי בשיחה הזו, שאתה ורבים במחנה השלום עדיין שבויים בקונספציה, שאם רק הכוכבים היו מסתדרים היה שלום - בלי לראות את כל הבעיות, המכשולים והסכנות שבהסכם עם ארגון פלשתיני בלתי יציג, וכשהשכנים שלנו לא זונחים לרגע את התקווה להשמיד אותנו.
"יש פה היגיון אחד שאומר 'שטח משוחרר לא יוחזר', ומהצד השני היגיון שאומר שמוכרח להתקיים רוב יהודי ריבוני, ואת המציאות הזו צריך לעצב. עשינו את זה מול המצרים, וזה לא שנוי במחלוקת. גם בלבנון אף אחד לא מדבר על כיבוש שטחים מחדש, ואותו דבר הגבולות עם ירדן. נותרנו עם השאלה איך מגדירים את הגבולות עם הפלשתינים. זו הנקודה הכי מטלטלת בתהליך ההיסטורי שבו הציונות מעצבת את המרחב שבו יתגורר העם היהודי כאן. אז כן, הספר נכתב מתוך אמונה שיתרחש עוד אירוע מדיני משמעותי".
אתה מהאופטימיים האחרונים בינינו?
"אני ממש לא האחרון. מדובר ברעיונות עמוקים ועשירים ולא בסיטואציה חד־פעמית שהתנהלה בין 93' ל־95'. הממשלה הנוכחית מפרקת את העמימות שהתקיימה עד עכשיו ביחס לעתיד יו"ש, ובכך למעשה דוחקת את ארה"ב ואירופה לחדד עמדות. העמימות הזו אפשרה להלבין את גושי ההתיישבות, מתוך היגיון שאנחנו נמצאים בתוך תהליך מדיני. אבל כאשר הממשלה עושה מהלכים שמונעים מצב של הקמת מדינה פלשתינית, ומכריזה על החלת ריבונות בגדה - היא כופה על האמריקנים להגיב. אם הייתי ימני - הייתי מודאג מאוד מעתיד ההתיישבות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו