שלב אחרי שלב: תולדות ההונאה של ערפאת בהסכמי אוסלו

"עליכם השלום מלאכי השלום", קידם מאמר המערכת של העיתון "דבר" את נושאי בשורת אוסלו, ברוח פיוט השבת העתיק, ב־13 בספטמבר 1993. הטקסט הקדום־חדש הזה פורסם ביום החתימה הרשמי של ההסכם על מדשאת הבית הלבן, והסופר ס. יזהר העריך בעמוד השכן, כי "אפרוח ההסכם בין ישראל לבין הפלשתינים הוא התחלת ספירה חדשה".

שר החוץ שמעון פרס, אחד החותמים, דימה באוזניו "את (רעם) מצעדן הכבד של נעלי הקרב, העוזבות את הבמה אחרי מאה שנות מעשי איבה", ואף חש "בצלילם העדין של צעדי השלום הקרבים ובאים". גם עמוס עוז, ב"ידיעות אחרונות", העריך ש"במבט ציוני, אולי יאמרו בעתיד כי בשנת 1993 תמו מאה שנות בדידותנו בארץ ישראל..."

ככלל, התקשורת דנדנה בחוזקה בפעמון ההיסטוריה, וחיים חפר רשם בשם הנופלים במערכות ישראל: "אל כל בתי הקברות הצבאיים אני קם והולך היום/ ובשאגה גדולה ובצעדי מחול, אני מבשר למצבותיי/ 'שלום'! / ואני לוחש להם, לרעיי מתש"ח ולבני מן הקרב האחרון: / הנה ימים באים של סליחה וחסד, הנה תמו האיבה והחרון... ואני רוצה לומר: 'שהחיינו וקיימנו' - אך אני נושך את שפתיי/ 'והגיענו לזמן הזה', אני שומע מכל מתיי".

אלא שבתוך חודשים אחדים נחשפה האמת במלוא מערומיה. הצלילים והתווים שפרס, חפר ומרבית כלי התקשורת שמעו וכתבו בדמיונם התגלו כמשאלת לב בלבד. המציאות היתה שונה לחלוטין. בזה אחר זה, כמעט מדי יום, הובאו "קורבנות השלום" למנוחת עולמים, ול"יום יום לוויה" של אורי צבי גרינברג מימי הפרעות שלפני קום המדינה היתה לפתע עדנה חמוצה ועצובה.

תהליך אוסלו, שאמור היה להיות תהליך שלום, נראה כמעט מראשיתו כמו תהליך טרור. כל מי שחי אז בירושלים או ביהודה ושומרון, אך גם בתל אביב, ובחדרה, ובחיפה, ובמקומות יישוב רבים נוספים בארץ, יתקשה לשכוח. ישראל של השנים ההן חיה בתוך שגרת טרור קשה של שכול ויתמות וכאב שהיכה ושיטה בה. פעם בלילה ופעם ביום, בבוקר ובערב, פעם בשבת ופעם במוצאי שבת. ללא חוקים, ללא כללים, והכל הפך לאפשרי.

ילדיי, שבגרו מאז והיו להורים, ידעו שעליהם להתרחק מתורים ארוכים וממקומות הומי אדם, שם מחפש הטרור את קורבנותיו. בתי קפה ומסעדות שאליהם ניתן היה "לברוח" עד אז, נמחקו משגרת היום־יום. טיולים בחיק הטבע הפכו לטיולים בחיק הסכנה. נמנענו מלעלות על אוטובוסים, מחשש שיתפוצצו על יושביהם. מצאנו עצמנו מחשבים תנועות, שעות ודקות, מנסים לדחוק את חובותינו והתנהלותנו למכסת השעות הפחות מסוכנת לכאורה ביממה, עד שגם זאת הצטמצמה וכמעט אזלה. אפילו הפרידה הרגילה בשעות הבוקר הפכה לפרידה שעלולה היתה חלילה להיות פרידה אחרונה.

ארבע שנים חגה אינתיפאדת אל־אקצא סביבנו, ואנו ניהלנו את חיי השגרה שלנו סביבה, במעין מחול מוות מצמרר. זו היתה מלחמה לכל דבר: מלחמת העורף. מלחמת אוסלו, שהגיעה אל תוך בתינו ממש. יש שחמקו ממנה ויש שהיא פגעה בהם. בן הדוד של השכנה. האח של התאומים שלמדו עם הבן ביסודי. האחיין של השכן משכונת המגורים הקודמת. האישה שאיתי ששהתה בבית המרקחת בדיוק כשבבית המאפה שממול התפוצץ מחבל מתאבד. אחותי וגיסי שאש נורתה לעברם בדרכם הביתה לגוש עציון. כמעט לכל אחד היה את המת, הפצוע או המכר הניצול שלו, והכל הפך לנוגע ולאישי כל כך.

144 פיגועי התאבדות

יותר מכל מדד נורא אחר אופיינה פגיעת הטרור הפלשתיני באותן שנים במטרות שנקרו בדרכו: משפחות שלמות וחלקי משפחות, סבא וסבתא, אבא ואמא, בן ובת, עוללים ויונקים. כבר בדצמבר 93' נרצחו מרדכי לפיד ובנו שלום בגבעת החרסינה בקריית ארבע, ובהמשך נמחו משפחות שלמות נוספות: שמונת בני משפחת נחמד שנרצחו בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים; חמשת בני משפחת סחיווסחורדר שנרצחו בפיגוע במסעדת סבארו; ארבעת בני משפחת שבו שנרצחו באיתמר; נאוה אפלבאום שנרצחה ערב חתונתה יחד עם אביה, ד"ר דוד אפלבאום; וכך עוד עשרות משפחות, שאיבדו לפחות שניים מיקיריהן, ואלפים שנפצעו ובהם מאות ילדים.

ההבדל בין "לפני אוסלו" ל"אחרי אוסלו" היה חד וברור: בעשור שלפני ההסכם נרצחו בפעולות טרור כ־170 ישראלים. בעשור שאחריו נרצחו יותר מ־1,400 ישראלים. על פי נתוני השב"כ, החל מ־29 בספטמבר 2000 (ראשית האינתיפאדה השנייה) ועד סוף 2009 נרצחו 1,178 ישראלים ו־50 זרים בפיגועי טרור פלשתיניים ונפצעו 8,022 בני אדם. כ־70% מההרוגים היו אזרחים. 30% הנותרים היו אנשי כוחות הביטחון (לרבות חיילים שנהרגו מפיגועים בעורף). כנגד ישראל בוצעו יותר מ־20 אלף פעולות טרור, ובהן 144 פיגועי התאבדות, על ידי 161 מחבלים מתאבדים.

רבים התריעו מראש, מהרגע הראשון. מעטים האזינו להם. הכתובת נרשמה על הקיר, בענק. הפלשתינים עצמם כתבו אותה באלף ואחת שפות, בעיקר בשפת הדם, אך גם במילים פשוטות, נהירות לכל - אבל קברניטי המדינה, ובראשם רבין ופרס וחבריהם, סובבו אליה את גבם.

ביום החתימה בוושינגטון, בעודו לבוש מדי חאקי, זיפי זקן אפור מעטרים את לחייו, ומאחוריו קילומטרז' ארוך של פיגועי זוועה ורצח - במעלות, בקריית שמונה, באביבים, בכביש החוף, היכן לא? - הותיר יאסר ערפאת נאום מוקלט מראש בערבית, ששודר לבני עמו בטלוויזיה הירדנית, בד בבד עם הטקס בוושינגטון.

ערפאת לא דיבר שם על שלום, אלא על "תוכנית השלבים". הוא הבהיר שהצהרת העקרונות אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגיית השלבים" הידועה של אש"ף, זו שאומצה על ידי הארגון ביוני 1974. "תורת השלבים", נזכיר כאן, קבעה שהפלשתינים יקבלו כל טריטוריה שישראל תעביר להם, ואחר כך יהפכו אותה קרש קפיצה לכיבושים ולרווחים טריטוריאליים נוספים, עד שיושג "השחרור השלם של פלשתין", זו שבין הים לבין הירדן, או במילים מכובסות פחות: פלשתין במקום ישראל.

חוקר אוסלו, פרופ' אפרים קארש, יגלה לימים כי באותו חודש הזכיר ערפאת בתקשורת הערבית את "תוכנית השלבים" יותר מתריסר פעמים, ובאחד הראיונות אף הבטיח כי "בעתיד ישראל ופלשתין תהיינה 'מדינה אחת מאוחדת'", ביטוי מעודן־משהו, שהיה שגור בפי הפלשתינים ונועד להמחיש את היעלמותה העתידית של המדינה היהודית.

ביום כניסתו לעזה הבריח ערפאת בתא המטען של מכוניתו את ממדוח נופל, ממתכנני הטבח במעלות ב־1974 שבו נרצחו 27 בני אדם, מהם 22 ילדים. לימים יגלה הרמטכ"ל שאול מופז כי באותם ימים ערפאת גם הבריח נשק - פעם אחת רובים במסוקו ופעמים אחרות טילי לאו ואר.פי.ג'י במשאיות.

במכתב ההיסטורי שבו אש"ף וערפאת הכירו לכאורה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון - אש"ף התחייב "להתנער מהשימוש בטרור ובמעשי אלימות אחרים", ואף להטיל עונשים על מי שינהג אחרת. המכתב היה תנאי מוקדם לחתימה על ההסכם, אבל בפועל לא זו בלבד שאש"ף וערפאת לא עמדו בכך, הם המשיכו לנהוג כטרוריסטים, ופעמים רבות כלל לא ניסו להסתיר זאת.

"לקצור את פירות הטרור"

בבסיס הזלזול הבוטה וההפרה הסיטונית של סעיפים רבים ומהותיים בהסכם עמדו שתי תפיסות יסוד, שלובות זו בזו, שהיו נטועות עמוק במרכז ההוויה הפלשתינית. העובדה שהסכם העקרונות דילג מעל שתיהן, ושהצדדים החליטו להתעלם מהן, לא טאטאה אותן אל מתחת לשטיח.

האחת נגעה לסירוב העקשני של הפלשתינים (עד היום!) להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית או כמדינת הלאום של העם היהודי. בשורש הסירוב הזה עמדה (ועודנה עומדת) גישתו ההיסטורית של האסלאם, שככלל אינו מכיר ביהודים כעם או כאומה, אלא רק כדת.

השנייה היתה קשורה ישירות לסירוב הפלשתיני לוותר על "זכות השיבה" לאזורים, אדמות, רכוש ונכסים שמהם נעקרו ב־1948, במהלך מלחמת העצמאות, בשעה שמדינות ערב ורבים מערביי ארץ ישראל ניסו לסכל את הקמתה של מדינת ישראל ולחסל ו/או לגרש את תושביה היהודים.

קולמוסין רבים כבר נשתברו, ומקלדות נשחקו עד דק, בשני עניינים אלה. אבל מבלי לרדת לעומקם אין באמת אפשרות אמיתית להבין את הכישלון הקולוסלי של הסכמי אוסלו ואת שובל הדם שההסכמים הללו הותירו אחריהם.

הבירור הממצה ביותר של שתי הסוגיות האלה, בירור קר ושכלתני, כמעט בפינצטה, נעשה דווקא בין כותלי בית המשפט המחוזי בירושלים לפני כעשור. האירוע הפחות מוכר הזה התרחש בחורף 2013, באולמו של השופט משה דרורי, כשתא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, נקרא אל דוכן העדים כעד תביעה מומחה מטעמן של משפחות שכולות שיקיריהן נרצחו או נפגעו בפעולות טרור שהרש"פ היתה מעורבת בהם.

מי שרוצה לצלול לעומקו של שבר אוסלו צריך לפנות אל העדות ההיא של קופרווסר, שהשתרעה על פני יומיים שלמים ומאות עמודי פרוטוקול.

קופרווסר נשאל שם ישירות אם לדעתו ניתן היה למנוע את מימוש האופציה המזוינת הפלשתינית, לו היו שוררים יחסי אמון אמיתיים בין ישראל לרשות. הוא השיב בשלילה והסביר שהרש"פ לא בנתה את מערכת היחסים עם ישראל "על בסיס של כוונה אמיתית להגיע להסדר, אלא המשיכה לדבוק ברעיון שמטרת התהליך והשיחות היא לקצור את פירות הטרור שניהלה קודם לכן. הרשות רצתה להגיע למציאות שבה היא תקבל מדינה בכל שטחי 1967, בלי לוותר על הרעיון שבסופו של דבר תוכל להפוך את מדינת ישראל למדינה לא יהודית".

השופט משה דרורי התקשה להבין: "מדוע קפצה לנו המילה 'לא יהודית'?"

קופרווסר הסביר: "כשערפאת אמר שהוא מכיר בזכות של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, הוא התכוון - כל עוד היא אינה מדינה יהודית. המשחק הזה בין ישראל לבין המדינה היהודית הוא משחק שהפלשתינים משחקים עד היום".

עו"ד ארנון, שייצג בדיון את הרש"פ, שאל: "מהיכן המקורות המודיעיניים שלך?"

קופרווסר: "מאינסוף פרסומים של הפלשתינים עצמם. בריש גלי".

עו"ד ארנון: "זו פרשנות אישית שלך?"

קופרווסר: "לא, זו פרשנות של כל מנהיגי הפלשתינים".

השופט דרורי הזכיר לקצין הבכיר כי למרות דבריו, מעת לעת, הפלשתינים בכל זאת עושים שימוש בביטוי "שתי מדינות לשני עמים". "איך זה מסתדר עם התזה שלך?"

קופרווסר: "...ערפאת וגם ההנהגה הפלשתינית היו מוכנים להסדר שהוא בראייתם הסדר ביניים. זו תורת השלבים... שבמסגרתה מקימים את פלשתין לצד מדינת ישראל, כשלב ביניים, בגבולות 67', ובלבד שיועמד גם פתרון שיספק את הפלשתינים מבחינת זכות השיבה... הפלשתינים אינם נגד הסדר... הם בעד הסדר שמבוסס על פתרון שתי המדינות ובלבד שזה לא שתי מדינות לשני עמים, כי הם לא מכירים בכלל בקיומו של העם היהודי".

השופט: "אבל הם משתמשים בביטוי 'שתי מדינות לשני עמים'?"

קופרווסר: "לא, הם מתנגדים לזה התנגדות עזה. הערבים מדברים על שתי מדינות... ולעיתים נדירות, כשהם נלחצים לפינה, הם מוסיפים 'לשני עמים', ומייד מבהירים: 'העם הפלשתיני' ו'העם הישראלי'. יש להם עם חדש, שנקרא העם הישראלי, כי הם לא מכירים בעם היהודי. ישראל, מבחינתם, יכולה להיות מדינת כל אזרחיה. כל אזרחיה הם הישראלים".

פרקליט הרשות: "...עושים שלום על בסיס תוכנית אוסלו, לא על בסיס תוכנית השלבים".

קופרווסר: "תוכנית אוסלו אינה עומדת בסתירה לתוכנית השלבים. היא פשוט השלב הראשון שלה".

השופט: "ומה אומרת תוכנית השלבים?"

קופרווסר: "שניתן להקים מדינה פלשתינית על כל נתח של שטחי פלשתין ההיסטוריים שישוחררו... בלי לוותר על התקווה והחתירה המתמשכת להקים מדינה על כל שטחה של פלשתין".

השופט: "על כל שטחה? במקום מדינת ישראל?"

קופרווסר: "במקום מדינת ישראל... ומכאן החתירה של הפלשתינים לחזור גם לחיפה, ליפו, ללוד, לרמלה ולאשקלון. לכל מקום שהוא היום ישראל".

"נשתלט על הכל"

אחרי שמעיינים בחילופי הדברים הללו בין קופרווסר לפרקליט הרש"פ והשופט מבינים טוב יותר את קוד ההתנהגות של ערפאת ובכיריו לאורך השנים. החל מהאופן שבו הם שיטו, חמש שנים תמימות, ברבין ובחבריו בכל הנוגע להבטחתם לבטל את הסעיפים באמנה הפלשתינית השוללים את הלגיטימיות של המדינה היהודית וקוראים להשמדת ישראל; דרך הגדרת ישראל כ"אויב"; וכלה בהבטחות לשחרר לא רק את "הגדה" אלא גם את "האזרחים הערבים של ישראל". לאלה צריך כמובן לצרף אינסוף ביטויי שנאה ושטנה על היהודים, הציונות וישראל, והפצת עלילות דם, כולל האשמת ישראל והיהודים ("צאצאי הקופים והחזירים") בהפצה מתוכננת של מחלות, גזים רעילים, סמים וחיידקי איידס בקרב הפלשתינים.

אבל לצד רשימת הזוועות המתועדות הללו, שבינן לבין "שלום" אין כמובן דבר וחצי דבר, היו עוד שני אירועים בולטים שממרחק הימים צריך להתעכב גם עליהם. הראשון היה נאום שאותו נשא ערפאת במסגד ביוהנסבורג במאי 1994, והשני פגישה שלו עם עשרות דיפלומטים ערבים במלון גראנד הוטל בשטוקהולם ב־1996.

ביוהנסבורג ערפאת השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודייבה שהנביא מוחמד חתם עם אנשי מכה ב־628, הסכם שהופר מקץ שנתיים בלבד כאשר כוחו הצבאי של מוחמד התחזק. הסכם חודייבה הפך שם קוד לבריתות רמייה זמניות, שמנהיגים מוסלמים נאלצים לכרות עם האויב עד שיתחזקו ויוכלו להביסו. אוסלו - אמר למעשה ערפאת - הוא מעשה רמייה.

הנאום, שהוקלט על ידי יהודי מקומי שהתחפש למוסלמי, הוברח בקלטת לישראל. אני ושניים מעמיתיי פרסמנו אותו. רבין נדהם. הוא תבע מערפאת לחזור בו, אבל ערפאת דבק בדברים וכעבור שלושה שבועות חזר עליהם: "הנביא מוחמד", הטעים, "הגיע להסכם דומה עם הכופרים בחודייבה, וההסכם נקרע לגזרים כעבור שנתיים".

לאחר שנתיים, בשטוקהולם, מול הדיפלומטים הערבים, ערפאת אכן קרע את ההסכם לגזרים (לפחות מטפורית) כשהבטיח להפוך את "חייהם של היהודים לבלתי נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית והתפוצצות אוכלוסייה". "יהודים", ספק ייחל, ספק צפה ערפאת, "לא ירצו לחיות בין הערבים... הם יוותרו על בתיהם ויהגרו לארה"ב. אנו הפלשתינים נשתלט על הכל... אני לא צריך יהודים", סיכם ערפאת, "הם היו ונשארו יהודים... אנו זקוקים עכשיו לכל העזרה שאנו יכולים לקבל מכם במלחמתנו למען פלשתין מאוחדת בשלטון ערבי" (הציטוט לקוח ממחקרו של פרופ' אפרים קארש: "מלחמת אוסלו. אנטומיה של הונאה עצמית", מרכז בס"א, אוניברסיטת בר־אילן).

ערפאת לא היה לבד. פארוק קדומי, ראש המחלקה המדינית של אש"ף, דיבר על "המשך ההתקוממות, השפה היחידה שישראל מבינה". פריח אבו מדין, שר המשפטים הפלשתיני, התייחס לדרישה שהרש"פ תבלום את חמאס, והבהיר שאש"ף והאופוזיציה משלימים זה את זה. אבו מאזן הסביר: "כעת אנחנו נגד המאבק המזוין מפני שאיננו יכולים. בעתיד הדברים עשויים להשתנות".

אני זוכר היטב את היום שבו נאסר יוסף, מפקד כוחות המשטרה הפלשתיניים בעזה, הסתובב בחזה נפוח במסע הרצאות בתל אביב ונפנף ב"שלום", בעוד בגוש קטיף מתפוצצות מכוניות תופת וישראלים נרצחים. אני זוכר את קובי מנדל ויוסף איש־רן, שגופותיהם המרוטשות התגלו במערת חריטון, בעוד דובר הרש"פ מלהגג ומלהטט בלשונו סיסמאות "שלום". הרשות הפעילה באותם ימים דלת מסתובבת, עצרה טרוריסטים ומבצעי ומתכנני פיגועים, ומיהרה לשחררם. ביניהם היו עבד אל־סיטרי, חבר בכיר בזרוע הצבאית של חמאס, יד ימינו של מוחמד דף; בסאם סובחי עיסא, שהשתתף בפיגוע טרור ברחוב יואל סלומון בירושלים; עימאד מוחמד עקל, שהיה עוזרו של המהנדס יחיא עיאש; ועוד עשרות פעילים שהיו מעורבים במעשי רצח נגד ישראלים.

שיטת הדלת המסתובבת

ערפאת עצמו דאג לשחרר ארכי־מרצחים דוגמת א"ק, שהיה שותף לתכנון פיגוע ההתאבדות הכפול בבית ליד בינואר 95' שבו נהרגו 22 ישראלים; או את נביל חסן סאלם שריחי, חבר הג'יהאד האסלאמי שהיה שותף לפיגוע בכפר דרום (אפריל 95'), שבו נרצחו שבעה ישראלים ואזרח אמריקני; וגם את איאד אל־חסאני, בכיר הג'יהאד שהיה אחראי לפיגוע ההתאבדות בדיזנגוף סנטר (מארס 96'), שבו נרצחו 13 בני אדם. ערפאת לא העלה לרגע על דעתו להסגיר לישראל עשרות מבוקשים שרצחו, או לפרק מנשקם ארגונים צבאיים שהמשיכו לפעול בשטחו, פעולות שלהן התחייב. הוא ראה בחמאס ארגון פטריוטי.

אבל תהליך אוסלו, למרות כל זאת, נמשך. רבין, שבמקור לא יזם אותו ונגרר אליו על ידי פרס ויוסי ביילין, לא ויתר. הוא סירב להיכנע ל"אויבי השלום". יום אחד בסוף ינואר 1995 צלצל הטלפון בביתי. על הקו היה נשיא המדינה דאז עזר ויצמן. לא היתה לנו היכרות קודמת. התברר שקרא את מאמרי. "תכתוב", הוא הפציר בי במפתיע, "תכתוב שיעצרו, שיעשו חושבים. כך זה לא יכול להימשך". כתבתי. לפני השיחה ההיא, ואחריה. לא חדלתי מלכתוב. לא רק אני, עוד רבים וטובים, אבל התהליך נמשך ודימם.

בהזדמנות אחרת עליתי לשידור בתוכניתה של דליה יאירי ברשת ב', כדי לספר על עשרות ההלוויות של "קורבנות השלום" שאותן סיקרתי כעיתונאי. שמעון פרס, שהועלה לשידור במקביל, מחה באוזני המגישה על המקום שניתן בתוכנית ל"מתנגדי השלום". הוא נהג ביתר נימוס כשפגש ברחובות אוסלו משפחות נפגעות טרור שבאו להפגין נגד מתן פרס נובל לו, לרבין ולערפאת. העיתונאי חגי סגל, שהיה עד למעמד הזה, תיעד אם שכולה מעפולה שביכתה את בתה: "מאיה הלכה, ואף אחד לא שומע אותנו... תמכנו בכם... הייתם יכולים לחכות עוד שנה עם מימוש ההסכם, שיוכיח את עצמו. הוא לא הוכיח...". פרס השיב לה: "היו נהרגים יותר. מאז אוסלו אש"ף פסק לעסוק בטרור... הבעיה שיש לנו זה עם חמאס" (חגי סגל, "דם ושמפניה", "מקור ראשון", 17.08.2018).

פרס, בלשון המעטה, לא דייק. לימים התברר עד כמה לא דייק. בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, וערפאת הגיע לנחם את אלמנתו, לאה. ערפאת דיבר שם "שלום", אבל שבועות אחדים לאחר מכן סיכמו נציגיו עם אנשי חמאס בקהיר שהארגון יוכל לחדש את מעשי הטרור, ובלבד שהעקבות לא יובילו לרשות. הטרור נמשך, ופיגוע רדף פיגוע.

ביולי 1997 נרצחו 16 ישראלים ו־178 נפצעו בשני פיגועי התאבדות בשוק מחנה יהודה. בחלוף שבועות אחדים נרצחו חמישה ומאות נפצעו בשלושה פיצוצים בו־זמניים במדרחוב בן־יהודה בירושלים. ראש אמ"ן, אלוף משה יעלון, טען שאין ראיות כי ערפאת מאשר אישית את הפיגועים. חמאס, התברר בדיעבד, הצליח להסוות היטב את הקשר, ולמרות זאת המסכה הוסרה מהר משניתן היה לצפות. באוגוסט קרא ערפאת עצמו, בנאום שנשא בעזה, להתכונן למלחמה נגד ישראל.

האינתיפאדה השנייה פרצה רשמית בספטמבר 2000, שבע שנים אחרי "אוסלו". הרש"פ וערפאת תכננו אותה מראש. בניגוד לרושם הראשוני, היא לא היתה ספונטנית. ביקור שרון בהר הבית היה רק התירוץ. ג'יבריל רג'וב הבטיח לישראלים שאם שרון לא ייכנס למסגד, השקט יישמר. שרון לא נכנס למסגד, והשקט לא נשמר. עימאד פלוג'י, אחד משריו של ערפאת, גילה שהרש"פ החלה להכין את האינתיפאדה אחרי כישלון השיחות בקמפ דיוויד. ממדוח נופל אישר אף הוא שהכל תוכנן מראש. אחר כך נודע שמרואן ברגותי הונחה ישירות על ידי ערפאת לפתוח באש על עמדות צה"ל ועל התחבורה היהודית בצירים הראשיים. סגנו של ברגותי, נאסר עוויס, הורשע לימים בתכנון הפיגועים ב"סי פוד מרקט" בתל אביב, באולם ארמון דוד בחדרה ובמלון ג'רמי בנתניה, שבהם נרצחו 11 ישראלים.

"רדו מבטן הסוס"

שנים לפני שפרצה "מלחמת אוסלו" לעגו רבין ופרס למחאת "אל תיתנו להם רובים". הם טענו שהנשק שנמסר לרש"פ עבר רישום בליסטי (4,500 רובים, 3,500 אקדחים, מאות מקלעים, 8,000 אקדחים, ועוד), אבל לפלשתינים זה לא שינה. הם ירו בעשרות פיגועים, בנשקים שעברו רישום. כבר ב־1996, אחרי פריצת מנהרת הכותל, "הנשק הרשום" הופנה ישירות ובגלוי נגד חיילי צה"ל וקטל 17 מהם. באינתיפאדה השנייה הפלשתינים כבר נלחמו בגלוי ב"נשק הרשום" נגד חיילי צה"ל. נתניהו, שעלה לשלטון לראשונה ב־1996, ניסה להאט את תהליך אוסלו, אבל נכשל בכך, ובפועל - דבק בו כאשר חתם על הסכמי וואי ופינה את מרבית שטחי העיר חברון.

לצד התנגדות הרש"פ למדינה יהודית, דבקותה בזכות השיבה והחלת דגם ההונאה של "הסכמי חודייבה" גם על הסכמי אוסלו, היה עוד אקדח מעשן שאותו סיפק לישראל המנהיג המזרח־ירושלמי פייסל חוסייני, אבל אפילו בו ישראל לא עשתה שימוש.

בראיון לעיתון המצרי "אל־ערבי" ב־24 ביוני 2001 הסביר חוסייני שהפלשתינים "מבדילים בין המטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח ובין המטרות של שלבי הביניים", שאותן הם "נאלצים לקבל זמנית בגלל הלחץ הבינלאומי. אמנם", ציין חוסייני, "הסכמנו להכריז על מדינתנו בשטח שהוא עכשיו רק 22% מפלשתין (הגדה ועזה), אבל מטרתנו הסופית היתה ועודנה לשחרר את כל פלשתין ההיסטורית מהנהר ועד הים..."

חוסייני השווה את הסכם אוסלו לסוס טרויאני: "...כולנו נכנסנו לבטן הסוס, והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת הגיעה השעה שנאמר: 'רדו מבטן הסוס' והתחילו לעבוד. אל תישארו בבטן הסוס ואל תבזבזו זמן ואנרגיה בוויכוח אם הסוס הזה היה טוב, בעודכם בתוך בטנו. הנה, באמצעות סוס זה נכנסתם לתוך החומות. רדו אם כן מבטנו, והתחילו לעבוד למען המטרה שלשמה נכנסתם לבטן הסוס. האינתיפאדה מהווה, לדעתי, את הירידה מבטן הסוס. זוהי תחילת העבודה האמיתית שלשמה נכנסנו לבטן הסוס. עבודה זו היתה יכולה להיות טובה יותר, רחבה יותר ומשפיעה יותר, לו היינו מכניסים לראשינו מלכתחילה שהסכם אוסלו, או כל הסכם אחר, הוא בסך הכל הליך זמני, או צעד לקראת משהו רחב יותר... במקום להיכנס לוויכוחים הישנים..."

תהליך אוסלו היה אחד המשגים הכבדים של ממשלה ישראלית אי־פעם. חודשיים לאחר חתימתו התוודה יוסי ביילין, אחד מאדריכליו (בראיון לעיתון "מעריב"), כי אינו ישן בלילה בשקט. "המבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה", העריך, "לא יהיה מבחן אינטלקטואלי - זה יהיה מבחן של דם".

בראיון מאוחר יותר, לארי שביט ב"הארץ" (07.03.1997), סיפר ביילין על שיחה שניהל עם לאה רבין אחרי רצח יצחק. "...אמרתי לה: 'אם מישהו יכול לדעת על איזה הסדר קבע רבין חשב - הרי זו רק את'. היא אמרה לי: 'תראה, אני לא יכולה להגיד לך. הוא היה מאוד פרגמטי. שנא לעסוק במה שיהיה בעוד הרבה שנים. הוא חשב על מה יהיה עכשיו... לא היתה לו תמונה ברורה...'"

בלדרי הגורל

אוסלו כשל. מקסם השווא שבו נשבתה ההנהגה הישראלית עלה לישראל ביותר מ־1,400 הרוגים ובאלפי פצועים, ובשבירת האמון מול הפלשתינים לכמה דורות. המחשבה שצה"ל יוכל לסמוך על הרשות הפלשתינית שתעשה עבורו את העבודה התגלתה כמשאלת לב נאיבית. אפילו היום, בתקופת אבו מאזן, צה"ל והשב"כ עושים את עיקר העבודה. מנגנוני הביטחון של הרש"פ מסייעים לישראל רק בשוליים, ובעיקר אינם מפריעים. בינתיים.

המשורר יצחק שלו כתב פעם על המבשרים מקצין העיר, "בלדרי הגורל" החולפים בין בתי השכונות ובפיהם בשורת המוות. הגורל בוחר אמנם את קורבנותיו, אבל המוות אינו תמיד גזירת שמיים, ו"קורבנות השלום", כפי שרבין כינה אותם פעם, נפלו חלל על מזבח קונספציה שגויה.

לאורך שנים ארוכות מדי נותרה ישראל מול הטרור עיוורת כשמשון, ללא מידע ומודיעין מסכל. בכל מקום שאותו פינינו - הטרור עלה ופרח, והממשלות, כולן, הוסיפו חטא על פשע כשהתעלמו מהאדרת הטרור והשהאדה ברש"פ, ושחררו מחבלים עם דם על הידיים שחזרו לפגע בנו.

רק במבצע חומת מגן ישראל החזירה לעצמה את חופש הפעולה בכל מקום ביהודה ושומרון, אבל חשבון הנפש האמיתי לא נעשה עד היום. ישראל רקדה טנגו עם הטרור, ולאורך שנים ההנהגה הישראלית התנהלה מול הסכמי אוסלו ככת משיחית השבויה בחלומה.

גם אם נתעלם לרגע מהתביעות שעלו לימים להקים ועדת חקירה לאוסלו ומהסיסמה "פושעי אוסלו לדין" - העובדה שעד היום לא התנהל דיון ציבורי פומבי ונרחב על אפשרות ביטול ההסכמים היא תמוהה ומהווה תעודת עניות למדינת ישראל. המינימום המתבקש הזה - דיון פתוח, כן, חוקר וחודר תהומות ועובדות - לא התקיים עד היום. אפילו לכך ישראל לא היתה מסוגלת.

מקורות: עיתוני "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ", "דבר", "על המשמר", "מבט לתקשורת פלשתינית", "ממרי"; "ישראל היום"; מוסף "דם ושמפניה" - "מקור ראשון"; דברי ימי הכנסת; אפרים קארש, "מלחמת אוסלו. אנטומיה של הונאה עצמית", מרכז בס"א