"זה לא פייר שאבא לא רואה עכשיו כמה אני גדול"

"זה לא פייר שאבא לא רואה עכשיו כמה אני גדול", אמר דניאל בן ה־6 לאמו אור, שענתה לו: "נכון, זה לא פייר שאבא לא רואה אותך עולה לכיתה א'". דניאל איבד את אביו, שנפטר מסרטן, לפני שנתיים וחצי. כדי להפוך את הלא פייר למר פחות, השבוע דפקה בדלת משפחת נזרי בפתח תקווה הליצנית ניצה צוברי, אפה האדום מחייך וידיה מלאות בחבילת שי לדניאל. כך גם הגיעה בצהלולים ובריקודים הליצנית סנדי ביטון לבית משפחת פוקס בירושלים, והעניקה את השי לאריאל בת ה־6, שאביה נפטר לפני ארבע שנים וחצי.

בימים הקרובים עוד ליצנים רפואיים מתנדבים יפקדו את בתיהם של 150 ילדים העולים לכיתה א' והחסרים אב או אם. מאחורי פרויקט לל"י (ליצנים לילדים יתומים) עומד ארגון "אמיצים" (אלמנים אלמנות ויתומים צעירים בישראל), שמאגד לאורך כל השנה אלמנים ואלמנות שלהם ילדים מתחת לגיל 18.

"בסוף המחלה הייתי יושבת בבית בלילה וחושבת מחשבות נוראיות על העתיד", משחזרת אור בת ה־38, שלא קל להכיל את הניגוד בין החיוך שמאיר את פניה לתוכן דבריה. "הייתי אומרת לעצמי שבטח עכשיו הכי קשה, כי יותר קל לגדל שני ילדים מאשר לגדל שני קטנים ולסעוד בעל חולה. אבל המציאות היתה נוראית הרבה יותר מהמחשבות, כי כשחגי, גיבור העל שלנו, היה בחיים, אפילו ברגעים הקשוחים ביותר שלו היינו שניים. היה לי בן זוג, שעד יומו האחרון ידע להראות לי שהוא איתי, ואיתנו. ואז פתאום ברגע אחד זה נגמר, ואין שום דבר בעולם שיכול להכין אותך לתחושת הלבד. תוך כדי שאת מנסה לעכל ובקושי מצליחה לנשום, את חייבת לקום, כי יש לך ילדים שצריכים אותך. ילדים שלא מבינים למה אבא לא יחזור, שנבהלים כשאת יוצאת מהבית או סתם משתעלת. ילדים שמפחדים מכל החיות בעולם, כי סרטן זו מחלה אבל גם שם של חיה. ואת נאבקת לשמור על נפשם העדינה, ועל שגרת יומם, ואת עושה את זה במקביל למשרה מלאה ולתחזוקת הבית ולביורוקרטיה אינסופית".

ולפתע האובדן מתנפל

אור עובדת כיום כאחראית אבטחת מידע בחברת הייטק. בעלה חגי היה צלם ספורט. הם הכירו דרך חברה, וזמן קצר אחר כך נמצא גידול במוחו של חגי. "מהרגע הראשון אמרנו שזה לא יעצור אותנו ושאנחנו ממשיכים בחיים כרגיל. התחתנו והילדים, דניאל ונעם, הגיעו תוך כדי המחלה, שנמשכה שש שנים. לחגי היו התקפים אפילפטיים, שמנעו ממנו להמשיך לעבוד ולצאת מהבית לבד, אבל הזוגיות והמשפחה התנהלו כרגיל. זכינו בתקופת הקורונה לזמן משפחתי קסום, שאחריו הגיעה הידרדרות. נאבקנו יחד בכל דרך אפשרית עד שזה נגמר. ואז, אחרי השנה הראשונה, שהיא באמת הכי קשה, בונים שגרה, שבה מסיימים כל ערב עם הלשון בחוץ, ובתוכה קצת פחות מרגישים את הלבד".

אבל אז האובדן שוב מתנפל באירועים משמעותיים לאורך הדרך, כמו עליית הבכור לכיתה א'. "יחד עם כל משפחתך גם אנחנו מוקסמים ומתרגשים שאתה מתחיל כיתה א'. לכבודכם שלחנו הופעה פרטית מלאה שמחה של צוות לל"י", מקריאה אור לבקשת דניאל מה כתוב במכתב שקיבל עם החבילה, רגע לפני שילמד לקרוא בעצמו. "אנחנו מאחלים לך שנה מוצלחת וקסומה, שתהיה לך התחלה שמחה, שתיהנה בלימודים, שתאהב את החברים ושתחייך כל השנה. אוהבים אותך, משפחת 'אמיצים' כמוכם".

מה זה אמיצים בשבילכם?
"אמיצים זה שפיות, זה מציל חיים. כרגע יש שלושה מועדונים, בירושלים, בעפולה ובפתח תקווה, שבהם המועצות הקצו לנו מקום, ושאותם אנחנו מכנים 'שלוש ערי סגולה'. בכל יום שני אחר הצהריים אנחנו במועדון בפתח תקווה ויהי מה. בפעם הראשונה שסיפרתי לילדים שאנחנו הולכים למקום שבו כל הילדים הם ילדים שאין להם אבא או אמא, דניאל, שהיה אז בן 4, התחיל לקפוץ על המיטה בהתרגשות. הרי מה בסך הכל כולנו רוצים? להרגיש שווים בין שווים. אני לא יודעת מי מחכה יותר לימי שני, הילדים או המבוגרים. המקום הזה ממלא מצברים. את לא צריכה לדאוג לכלום, והדבר היחיד שצריך להתאמץ בשבילו זה לגרור את הילדים משם הביתה, כי הם אף פעם לא רוצים ללכת.

"אם תשאלי את הילדים מה אמא עושה במועדון, הם יגידו מייד 'שותה קפה ועוד קפה'. כי זה המקום שבו אפשר רגע לנוח, ולהיות פשוט אני. לא לפחד לשתף בקשיים, או לדבר על המחסור באוויר ובשעות שינה, לבכות ולצחוק באותה הנשימה. כי שם הכל לגיטימי, ושם לא מרחמים עלייך ולא שופטים אותך כשאת שמחה. אין כמו לראות את הילדים משוחררים ומאושרים, כי בכל פינה יש מי שמעסיק אותם. ביצירות ובהפעלות, בחגיגות ימי הולדת ובמסיבות ריקודים. לילדים כבר יש שם חברים שמזמן הפכו לבני דודים.

"יש לי מהמועדון שתי חברות שגם להן יש בנים שעולים לכיתה א', ויחד זה יותר קל. בשבוע הבא נעשה להם יום כיף משותף. זר לא יבין, והאמת היא שגם לא קרוב. בורכנו במשפחות תומכות ומחבקות משני הצדדים, ויש לי קשר מדהים עם אמא שלי, אבל רק החברים והחברות במועדון מבינים מה עובר עלי. זה לא מקום טיפולי שבו מדברים על איך את מרגישה ומה עובר עלייך, זה פשוט מקום שמדביק את הילדים ואותך בשמחה".

על ארגון אמיצים שמעה כחצי שנה אחרי מותו של חגי. עד אז לא קיבלה כמעט שום סיוע מגורם רשמי. "לא הגיע שום עובד סוציאלי מהעירייה. היחס הרשמי היחיד שקיבלתי היה כשהגננת שאלה אותי פעם אחת אם אני רוצה לפנות לשירות הפסיכולוגי של הגן, ואמרתי לה שכבר יש לנו פסיכולוגית פרטית שמצאתי. חוץ מזה קיבלתי מכתב מהעירייה על כך שאנחנו כבר לא זכאים ל־50 אחוז הנחה בארנונה, כי כבר אין לנו חולה בבית. זה היה מכתב שמוען לחגי המת. במכתב לא טרחו ליידע אותי שאני כן זכאית ל־20 אחוז הנחה. את זה גיליתי מאוחר יותר. לכן טוב שיש מקום שבו אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. לפני שנתיים עיריית פתח תקווה הקצתה מקום לאמיצים, וכיום למועדון מגיעים אלמנים ואלמנות מכל אזור המרכז. אני חושבת שזו חובה, פשוט חובה, שכל מועצה תפתח מקום כזה".

אור מצליחה ללהטט בין הראיון והצילומים לבין היענות סבלנית במיוחד לשני בניה הסקרנים. אחת הדרכים להעסיק אותם בזמן השיחה היא בעזרת הבובות בצורת פיל וברבור שחברה יצרה עבורם, מהבגדים של חגי. זיכרון יומיומי מאבא.

בתום עשור של אהבה

אם לאור היו שש שנים להתכונן לפרידה מחגי, על אפרת פוקס (43) נחת האובדן בלא שום הכנה מוקדמת. בעלה טל נסע מטעם עבודתו כרואה חשבון לחו"ל, ומת מדום לב לפני ארבע שנים וחצי, כשהיה בן 38. "הוא היה אדם בריא. איש שמח, אבא מושלם ואהבת חיי. זכיתי בעשור של אהבה. היינו נשואים שמונה שנים, אחרי שנתיים של חברות. וזכיתי גם למתנות ממנו, שלושת הילדים שלנו, שכל כך דומים לו ומזכירים אותו בכל כך הרבה דברים". אריאל היא הבת הקטנה, האחרונה שעולה לכיתה א', וסנדי ביטון הליצנית התוססת מצליחה להפעיל אותה ואת שני אחיה הבוגרים, בן (11) ועמית (7), ולהדביק אותם בעליזותה, בזמן שאמם מדברת.

"בן הספיק לשאוב הכי הרבה מהאישיות של טל, הוא היה בסוף כיתה א'. טל היה אמור לחזור מחו"ל וללוות אותו בטיול השנתי. בסוף בן יצא לטיול לבד, ובאותו היום קברנו את טל. כל ציון דרך זה קשה, כל שמחה מהולה בעצב, אבל עבורנו כיתה א' היא משהו רגיש במיוחד. האירוע המשמעותי האחרון שטל הספיק להיות נוכח בו היה קבלת ספר תורה בכיתה א' של בן. זה היה טקס מיוחד בבית הכנסת לקראת חג השבועות. בשנה שעברה עמית עלה לכיתה א' והשנה אריאל, וזה כל כך קשה שהם מתחילים עוד שלב בחיים בלעדיו.

"יחד עם השמחה הגדולה וההתרגשות, יש גם עצב ותחושת החמצה. אני כואבת את הפספוס של טל, שהוא לא כאן לראות אותם גדלים. אריאל היתה בת שנה ושמונה חודשים כשאבא שלה נפטר, היא לא זוכרת הרבה. בשנים הראשונות היא היתה אומרת בצורה נחרצת שהיא זוכרת את אבא, אבל לאחרונה היא יכולה לצחוק ולהגיד, 'אני לא ממש זוכרת אותו'. אבל הוא כאן והוא נוכח בתמונות בבית ובסיפורים, ואני בקשר מעולה עם המשפחה של טל. חמי וחמותי הם חלק מהחיים של הנכדים. הם עוזרים ומעניקים, ואנחנו אצלם המון".

את אמיצים הכירה עוד במהלך השבעה, כאשר הדס ויהודה גליק הגיעו לנחם אותה. "את יהודה הכרתי מהכנסת, כי עבדתי כפרלמנטרית במשרד ראש הממשלה", מסבירה אפרת, שכיום עובדת כמנהלת קשרי ממשל בחברת אל על. "לניחום האבלים הגיעו הרבה מאוד חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. כשהדס, המייסדת של אמיצים, נכנסה לבית, נכנס איתה אור מאוד גדול. היא בין האנשים היחידים שנכנסו לשבעה עם חיוך מאוזן לאוזן, עם ידיים פתוחות. היא חיבקה אותי ואמרה לי: 'ברוכה הבאה למועדון. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'. זה לא משהו שאת מאמינה לו בחודשים הראשונים, אפילו לא בשנה הראשונה. אבל יהודה והדס לא ויתרו. הם היו שם לאורך כל הדרך במחוות קטנות, בלי לחץ, בלי לשכנע להגיע. הם היו מגיעים מדי פעם ונותנים מתנה לילדים לחנוכה או לחגים, כמו סבא וסבתא שבאים לתת דמי כיס".

כשהחלו להגיע למועדון הירושלמי בכל יום רביעי, מצאו שם הילדים ואפרת שותפי גורל. "מצאתי חברות שהן שותפות גורל, ואני יודעת שרק הן מבינות מה שאני באמת עוברת. בתוך המועדון יש הווי, ויש גם הומור שחור שאנחנו מרשים לעצמנו להשתמש בו, שיכול לזעזע מישהו מבחוץ. במועדון אפשר לצעוק על למה הוא לא כאן, גם לכעוס ואפילו לקלל. גם לילדים יש צחוקים על 'איפה אבא שלך?' או 'איפה אמא שלך?'"

בן מספר כי רק במועדון הוא מרגיש בנוח לדבר על היתמות. "במועדון אני יכול לדבר עם ילד מבוגר ממני או קטן ממני, והוא יבין אותי כי יש לנו אותו האובדן", הוא מסביר בבגרות מפתיעה ומבט עיניו מהדהד את מבטו של אביו בתמונה הממוסגרת שבמזנון. "אני בדרך כלל לא אוהב לדבר על זה, אבל עם ילדים כמוני אני כן מצליח לדבר".

"במועדון מותר לדבר על הכל, למרות שאנחנו משתדלים לא לדבר פוליטיקה, אלא למצוא את המשותף ולהרגיש שייכים לקבוצת השווים", ממשיכה אפרת. "אנחנו יודעים ליהנות ולשמוח ולחבק ולהמשיך לתת, וגם לומדים לקבל כי צריך. כי באמת זה אתגר לא קל לגדל ילדים לבד ולהיות אלמנה".

עבור אפרת מתנדבי אמיצים היו גם מי שאפשרו לה לחזור לעבודה. "פעמיים בשבוע הם הגיעו להיות עם הילדים, וזה ממש הציל אותי ואפשר לי לחזור לעבודה. מעבר לעזרה הטכנית, זה גם החזיר לי את האמונה בטוב שיש בבני אדם ובעולם".

הסרט של חייה

אחד הדברים שאמיצים הצליחו לשנות בה הוא היחס לימי הנישואים. "ימי הנישואים שלנו הם לכאורה דבר מאוד עצוב כי הפרטנר לא נמצא, אבל יהודה לימד אותי משהו מאוד מנחם, שיום הנישואים הוא בעצם יום ההולדת של התא המשפחתי שלנו, ולכן צריך להמשיך לחגוג אותו כחג משפחתי. אז אנחנו חוגגים ימי נישואים ובעצם חוגגים את הבחירה בחיים. אלה דברים שמחלחלים מאוד לאט, נשימה אחרי נשימה. היום אני זו שבאה לאלמנה טרייה ואומרת לה: 'אני מבינה את הכאב שלך, ואני מבטיחה לך מניסיון שהחור הזה שאת מרגישה יהיה יותר קל בהמשך'. לי היא מאמינה יותר מאשר לכל אדם אחר שמנסה לנחם".

אף ששידוכים אינם המטרה הרשמית של אמיצים, במועדון הירושלמי כבר נוצרו כמה זוגות. "מירי ודרור עומדים להינשא. לו יש שמונה ילדים, לה ארבעה, והם עומדים להיות משפחה גדולה ומאושרת עם 12 ילדים. הם נפגשו במפגש כמו שאני הולכת אליו הערב. לאחת האלמנות יש יום הולדת, ואין דבר כזה אצלנו להיות לבד ביום ההולדת. גם אם לא בא לך לחגוג, אנחנו כאן, ואם בא לך לבכות תבכי איתנו, רק אל תישארי לבד. בסופו של דבר, כל הפעילות הזו מעוררת תקווה, שאולי מהגורל המר עוד יזדמן טוב. זה מאפשר לנו למצוא את האופטימיות בתוך השחור".

את אמיצים הקימה הדס דיסין, שהתאלמנה בגיל צעיר. אחרי 17 שנה לבד נישאה למי שהיה אז חבר כנסת, יהודה גליק, אחרי שאיבד את רעייתו יפי. מאז השניים פועלים בהתנדבות ובמרץ רב כדי להרחיב את הפעילות, שאליה מגיעים אלמנים ואלמנות מכל הסוגים והמינים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, וגם זוגות חד־מיניים שאיבדו את בן הזוג או בת הזוג. המשפחות מגיעות מכל הרמות הסוציו־אקונומיות, מפני שהמטרה אינה סיוע כלכלי, אלא תמיכה חברתית, שגם משפחות אמידות משוועת לה.

"התאלמנתי מיוסי בגיל 29 ונותרתי עם ארבעה ילדים קטנים בני 7 עד שבעה חודשים", מספרת הדס דיסין־גליק. "כששאלו אותי לשלומי אמרתי שאיבדתי ידיים ורגליים, אבל למעשה איבדתי גם ראש ולב. זכיתי בהורים מדהימים שנשכבו על הגדר בשבילנו ועזרו לי בלי סוף, וגם גרנו ביישוב קהילתי מאוד תומך. עם כל זה, הרגשתי שאין מישהו אחד בעולם שמבין אותי. הייתי מקבלת מחמאות כמו 'את אמא סופר־על' וידעתי שזה לא אמיתי, שאני לא מצליחה להיות אמא ואבא, והילדים קטנים מדי והם חסרים את אבא שלהם ולא יעזרו תחליפים. כשהקטנה נכנסה לכיתה ב', עזבתי את העבודה והתחלתי ללמוד קולנוע. במגוון תחומי הקולנוע גיליתי את מעמקי הלב, את הנפש שלא יודעת לעצור ושופכת את כל החרדות שלה על דף שקראו לו תסריט. וכמה חרדות גיליתי, פחד א־לוהים", היא מחייכת.

כל התסריטים שלה עסקו, כמה מפתיע, באלמנוּת. אחרי לימודיה כתבה תסריט לסרט "שאריות כלכליות", שעסק גם הוא באלמנות צעירות עם ילדים קטנים. בשלב התחקיר לסרט חלחלה בה ההבנה ש"החברה הישראלית נטשה את אלמנותיה עם יתומיהן לטובת אלמנות ויתומי צה"ל וטרור בלבד. הבנתי שאין מי שיקבל אחריות למשפחות האמיצים הצעירות שאיבדו מגן - את אב/אם המשפחה - ונשארו עם ילדים קטנים ופחד מוות.

"ואז, יחד עם חברתי רעות קטיעי, פתחנו את הארגון הראשון בישראל לאלמנים, לאלמנות וליתומים צעירים. הרעיון היה לאגד ולהרים את קרנן של משפחות אמיצים דרך ההורה ועם ההורה. לתת להורה חיזוק חברתי משמעותי, ולא התערבות סוציאלית. מדובר במשפחות צעירות עם ילדים קטנים, שגדלים ללא איבר קריטי לנפש שלהם אחרי שחוו 'אובדן מגן'.

"ילדים לא גדלים רק על מצע של אהבה, הם זקוקים לבית מאוזן שיושב על יסודות טבעיים ופשוטים של שני הורים. כאשר ילדים לא גדלים עם היסודות האלה, הם זקוקים עוד יותר לשייכות, לזהות ולגב חזק ויציב. הגב הזה מגיע, בסופו של דבר, רק מהבית. אמיצים מאמינים שהחברה יכולה, מחויבת ואחראית לחזק את ההורה שנשאר ולתמוך בו באופן שהוא יוכל להיות חזק יותר מחצי ההורה שהוא, ולהעניק גב לילדיו. בשלושת המועדונים שהקמנו אנחנו פוגשים את ההורה הנשאר עם ילדיו ועושים לו כבוד. רק יחד הם הופכים לקבוצת השווים. ורק במועדון הם יושבים עם הרגליים למעלה, נחים, מנשנשים ומדברים. במקביל, אנחנו משמחים את הילדים בכל דרך אפשרית, כי זה מה שעושה את ההורה מאושר. בדומה לבית של סבא וסבתא, גם אנחנו לא נותנים להם לצאת לפני שכולם אכלו טוב וגם חגגנו יום הולדת עם עוגה, זיקוקים וריקודים. ותמיד יש למי לחגוג".

עוד מקומות לנחמה

נוסף על השגרה השבועית, ארגון אמיצים מחלק לפני כל חג משלוח מנות או שי לכ־1,500 משפחות ב־250 יישובים ממטולה ועד אילת. במהלך הקיץ האחרון אף ארגנו לראשונה שבוע של קמפינג על החוף עם כ־30 משפחות. בשנתיים האחרונות הפעילו גם את תוכנית "האמצה", שבה שלחו למשפחות אמיצים בירושלים ובפתח תקווה סיוע של סטודנטים חונכים לילדים בתוך הבית, פעמיים בשבוע, שעתיים בכל פעם. "החונכים קיבלו ליווי מקצועי מאסיבי של פסיכולוגית ונוירופדגוגית, ולאורך השנה אנחנו מגישים סיוע פסיכולוגי נקודתי, באמצעות הזום, לכל אלמן או אלמנה שזקוקים לכך. בד בבד, אנחנו פועלים במישורים הפרלמנטרי, הממשלתי והמשפטי, בניסיון להרים את קרנן של משפחות אמיצים בישראל. יש לנו הצעות חוק בשלבים מתקדמים ובשלבים התחלתיים, שיביאו המון אור ונחמה למשפחות אמיצים בישראל".

העבודה במישור הפרלמנטרי היא שהפגישה את הדס עם יהודה במסדרונות הכנסת. הם נישאו בינואר 2019, ונוסף על המאמץ לחבר שתי משפחות, המטרה העיקרית שלהם כרגע היא להקים עוד מועדוני אמיצים ברחבי הארץ, כך שלכל משפחת אמיצים יהיה סניף קרוב לביתה במרחק עד 20 דקות נסיעה. "לצורך זה אנחנו זקוקים לשיתוף פעולה של הרשות המקומית כדי שזו תקצה מקום ראוי, מכבד, משמח ונגיש. מה שנקרא 'המקום ינחם אותנו'", צוחקת הדס.

"במהלך העבודה הפרלמנטרית אנחנו פוגשים הרבה אנשי מפתח, שלא מכירים ולא מודעים למשפחות אמיצים שבאחריותם. לפני שנה יהודה בא ביציאה, הזויה מבחינתי אז, והציע לפנות לראשי רשויות, שלא היה להם קשר עם אמיצים, ולהציע להם להיפגש עם היתומים שעולים לכיתה א'. לא נעים לומר, צחקתי ולא האמנתי שהוא יצליח, אבל הוא הצליח כבר בשנה שעברה. השנה זה גדל, וכמעט 30 ראשי רשויות שמחו כל כך על הרעיון וישתתפו בפרויקט, שבו ראש העיר מגיע לביתו של היתום, או קבוצת יתומים מגיעה למפגש בלשכת ראש העיר. מניסיוננו בשנה שעברה, הביקור של ראש העיר, שמגיע עם שי קטן מטעם המועצה ויד גדולה, תרתי משמע, שמחבקת, היה משמעותי מאוד עבור הילדים. הילדים הראו בגאווה שוב ושוב את התמונה שלהם עם אמא/אבא וראש העיר לכל מי שרק הסכים לראות".

בשנת 2019 יזמו את הכנס המקצועי הראשון ל"אובדן מגן", במטרה לעודד את העולם האקדמי לחקור יותר את התחום. "אנחנו מקווים בשנה הבאה לזכות לממן את הכנס המקצועי השני ל'אובדן מגן'. בסופו של דבר, כל ההכנסות שלנו הן מתרומות פרטיות שיהודה מצליח להביא. אנחנו משתדלים לחולל פלאות בתקציבים זעומים. יש לנו תורמים קבועים כמו 'מקס סטוק' האלופים, שלקחו אותנו תחת חסותם, ורוב הציוד שלנו באמיצים, ובמיוחד לכבוד פורים ולל"י, הוא בזכותם. השנה נוסף תורם לפרויקט לל"י אמיצים, זוהר בן שושן, הבעלים של 'שמחה זה אנחנו', שצייד אותנו בתרומה של סוכריות ענק על מקל, בבקבוקים ממותגים ובבובת פרווה לכל ילד שעולה לכיתה א'. אישית, יהודה ואני עובדים בהתנדבות מלאה ומשוועים לעזרה פיזית וכלכלית, כדי שנוכל להמשיך לחבק עוד אמיצים".