עם מי גנץ ולפיד ישבו ב"ממשלת האחדות"?

ממשלה בלעדיו. שני הגושים הציוניים הגדולים נמצאים כבר שנים רבות במצב שבו עליהם לבחור בין הקמת ממשלה עם גורמים לא ציוניים לבין חבירה לגוש הנגדי, תוך ויתור על חלק מעקרונותיהם. הגוש השמרני לא יכול להקים קואליציה צרה בלי החרדים (ולאחרונה גם בלי נוער הגבעות המסוכן), ואילו הגוש הציוני־דמוקרטי לא יכול להקים קואליציה ללא המפלגות הערביות. לכן עולה, לעיתים קרובות, הקריאה לממשלת אחדות.

ממשלה כזו אינה יכולה לקום כיום. מפלגות האופוזיציה לא מוכנות לשרת בממשלה בהובלת אדם העומד למשפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים. הן דורשות ממנו להתפטר, בדיוק כפי שדרש בעצמו את התפטרות קודמו, אהוד אולמרט (שבסופו של דבר התפטר לפני שהוגש נגדו כתב אישום). עכשיו נשמעים קולות הן ביש עתיד והן במחנה הממלכתי, המעלים מחדש את אפשרות ממשלת האחדות הלאומית, על רקע הקרע בעם.

אך הגוש הדמוקרטי לא יכול להרשות לעצמו להיות מחסן החלפים של הימין. נכון שהמצב הנוכחי חסר תקדים, אבל בזכות המהלך הדמוקרטי, הימין נחשף בכל כיעורו: הוא מוכן לשלם כל מחיר בעבור שלטון, גם כשהוא נמצא שם בזכות עבריינים, הזויים וגזענים. חלק מהח"כים של הליכוד נדבק בנגעים הללו, וכבר קשה להבדיל בינו לבין חברי עוצמה יהודית או הציונות הדתית. סיסמאות הימין נחשפות כנבובות, הבטחותיו - כבלתי אפשריות. תומכיו אולי לא יצביעו בהמוניהם לגוש הדמוקרטי בבחירות הבאות, אך חלק משמעותי מתוכם לא יגיע לקלפי.

אם יסכים הגוש הדמוקרטי להצטרף לממשלת רוטציה עם נתניהו, תהיה זו שבירה דרמטית של הבטחה לבוחר, שעלולה לגרום לדמוקרטים תבוסה בבחירות הבאות, ולהחזיר את כל הרעיונות המסוכנים מבית מדרשו של לוין. אל מול הטענה שממשלה משותפת היא הדרך היחידה לצאת מן המשבר הנורא שנתניהו הוביל את כולנו אליו, חייב הגוש הדמוקרטי להציב תנאים חיוניים, שאי־הסכמה על אחד מהם תפיל את המהלך:

נתניהו לא יהיה, בשום שלב, ראש הממשלה המשותפת.
מפלגות הימין הקיצוני לא יוזמנו להשתתף בממשלה המשותפת.
כל השינויים שעברו מאז ינואר (במסגרת המהפכה המשטרית ובשוליה) יבוטלו, ותוקם ועדה משותפת אשר תמליץ בפני הממשלה על רפורמה.
יחודש המו"מ עם ההנהגה הפלשתינית, כדי להציב גבול בין שני העמים.

בחסות הטיפשות

ספרו של ליון פויכטוונגר "האופרמנים", שיצא לאחרונה בתרגומו השלישי לעברית, הוא ספר חובה לכל קורא, בוודאי לקוראים היהודים, בוודאי לקוראים הציונים. הדבר המדהים בספר הוא תאריך כתיבתו - סוף 1933. הסופר, שיצא למסע הרצאות מחוץ לארצו, כבר לא שב לגרמניה ממסע ההרצאות שלו, אך חשיבותו הרבה נובעת, בעיניי, מתיאור הלבטים של יהודי גרמניה באשר להתנהלותם בעקבות מינויו של היטלר כקנצלר בינואר 1933.

מלבד מאמץ השכנוע עצמי ("כבר עברנו דברים קשים יותר") - "זה לא יוכל להתקיים זמן רב כי העם הגרמני תרבותי ודמוקרטי, ולא ייתן לזה להימשך", "לי לא יעשו מה שעשו לשכנים", ועוד ועוד - הסתמן טיעון נוסף: אנשים אלו, שהגיעו לשלטון, הם כל כך טיפשים, ילדותיים, חסרי הבנה אמיתית למתרחש, פרימיטיביים בסגנון דיבורם ובאוצר המילים שלהם, בורים בהכרת ההיסטוריה ומעוררי גיחוך עד כדי רחמים, כך שככל שייחשפו יותר, כך יידחו יותר על ידי הציבור הרחב, שיבין עם מי יש כאן עסק.

כבר ב־1933 הבין פויכטוונגר כי עליבותם של השליטים החדשים אינה ערובה לכלום. כאשר מתחיל נחשול, רוב האנשים עולים על הגל ואינם עורכים מבחני דקדוק. בחסות הטיפשות, הבורות והפרימיטיביות, אפשר להגיע רחוק מאוד.