מיכל בן־נפתלי: "בכתיבה אני מרשה לעצמי להיסחף עם דמויות קיצוניות"

מאי 2021. מיכל בן־נפתלי (60) מוציאה לאור את ספרה "הקבוצה" ומנסה להבין מה הלאה. "עד לאותו הרגע", היא מספרת בראיון שנערך בבית קפה יפואי, "רוב הספרים שלי התבססו על קשר יחיד בין שתי נשים. ואז, דווקא ב'הקבוצה', פתאום מצאתי את עצמי עוסקת בקבוצת תמיכה של נשים שמתכנסת סביב הפרעות אכילה. אותה קבוצה היתה אמורה להיות תרפויטית ותומכת, אבל דווקא היא התפרקה - כי לא היתה בין הנשים שום חמלה, שום הכלת כאב זו של זו. אחרי שהספר יצא, הרעיון לכתוב על קבוצת אנשים שמנסה לחשוב יחד על נושא מסוים המשיך להדהד בי, אבל הפעם רציתי לכתוב על האפשרות של חיפוש משותף". 

המסע הזה הוביל את בן־נפתלי, זוכת פרס ספיר, לכתוב את "האנרכיסטיות", ספר שעוסק בחבורת נשים - שמתחילה כקבוצת קריאה. אותה קבוצה מתכנסת ביוזמתה של יעל, מרצה שהעסקתה באוניברסיטת תל אביב הופסקה, ומאותו הרגע החברות בה יוצאות לשורה של פעילויות חשאיות ברחבי תל אביב. בין השאר, הן מחליפות באישון ליל את שלטי הרחובות בסמטה פלונית (שהופכת לרחוב אמה גולדמן) ובסמטה אלמונית (מעתה: רחוב ציפורה פרלמן), וכופתות צעיר חרדי על שפת הים ומשליכות כיסאות מחלונות ביה"ס גרץ. המעשים הללו מעוררים עניין ותמיהה, אבל איש אינו מצליח להבין מיהן הנשים שעומדות מאחוריהם ומה הן רוצות לומר.

"יש משהו מעניין בכפילות שקיימת אצל נשים", אומרת בן־נפתלי, "הן הרי התנאי להולדה בחברה, להמשך הקיום. אז מצד אחד, כשיצור חי צומח בתוכן הן חוות התפרקות של זהות, ומצד שני, הן גם המנוע של הסוציאליזציה - וזה דבר שבולט במיוחד בחברה הישראלית. בספרים האחרונים שלי בחרתי לעסוק בשלילה של התפקיד החברתי של נשים. עסקתי הרבה במופעים של דיכאון ומלנכוליה, למשל, שהם צורות של פרישה מהסדר הזה. אבל ב'האנרכיסטיות' רציתי לבדוק דווקא את האנרכיזם של הפְּנים, את האנרכיה הזו שיש בתוך כל אחת מאיתנו - שאנחנו ממהרות לכפות עליה מנגנונים של מִשמוּע, של סדרים. אנחנו מפחדות לפגוש את זה, את החלקים הפרומים שבנו".

האנרכיה הפנימית היא הפער בין מי שאנחנו לבין מה שמצפים מאיתנו להיות?

"זה הפער בין כל דבר שקשור במשמעת, בתפיסת עולם, בסדר החברתי שאנחנו משתתפות בו ומצייתות לו, לבין התחושה של ההתפרקות הפנימית, שכל הדברים שיקרים לנו ואמורים לתת לנו משמעות ועוגן - מהמשפחה והזוגיות ועד הספרות - מתפוררים. הנשים שמגיעות לקבוצת הקריאה של יעל מבינות שמשהו כזה קורה להן. גם הרווקות שבהן, וגם הדמות היחידה שהקימה משפחה - כלומר, נענתה לסדר החברתי ומתפרקת אל איזה כלום. יש משהו מאוד מטעה במעשים של קבוצת הנשים הזו. הן מבצעות פעולות שכאילו פונות כלפי חוץ, אבל בעצם פונות פנימה. אני חושבת שיש מעט נשים שיעידו שהן מחוברות לכאוס הפנימי שלהן, בוודאי נשים שיש להן משפחה. בין השאר, כי אנחנו חוששות לפגוש את הפן הלא ממושמע שנמצא בתוכנו".

האנרכיסטים החדשים

בן־נפתלי, שחולקת את זמנה בין תל אביב לחיפה - שם מתגוררת זוגתה, המשוררת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, הביאה את האנרכיזם לקדמת הבמה הרבה לפני שהתקופה האחרונה בישראל הפכה אותו למטבע לשון שגור. כשאני שואלת אותה לגבי זה, היא נשמעת מסויגת. "מה שקורה היום רחוק מאנרכיזם כרחוק מזרח ממערב", היא מרחיבה, "זה שימוש מאוד דמגוגי בשפה, שנעשה מול אנשים שיש להם מחויבות עמוקה למוסדות - צבא, מערכת המשפט, החוק, האקדמיה, הדת, המשפחה. בחקירה העצמית שלי לקראת 'האנרכיסטיות' חשבתי שאם יבוא יום שבו המעבר לפשיזם יושלם, השמאל פה באמת יהפוך לאנרכיסטי כי הוא באמת יהיה נגד החוק. אבל אנחנו לא שם, והשימוש במונח 'אנרכיזם' כלפי המחאה הנוכחית הוא לגמרי שקרי".

בן־נפתלי משתמשת הרבה במושג "חקירה עצמית". זה הבסיס לכתיבה שלה, היא אומרת. "הקבוצה", ספרה הקודם שכלל שתי נובלות, היה מבחינתה ספר חושפני מאוד, שהתבסס על הפרעות האכילה שמהן סבלה, ועסק במורכבות גדולה בהתרחשויות בבית ילדותה. היא סיפרה שם, למשל, על מות סבה של הגיבורה, אשר בעקבותיו שקעה אמה בדכדוך קשה.

הגיבורה, כילדה, נאלצה לנווט את ימיה בניסיון לפענח את מצבי הנפש בבית מול אם כמעט לא מתפקדת, שלרוב גם היתה מרירה ואכזרית. היא כתבה שם על הבוז שרחשה האם, שהיתה רזה ואופנתית, לסבתא השמנה והמיוזעת, ועל הצורך הבלתי אפשרי לבחור ביניהן, צורך שהוביל למתח מתמיד ולרצון נואש בקרבה. ברומן הנוכחי היא לא מזהה את עצמה בשלמות באף אחת מהדמויות.

"תביני, אני לגמרי לא אנרכיסטית, אני לא אקטיביסטית, אני ה־אזרחית. כשיש צפירה אני קמה, גם כשאני בבית.

"כולנו, כאנשים שכותבים ושעוסקים בתרבות, נמצאים בפיצול בין האזרחי לבין היד הכותבת. בחיי היומיום שלי אני לא אשאל את כל השאלות הרדיקליות שאני מרשה לעצמי לשאול בכתיבה. בכתיבה אני מרשה לעצמי להיסחף עם דמויות קיצוניות, ואפשר לומר, במידה רבה, שאני סך כל הדמויות שכתבתי. מעולם לא הלכתי לקצוות שהן הולכות אליהם, אבל יש בי את הגרעין שלהן והיד הכותבת מרשה להן ללכת הרבה יותר רחוק מכפי שאני הולכת".

למשל?

"יש המון פיתוי, למשל, בהשתלבות שלנו, הנשים, בחברה. אבל יש בזה גם המון סכנה. אחרי הכל, לא תמיד מדובר במימוש עצמי, אלא לפעמים זה סוג של בגידה עצמית. אם תשאלי אותי, גם היום אני אגיד לך שעשיתי שירות מאוד משמעותי בצבא".

בעוד בחיי היומיום בן־נפתלי אינה מערערת על המשמעות שבשירות בצבא, או בהשתלבות בחברה בכל תפקיד אחר, בספריה היא מרשה לעצמה להרחיק ולכתוב דמויות שיודעות שהן מתחזקות, הלכה למעשה, את החברה הפטריארכלית שבה הן חיות. שלוקחות תפקידים שאמנם מפתה לקחת, אבל שיש בהם סכנה - שבעצם לקיחת התפקידים הללו הן בוגדות במי שהן באמת. במובן זה הגיבורות שלה מתפתות להשתלב בחברה, אבל בן־נפתלי, ככותבת, מעיזה לומר להן את מה שהיא אינה מעיזה לעשות במציאות: שימו לב עד כמה זה מסוכן.

"הייתי מורה חיילת של נערי רפול", היא נזכרת, "אבל לא נעצרתי אז לשאול את עצמי למה, ריבון העולמים, הצבא מתעסק בחינוך? מה קרה כאן, בעצם? בספר השאלה הזו בדיוק עולה, כי בדיעבד אני יכולה לתהות על המשמעות של זה. אחרי הצבא נסעתי לפריז ללמוד צרפתית, ואני זוכרת שלא יכולתי לשאת את השאלות ששאלו אותי על השירות הצבאי שלי, כי הרגשתי שהן פוגעות בציפור הנפש שלי.

"הקשר הרגשי שלי למדינה היה כל כך חזק. ז'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית שתרגמתי, עוסקת במה שהיא מכנה 'הצורך הלא ייאמן להאמין'. אחד הדברים המעניינים שהיא מציינת הוא ההירתמות השלמה הזו שיש בגיל הנעורים למטרות ולאידיאלים, שלא בטוח שהיא אפשרית בגיל מאוחר יותר - אם, נניח, היו מגייסים אותנו לצבא חמש שנים אחרי גיל 18. הרגע הזה של הפיצול עדיין נורא מעניין אותי".

אפרופו מוסדות והיחס אליהם, בספר יש עיסוק רב בדת, בסמינרים של חוזרים בתשובה. היתה לך התנסות אישית כזו?

"בצבא לא לקחו אותנו לקיבוצים אלא לשבוע בעיר העתיקה, לחיספין, למפגשים ולארוחות ערב במשפחות דתיות. באתי מהעולם החילוני האקלקטי, גדלתי אצל הורים שמרדו בהוריהם הדתיים והיה שם אנטגוניזם כלפי הדת, כך שהכרתי רק מעט וזה לא סיפק את השאלות שלי כנערה שחיפשה משמעות. ואז, כשראיתי משפחה שלמה על כל דורותיה יושבת יחד, קוראת בספר, זה השאיר עלי רושם עצום. זה קסם לי, הלכתי לסמינר כזה והוריי התנגדו מאוד. אבא שלי אמר, 'אם את הולכת אליהם, אני קורע עלייך קריעה'. תראי איזה משפט זה, כל כך יהודי. הוא לא היה עומד בזה, אבל משהו היה קורה למשפחה. רק ממרחק שנים יכולתי לכתוב את הדמות שאומרת ליעל לשים לב שהנחמדות לכאורה של המארחים היא כפייה".

ספרות ככוח

מה שמוציא לרחוב את קבוצת האנרכיסטיות שכתבה בן־נפתלי - היא קבוצת קריאה שבה כולן חברות. וכאן עולה שאלה מעניינת, האם לטקסטים עדיין יש אותו כוח שהיה להם בעבר, הכוח לחבר בין אנשים, גברים ונשים, לשנות את ראיית העולם שלהם ולהניע אותם לפעולה?

בן־נפתלי לא בטוחה שהשינוי בתחום הזה קיצוני כמו שנדמה. "כשאני חושבת על הספרות העברית בשנות ה־70 למשל, כש'מולכו' של א.ב. יהושע נמכר בעשרות אלפי עותקים, אני לא בטוחה שהקריאה היתה נחלתם של המונים", היא מהרהרת.

"ייתכן שגם אז טקסטים השפיעו על מעטים בלבד. יש היום המון דברים שמתחרים בכתיבה, אבל עדיין יש איים של תשוקה גדולה לספרות. אני חושבת שניצחנו בגדול, כי אין דבר שיכול להתחרות בלספר סיפור. כולם רוצים לספר סיפור, ולכולם יש סיפור לספר - בעל פה או בכתב. זה אחד הדברים הכי מאחדים שיש לאנושות. מה שיכול להיות הוא שאנשים היום פחות פתוחים לאופנים ניסיוניים או אוונגרדיים של ספרות, ולא מוכנים להתנסות בכתיבה אחרת - לא ליניארית, לא רצופה, שמספרת סיפור שמחייב את הקוראים להשתתף. יכול להיות שכתיבה כזאת נתפסת כקשה מדי ושיש מי שמוותרים".

גם ב"האנרכיסטיות" יש משחקים מבניים, כשהוא מסופר בדילוגי זמן של קדימה ואחורה, והגיבורות מחלחלות זו לתוך סיפורה האישי של זו. זו התנסות ספרותית, או ששוב ברחת מלקיים קבוצה?

"לא רציתי לכתוב רומן ענק של 500 עמודים. אולי גם רציתי שנחשוב שהן כולן, למעשה, גלגול של אותה דמות. את צודקת, איכשהו שוב יצא שלא כתבתי קבוצה של ממש".