מחוץ להופעה של ברוס ספרינגסטין באצטדיון הכדורגל "ארנסט האפל" בווינה - כחלק מהטור האירופי שהסתיים השבוע - שומעים הרבה עברית. אחד הספרים הכי מפורסמים בתל אביב, אשת תקשורת מוכרת שקובעת כאן את טעמם המוזיקלי של ישראלים במשך שנים, עובדי משרדי ממשלה, נשואים, גרושות, משפחות עם ילדים.
יש כאן ישראלים שזו להם הפעם השישית בקיץ הזה בטור האירופי של "הבוס". יש כאלו, כמוני, שזו הפעם הראשונה שלהם אי־פעם בהופעה שלו. בעוד נדמה שהישראלים נהרו הקיץ לכנסים של "יש עתיד" בדמות הופעה של קולדפליי, או רצו לגעת באחד הנצנצים של ביונסה - הדור המבוגר של ישראל רצה לצפות, כנראה בפעם האחרונה או לפני האחרונה, בזמר שעיצב כאן דורות שלמים.
ספרינגסטין עולה לבמה בדיוק בשעה היעודה או אפילו כמה דקות לפניה. בשלוש השעות הקרובות יינתנו המון תשובות לכל כך הרבה שאלות - על מוזיקה, אבל קודם כל על החיים. כן, זה אמנם מופע מוזיקלי אמריקני קלאסי עם זמרי ליווי ועומס על הבמה של הופעת יריד באלבמה, עם מקצב רוקי בסיסי של שתיים וארבע על תוף הסנר, עם המפוחית, עם גיטרת הטלקסטר המפורסמת, שגם כשהוא זורק אותה באקט הקבוע והמפורסם, הוא מייד מקבל אחת דומה. וכן, שרים כאן בציבור, אבל החוויה היא זו שגורמת לך לשאול שאלות על עצמך ועל האופן שבו אתה רוצה לחיות את חייך. לא פחות.
חוויה קולקטיבית
לכאורה אין לישראליות שום נקודות השקה עם החוויה הקולקטיבית האמריקנית שספרינגסטין שר עליה בשירים שלו. העניין הוא שהחוויה הכל כך לוקאלית בשיריו על ארה"ב היא בעצם קולקטיבית לכל בן אנוש באשר הוא. מאמינים לברוס ספרינגסטין כשהוא שר, מאמינים לו כשהוא מופיע, ובעיקר מבינים איך זמר בן 73 מצליח לקחת אצטדיון עם 50 אלף צופים ולתת לכל האנשים בקהל הרגשה שהוא שר רק בסלון הביתי שלהם. אבל שוב, אנחנו חוזרים למוזיקה, וההופעה של ספרינגסטין היא מהסדר של החיים ולא רק של התרבות והבידור.
ב־2016 פרסם הזמר, השווה 900 מיליון דולרים, אוטוביוגרפיה מצוינת בשם הצפוי BORN TO RUN. בניגוד להרבה מוצרים דומים שמייצרים סכריניות דביקה, שמשרתת נרטיב של סופרי צללים וסוכני מכירות, כאן, בדיוק כמו בהופעה עצמה, הזמר מתחיל לדהור מהרגע הראשון ולספק הצצה אל נבכי נפשו.
כמו בספרו גם בשיריו, מהרגע הראשון מציג בפנינו ספרינגסטין את העולם שאליו הוא גדל: מצד אחד אמונה בעתיד טוב יותר, בתקווה שהלכידות באשר היא תוציא את האדם מהמקום הלא טוב אל מקום טוב יותר, ובעיקר אופטימיות שהכל אפשרי אם רק נצליח לבחור במחשבה הזאת שהכל אפשרי.
מצד שני מוצגת בשירים המציאות הקודרת שבה הם נכתבו: אלימות, ייאוש, שעמום ואפלה שצריך אומץ לב כדי לגבור עליה ולא לתת לה לנצח. כשיושבים באצטדיון האירופי המיושן והמואר בשמש מאוחרת של חודשי קיץ, עולה השאלה אם המאבק הפיזי והנפשי שמתאר ספרינגסטין בשיריו הוא לא המאבק הקבוע גם שלנו, הצופים העומדים על הדשא או היושבים בטריבונות. מאבק שנמשך כל חיינו, וגם כל חייו של ספרינגסטין, שלא הסתיר אף פעם את המלחמה שלו בדיכאון ואת הרצון להתרכז בהצלחה האדירה שלו כיוצר, כזמר וכאיש עסקים. הוא מתעקש להגיד לנו שהוא בדיוק כמונו, ועשר דקות בתוך ההופעה בת 165 הדקות אני מאמין לו לגמרי.
הוא מתחיל את ההופעה עם No Surrender, וכבר בשיר השלישי מרים את האצטדיון בלהיט הראשון לערב, Prove it all night. הוא לא מדבר, לא עוצר לקחת אוויר, ולמעשה רק שעתיים בתוך ההופעה ורגע לפני ההדרן לוקח כיסא ויושב ונותן ללהקה המבוגרת שלו גם כן לנוח. אחר כך הם יחזרו להדרן של 45 דקות. הוא לא שותה במהלך ההופעה, אלא אם כן הוא מצליח לעשות זאת בהיחבא כשהוא מחליף גיטרות. הוא יורד אל הקהל בקלילות, אבל כזאת שלא מסתירה מאמץ של גבר בן 73. מחלק מפרטים, זורק מפוחית ולוחץ ידיים.
בעבר היה עומד ליד הקהל וממשיך לנגן בגיטרה. הפעם היא מונחת על גבו כמו כלי נשק, והוא שר בלעדיה. הגיל עושה את שלו? לא בדיוק. ההופעה הזאת גרמה לי לחשוב כיצד עלי לחיות את חיי כדי שגם אני איראה ככה בגילו. בחיי, טסתי שלוש שעות וחצי לכל כיוון כדי לשמוע הופעת רוק, והגעתי למסקנה שדיאטה קפדנית ושמירה על כושר גופני הם מפתח לחיים שיאפשרו לך לעשות את מה שאתה אוהב עד גיל מאוחר. איך זה קרה?
כמו לשיר את ההמנון
איפשהו באמצע ההופעה הוא לקח את המפוחית וגרם לאצטדיון שלם לשיר איתו את The River שאותו כתב על אחותו, כפי שסיפר בספרו: "אחותי וירג'יניה נכנסה להיריון בגיל 17, ואף אחד לא ידע את זה עד שהיא היתה בחודש השישי". 43 שנה לאחר שנכתב, על הבמה, הוא מצליח לגרום לאצטדיון שלם לעמוד על רגליו כאילו מדובר בהמנון. אלו הם לא רק המילים והלחן שמצמיתים, אלא האופן שבו ספרינגסטין שר אותו.
גדול כדורסלני תבל, מייקל ג'ורדן, אמר פעם שהוא תמיד עולה לשחק במחשבה שיש מישהו בקהל שרואה אותו בפעם הראשונה. האתוס הכל כך אמריקני הזה פועל כמובן גם במקרה של ספרינגסטין.
דוגמה לכך היא עניין מחיר הכרטיס להופעות. מימים ימימה מתעקש הזמר שהכרטיסים להופעות יישארו במחירים סבירים. במשך שנים התנגד לכרטיסים לעשירים ולעניים ("גולדן רינג", "VIP") וקבע מחיר סביר להופעותיו. הימים הללו חלפו, אבל עדיין המחירים בהופעות שלו סבירים יחסית לקולגות מרחבי העולם. כרטיס למקום טוב באצטדיון לא יעבור את ה־700 שקלים, והמחיר הזול אשר מקנה כניסה לעמידה בקדמת הבמה, המיועד למעריצים השרופים בדרך כלל, יעמוד על סביבות ה־250 שקלים. יותר זול משלמה ארצי.
החשיבות הזאת של לתת תמורה מלאה למי שקנה עכשיו כרטיס ליוותה אותו מתחילת הקריירה, והיא ממשיכה לאפיין אותו גם כיום, כמו אומר: שילמת הרבה מאוד כסף על כרטיס, אני אדע לתגמל אותך על כך.
מאצ'ו - לא מילה גסה
ההדרן מכיל בתוכו את כל הלהיטים שהישראלים שהגיעו להופעה נחשפו אליהם בזמן אמת בעידן של שתיים וחצי תחנות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד. זה ששידר את קורטני קוקס רוקדת בקליפ של Dancing in the dark רגע לפני ה"חדשות בערבית", ועכשיו מתנגן בסאונד לא מושלם בכלל בווינה, ומחזיר את הישראלים לסלון ביתם האייטיזי לתקופה שבה התגעגענו לארה"ב מבלי שרובנו בכלל ביקרו שם או ידעו דבר על המקום.
Born to run, שעדיין חורך את תחנות הרדיו המקומיות, מגיע בדיוק כשהאורות באצטדיון הכדורגל נדלקים, כי גם השמש האירופית מתישהו הולכת לישון. חלק מהקהל מזיל דמעה, כולם שולפים את הניידים, ורק ספרינגסטין מחכה לרגע שבו יקרע את חולצתו ויראה לעולם את המאצ'ואיסטיות האמריקנית בשיא תפארתה. וואלה, אני יכול לחיות עם זה ללילה אחד.
Born in the U.S.A הוא לא חלק מהרפרטואר הזה ואולי הישראלים מתאכזבים. אבל נדמה שיש משהו בשיר הזה שהאמן עצמו לא רוצה לשיר בכוונת תחילה, כמו אומר - זה כבר לא מי שאני ומי שהייתי כשכתבתי את השיר הזה.
חומת מגן מהמציאות
בדרך החוצה הישראלים סביבנו, שהצטיידו כבר בחולצות ההופעה ובכוס למזכרת, שואלים את עצמם כמה זמן ייקח לתחושת הריחוף הזאת לעבור. אמנם ספרינגסטין הבטיח שיחזור בקרוב לאירופה ואז אולי ישראל תזכה להזדמנות חד־פעמית לראות אותו בגודל טבעי, אבל בינתיים המוזיקה אצלנו מפנה את מקומה לצלילים צורמים שבינם לבין חמלה ואהבה אין כלום.
לכאורה, תחושת הריחוף התפוגגה כבר במריבה הראשונה בטיסת הלואו־קוסט שהחזירה אותנו ארצה, שבה דיילת עם חזות צוענית ומבטא רומני ניסתה להשתלט על הישראלים שרק לפני דקה תקעו שטרודל וביקרו בבית של מוצרט ועכשיו מתנהגים בברוטליות זה לזה. אבל ההופעה של ברוס ספרינגסטין היא משהו שאתה לוקח איתך הרבה מעבר לדלות היומיום והמציאות הרדודה אשר מקיפה אותנו. היא משמשת חומת מגן מפני החום והלחות, ומאפשרת לך לראות באופן בהיר יותר את החיים בצורתם הנכונה יותר.
השאלה למה קוראים לו "הבוס" קיבלה תשובה בלילה חם במיוחד בווינה. היא הציגה אמן שמצליח להגיד "אחריי" ולגרום לכך שכולם ילכו אחריו למסע בתחנות חייו, שהן בעצם גם תחנות חיינו, במשך שלוש שעות שהן האסקפיזם המוחלט, אך גם תחושה של אמת שאין להימנע ממנה.
אני לא מעריץ של ברוס ספרינגסטין, ולא גדלתי על שיריו. ועם זאת, אם יום אחד אצטרך לבחור רגעים מסוימים מחיי, אין ספק שההופעה הזאת תהיה ברשימה הקצרה. אשרינו שזכינו.