עילית עיוורת ומתפוררת

ספרים רבים התפרסמו על עלילות המרגל הבריטי קים פילבי. פילבי היה הבכיר והמזיק ברשת הריגול הפרו־סובייטית שכללה מלבדו את אנתוני בלאנט, דונלד מקלין וגאי ברג'ס. בני טובים כולם, ממשפחות מכובדות, משכילים - אבני הבניין של האימפריה הבריטית. ארבעתם למדו באוניברסיטת קיימברידג', הצטרפו לשירות הביון הבריטי בשנות ה־30 של המאה הקודמת והם אחראים לסיכול כל רשתות הריגול הבריטי בתקופת המלחמה הקרה. בזכות קשרי בריטניה עם ארה"ב - הצליחו לפגוע גם במבצעי ביון אמריקניים.

המידע שהעבירו היה איכותי כל כך, ובכמות גדולה כל כך, שבתחילה התקשו הרוסים להאמין למזלם הטוב. בכלל, הג'נטלמניות של העילית הבריטית לא היתה מובנת לרוסים. כיוון שהם עצמם החלו לרגל אחרי המערב עוד לפני מלחמת העולם השנייה וגם במהלכה - הניחו שהבריטים, מצידם, מרגלים במרץ אחריהם. כשפילבי דיווח למפעיליו שאין שום ריגול כזה הם סברו שהוא סוכן כפול, שכן התקשו להאמין שהבריטים כל כך טיפשים.

בספרו של בן מקנטייר מ־2014, "מרגל בין חברים", מנסה המחבר, ולטעמי גם מצליח, להסביר את המנגנון שאפשר בגידה ממושכת כזאת: הארבעה נהנו מהגנה שסיפק להם הייחוס המשפחתי ומהעובדה שלמדו בבתי הספר הנכונים והכירו את האנשים הנכונים. הנחת היסוד בקרב האליטה היתה שטובת בריטניה תמיד לנגד עיני כל חבריה - לא יעלה על הדעת שבשר מבשרה ישגה בהזיות על קומוניזם, יסגיר את סודות המדינה לאויב וכתוספת עלבון גם יבגוד בחבריו.

פילבי גויס על ידי הרוסים כבר בשנת 1934 ויחד איתם חיכה להזדמנות להשתלב בשירותי הביון. הוא לא נזקק למבחני התאמה, להערכות של מומחים או לבדיקה מדוקדקת בעברו. אילו היתה נערכת בדיקה כזאת, היו מגלים את נישואיו לפעילה קומוניסטית אוסטרית. פילבי נולד נכון, הכיר את האנשים הנכונים וההיכרות הזו הספיקה, כמו שהספיקה לחברים מיוחסים אחרים שהתגייסו לשירותי הביטחון ושירתו את ארצם נאמנה. לחברו לשירות, ניקולס אליוט, הספיקה פגישה עם חבר של אביו במרוצי הסוסים באסקוט. על כוסית שמפניה אמר אליוט בן ה־22 שהוא חושב להצטרף לשירות המודיעין, וידיד המשפחה, היועץ הדיפלומטי הראשי לממשלה, השיב: "זה הכל? חשבתי שתבקש משהו מסובך יותר".

לפילבי הספיקו שתי פגישות עם שתי נשים מקושרות, שרק על פי שמותיהן אפשר לדעת שקורצו מחומר איכותי: הסטר הרייט מרסדן־סמדלי (וזו רק גברת אחת) ושרה אלג'יריה מרג'ורי מקס. אלה כבר דיברו עם מי שצריך, והמרגל הסובייטי החל את דרכו במעלה הסולם.

במהלך שנות הריגול של פילבי קיבלו הבריטים שלל רמזים להיותו חפרפרת. הם התקשו להאמין והמשיכו לקדם אותו. האמריקנים, שמטבע הדברים היו מחויבים פחות לאתיקה של סעודות תה ומרוצי סוסים, הציקו לעמיתיהם בלונדון ונתקלו בקיר של "תעזבו אותנו, זה קים פילבי שלנו! הוא ממשפחה טובה, גם אם מוזרה קצת". ראש ה־FBI, ג'ון אדגר הובר, קץ בהתעלמות הבריטית מהאזהרות והדליף לעיתון "ניו יורק סאנדיי ניוז" שפילבי הוא מרגל סובייטי. הבריטים שמרו על קור רוח. שר החוץ הרולד מקמילן הכחיש באופן רשמי את הפרסום, ופילבי ערך מסיבת עיתונאים בדירתו, טהור וזך כחרצית.

נאמנותם של חברי רביעיית קיימברידג' היתה נתונה לא למדינה שגילתה והעריכה אותם, אלא לרוסיה הקומוניסטית. במהלך של צדק היסטורי, שלושה מהם נאלצו לברוח אליה ולמות בה, כך שיכלו להיווכח מקרוב באיזה אופן מימשו אליליהם את החזון האוטופי שלהם.

עניין מסוכן

האם יש לקח אוניברסלי או אולי אפילו מקומי לסיפור של פילבי וחבריו? ובכן, לקחים הם עניין מסוכן, שכן כדי להפיק אותם יש להשתמש באנלוגיות, ואנלוגיות הן טיעון קצת פח. אבל אפשר לנסות, ומהי נקודת מוצא טובה יותר מאשר דברי החוכמה ששמע הנער פיטר פארקר, הלא הוא ספיידרמן, מפי דודו: "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה".

האליטות נולדו לסביבה של כוח, והן רגילות להשתמש בו כזכות מולדת. אליטה בריאה מטפחת גם תודעת אחריות יתר לרווחת החברה שבה גדלה ושאותה היא משרתת. כאשר המחויבות הזו מופנית אך ורק כלפי עצמה, ערכיה, האינטרסים שלה והרגליה - עלולה האליטה לפתח עיוורון לנוכח האפשרות שגם אותה אפשר להשחית. גם על בני האליטה צריך לפקוח עין.

זכויות יתר

כאשר אליטה מתאהבת בעצמה היא עלולה לשכוח שהיא חלק מחברה גדולה יותר. אמנם בזכות כישוריה - אמיתיים או מדומיינים - היא יושבת ליד הגה האוטובוס, אך כדאי שתזכור שהאנשים שקנו כרטיס הם שותפים שווים בקביעת היעד.

חלק מהקסם של האליטה, ומקנטייר מעיר על כך בספרו, הוא יכולת הכלה ואף התפעלות ממה שהוא מכנה "תימהונות". פילבי, לדוגמה, גידל בביתו שועלה והתאבל על מותה יותר מכפי שהתאבל על אביו - שהיה חתיכת טיפוס בפני עצמו. בחסות התימהונות התייחסו הממונים על פילבי וחבריו בסלחנות גם להרגלים משעשעים פחות כמו שכרות תמידית או מידע מעריקים רוסים לגבי חפרפרת של הקג"ב בצמרת המודיעין הבריטי.

זכות היתר ל"תימהונות" עלולה לשמש סוג של צידוק למעשי משובה כמו גניבת טנק מאנדרטה, חסימות כבישים כרוניות, קריאות למרי אזרחי, סרבנות, הצדקת סרבנות, הכחשת סרבנות, הודעה מראש על חסימת נמל התעופה אם יחוקק צמצום עילת הסבירות, הבערת צמיגים בשכונת מגורים, מצור אלים על שרים ועל חברי כנסת - נו, דברים טבעיים שאליטות עושות ומכנות אותם "מחאה".

האליטה אולי מחונכת יותר, מקושרת יותר ונהנית יותר מסתם אזרחים בכל הנוגע ליחס תקשורתי, משטרתי ומשפטי. עומדת לה איזו חזקת חפות תמידית לגבי מניעיה ולגבי יכולתה לגרום נזק ממשי. היא משרה תחושת ביטחון מעצם קיומה, תרומתם ההיסטורית של אבותיה והיוהרה שבה היא מתנהלת. כל אלה עלולים לסנוור את מי שנמצא מחוץ למועדון הסגור. אולי כדאי לזכור שפרופסורים, קצינים בכירים בדימוס ופקידים רמי דרג אינם חסינים מפני חולשות אנוש, טעויות ומעת לעת גם זדון.