תיבת פנדורה ובתוכה פצצה

הכתובת על הקיר, והעיניים מופנות הצידה. הדברים נאמרים, והאוזניים אטומות. זוהי המציאות, ובורחים ממנה. 

זהו סיפור ההסכם שאליו מוביל נשיא ארה"ב ברק אובאמה עם איראן: סיפור של ניסיון להכחיש, ולהתכחש. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"מי שאינו יודע היסטוריה, נגזר עליו שיחזור עליה", אמר פעם הפילוסוף אדמונד בורק, ולפתגם נוספו מאז אין־סוף גירסאות. אולי המתאימה ביותר לענייננו היא דווקא של סופר בן־זמננו: "אם אינך יודע היסטוריה, אינך יודע דבר, כמו עלה, שאינו יודע כי הוא בסך הכל חלק מעץ עבות". וההיסטוריה מלמדת, למי שרק מוכן ללמוד - גם העץ, שהוא העולם, וגם העלה, שהוא האזרח הפשוט - כי אסור לוותר לרוע. אסור לסגת בפני כוחות רשע. חייבים למתוח קו, ולהילחם עליו.

ממשל אובאמה רוצה הסכם עם איראן, ויהי מה. ממשל אובאמה רוצה להרוויח זמן. "ההסכם הזה יכלא את התוכנית הגרעינית של איראן בתוך קופסה", אמרו השבוע בכירי המימשל לפרשן בכיר של ה"וושינגטון פוסט", והפרשן הסיק: "זה יהיה צעד ראשון לקראת מזרח תיכון בטוח יותר".

הכתבה הכי נקראת היום באתר: הזמר שעדן כה אהבה, ליווה אותה בדרכה האחרונה

נו, באמת. זה מה שמלמדת ההיסטוריה?

נהפוך הוא. ההיסטוריה מלמדת כי ויתור גורר עוד ויתור, כניעה גוררת עוד כניעה.

ננסה לבחון מה קרה במזה"ת עד כה בתקופת מימשל אובאמה. הנאומים שנשא בתחילת כהונתו הראשונה בטורקיה ובקהיר, ושבהם הבטיח "התחלה חדשה" ביחסי ארה"ב עם האיסלאם, היו גם הנאומים שבהם לא הזכיר את המושג "טרור איסלאמי". וכל השאר, היסטוריה: זמן לא רב לאחר מכן התחוללה רעידת אדמה במזה"ת. משטרים נפלו, המונים יצאו לרחובות, ואחרי החגיגה של השחרור מרודנים ועריצים - החל הטרור להשתולל. עליית האחים המוסלמים, שובו של אל־קאעידה, צמיחתו של דאעש.

"ההתחלה החדשה" נשטפה בנהרות של דם, בערה באש השריפות־למוות, מצאה עצמה אובדת־עצות מול המונים שיצאו לרחובות שוב ושוב ומול עריץ שרצח את בני־עמו בנשק כימי, ובמקום לעמוד בפני בית הדין הבינלאומי כפושע מלחמה - הוא עדיין על כיסאו.

ומה עשה המימשל הנוכחי בשש השנים האחרונות? בעיקר טעה, ושוב טעה. תמך בשלטון "האחים המוסלמים" במצרים של מורסי, הפקיר את לוב, ברח מעיראק, לא הפיל את אסד, לא מנע את נפילת תימן. בארבע מדינות במזה"ת נוצרו "חורים שחורים": עיראק, סוריה, לוב, ובאחרונה תימן. ובכל אלה, ניכרות זרועותיה הבוחשות של מדינה אחת: איראן. והן גם נלפתות סביבנו, סביב ישראל: בלבנון, וברצועת עזה של חמאס, ועכשיו גם ברמת הגולן. ובזירות הטרור השונות בקצווי תבל. אבל המעצמה הגדולה בתבל, המצוידת במודיעין הגדול בתבל, הופתעה. ונחלשה.

ואיתה, נחלש המערב כולו. ואנחנו, כאן, מוצאים עצמנו בלב הסערה. ברברים על הגדר, וצנטריפוגות מסתובבות במרחק יותר מאלף קילומטרים מכאן, מייצרות את הסכנה הגדולה מכולן: חומר בקיע, מועשר, לב־ליבן של פצצות הגרעין.

משהו קרה שם, בבית הלבן. האיש שתפקידו המסורתי הוא להנהיג את העולם, ניסה גישה אחרת משל רוב קודמיו - ונכשל. הוא נכשל, כי הוא ניסה ללכת נגד ההיסטוריה. נגד ההיסטוריה האמריקנית, שבלב־ליבה, בעצם קיומה, מדגישה את ה"ייחודיות" (Exceptionalism) של אמריקה: ערכיה, בשורת הדמוקרטיה, בשורת החירות, החובה לצדד בטוב נגד הרע, התפקיד של הנהגת העולם, אם צריך, גם במחיר שיגור בניה למלחמות צודקות מעבר לים.

ונגד ההיסטוריה של המזה"ת, שבלב־ליבה המחלוקת שבין הסונים לשיעים, התהום העמוקה שמפצלת את האיסלאם כמעט מראשיתו. המלחמה שלעולם לא נגמרת, וספק אם תסתיים.

ונגד ההיסטוריה עצמה: כי לאיסלאם, על שני מחנותיו העיקריים, יש אויב משותף אחד, זיכרון קיבוצי, מבחינתם, לפשעים שאין להם כפרה: הצלבנים. לנו, ולמערב, קשה אולי לתפוס את זה. אבל כבר בתחילת שנות ה־80 פירסם סופר לבנוני, אמין מעלוף, מחקר חלוצי בזמנו: "מסעות הצלב בעיני הערבים" שמו. הוא מביא שם את ההיסטוריוגרפיה של מסעות הצלב כפי שנכתבה במקורות ערביים, בזמן אמת. ומסקנתו: העולם המוסלמי הושפל, נאנס, ומאז יש לו תחושת רדיפה - "ובעיני המזרח הערבי, המערב הוא אויב טבעי. ונגד האויב הזה, כל פעולה עוינת - פוליטית, צבאית, או כלכלית, כמו נפט - נחשבת כנקמה לגיטימית".

ראו מה זועקים האיראנים השיעים בהפגנותיהם בטהרן: "מוות לאמריקה!" (ומוות לישראל). ומה מקריינים תלייני דאעש, סונים קיצונים: "מוות לצלבנים!" (ולישראל). כי בעיני אלה גם אלה - אנחנו, היהודים, מזוהים עם הצלבנים. והעובדה שיהודים נלחמו מתוך חומות ירושלים לצד המוסלמים ונגד הצלבנים - זה כבר לא משנה.

ומעל כולם, משטר האייתוללות. הם, השיעים, נלחמים בסונים, כשנוח להם, ונעזרים בסונים, כשנוח להם. ומטרתם: לשלוט, להשליט, להוכיח את עליונות השיעה, להפוך שוב לאימפריה.

והדרך - דרכנו. דרך ירושלים. דרך חיסול "היישות הציונית". 

והאמצעי הטוב והמסוכן מכולם הוא נשק גרעיני. גם אם לא מפעילים אותו, הוא הופך מדינת טרור - למעצמה. הוא מאפשר ללכת רחוק. הוא מפחיד, הוא מרתיע, הוא מעודד את השלוחים ואת המחבלים. נותן מטרייה לטרור, והשראה לג'יהאדיסטים.

אם ההסכם המסתמן בימים אלה, ואמור להיחתם עקרונית עד ה־24 במארס, אכן ייחתם - המשמעות היא הצלחה איראנית. נכון, הם לא ירכיבו פצצה מחר בבוקר, אבל הם ישמרו בידם, ואף ימשיכו לפתח, את היכולת לעשות זאת - אם רק ירצו. דומה הדבר להשארת האקדח הטעון בידי הרוצח, תוך הבעת אמון שהוא לא מתכוון לרצוח שוב. לא לוקחים מידיו את האקדח, לא מענישים אותו על הפשעים שכבר ביצע. משאירים את האקדח הטעון - לכאורה, כך אומר מימשל אובאמה, בתוך קופסה.

וכשזו תיפתח, לפי החלטת האיראנים ובתיזמון שיחליטו עליו - תתגלה הקופסה הזו כתיבת פנדורה. כל הרעות ייצאו ממנה, ויאיימו על העולם כולו, ועלינו. כי אנחנו כאן, ובטווח הטילים שלהם. 

מכאן החשיבות שבמאבק למנוע הסכם רע. מכאן החשיבות הלאומית - לא מפלגתית, לא פוליטית, לא אישית - להיאבק נגד ההסכם הרע. גם כאן, גם בארה"ב. גם בכל מקום. כפי שאמר ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג'וליאני: "אילו הייתי נתניהו - הייתי נוסע עד סוף העולם".

כי הכתובת על הקיר.