על כריכת "הרומאן המצרי" של אורלי קסטל־בלום מופיע ציורו של הצייר האמריקני ג'וזף סטלה "אור ראשון". במרכז הציור ניצב עץ גדול. גזעו מוסתר על ידי גדר, גופו אסוף ואיתן, ואילו צמרתו מפוצלת ומתפזרת. מפתה לפרש את הדימוי כמטאפורה לעץ המשפחתי המשונה שמתואר בספר, אולם יותר מאשר נושא ספרותי, מתייחס הדימוי למבנה הסיפור ההולך ומתפרע שיצרה קסטל־בלום בספרה החדש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"הרומאן המצרי" הוא סיפור קטוע ומפוזר, שכמו העץ מבוסס על ציר מרכזי ובכל זאת נע לכל עבר. ציר העלילה אמנם מתאר את קורותיה של משפחה אחת, אולם בניגוד לנהוג באפוסים משפחתיים שכאלה, לא רק שהעלילה אינה נבנית בצורה כרונולוגית וליניארית - ספק אם בכלל אפשר לתאר אותה כעלילה ש"נבנית". כך הספר נע קדימה ואחורה בין דורות, תקופות היסטוריות ודמויות. הוא מסיים סיפור אחד וקופץ ללא הסבר למקום אחר, חוזר לסיפור הראשון - אבל לא אל הנקודה שבה סיים קודם - וממשיך הלאה.
ובכל זאת, יש בו סוג של עלילה. הספר, המבוסס באופן חלקי על הביוגרפיה של המחברת, מתאר את קורות משפחת קאשתיל ששורשיה העתיקים בספרד של ימי האינקוויזיציה, המשך עלילותיה במצרים של העת החדשה וסופה בתל אביב הבורגנית של המחצית השנייה של המאה שעברה, בואכה האביב הערבי והמפץ הנדל"ני.
אל העיר הגיעו בני משפחת קאשתיל לאחר שהות קצרה וטראומטית בקיבוץ במסגרת גרעין מצרי, שגורש בבושת פנים לאחר שהצביע שלא על פי צו התנועה בהצבעה חסרת חשיבות. הגירוש מביא את המשפחה לזירה הטבעית ביותר עבור קסטל־בלום - החיים הזעיר־בורגניים בדירות קטנות עם מרפסות נעימות, פרנסות משמימות ותלאות של משפחות חצי מתפקדות.
בין אלו מתמקדת המחברת בעיקר בנשות
המשפחה: אדל, אשתו של צ'רלי; ויוויאן, אשתו של אחיו ויטה, "הבת היחידה", "הבת הגדולה" ו"הבת הקטנה", ושתי בנותיה של הבת היחידה, תמנע ולבונה. באמצע מופיעה פתאום גם אסתר, בתו של יודה קאשתיל - יצרן סבון ספרדי אנוס שמשפחתו המירה את דתה, וכדי להוכיח זאת איפשרה לבתה לגדל עדר חזירים לפרנסתה עד שרצף אירועים הובילו לרציחתה על ידי אחיה שלא יכלו לשאת את הבושה.
נשים, אם כן, עומדות במרכז הרומן. רובן חולות; מי במחלת פרקים, מי בסוכרת נעורים ומי במחלת נפש. האחת אינה יכולה להביא ילדים, והאחרת מביאה ילדים אך הולכת לעולמה. מעניין כי בשעה שלמבוגרות ולצעירות יש שמות, דור הביניים נותר בכינויו. בין אדל וויוויאן לתמנע ולבונה מופיעות רק "הבנות" - "הבת הגדולה", "הבת הקטנה" ו"הבת היחידה".
אולם המשפחה אינה הציר היחיד. ציר נוסף הוא השפה הקסטל־בלומית המוכרת, שמעצבת את הספר באחידות סגנונית שכמו מנוגדת ללוליינות העלילתית. והשפה, הזכורה עוד מאותם פולמוסים משנות ה־90 על ספרות רזה, ממשיכה לעסוק בפני השטח, בתיאורים המשתרכים ביובש, ובאיפוק שמבקש להסוות דרמות גדולות ובה בעת, דווקא מתוך הכתיבה הלא מתעמקת במתכוון, לחשוף את חריפותן.
העדפת השימוש בכינויים כגון "הבת הגדולה" ו"הבת היחידה" על פני שמות פרטיים, הרגישות לפרטי פרטים זניחים לכאורה כגון אופן פיזור השיער תחת כובעה של "הדלפקיסטית הממנפת" בחנות "ילו" הפתוחה כל הלילה בתחנת הדלק בשדרות רוקח, והבחירה הכללית לתאר מערכות יחסים דרך פרטים שוליים ותופעות לוואי על פני דיאלוגים ומחשבות מורכבות, מזכירות לא פעם את עבודתו של הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס, ובייחוד את קובץ סיפוריו "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", ויותר מכל את הסיפור "הנפש הדיכאונית" המופיע בקובץ זה.
גיבורתו של פוסטר וואלאס, שמכונה "הנפש הדיכאונית", סובלת מ"כאב אמוציונלי נורא ובלתי פוסק", כמו גם מ"אי יכולת לחלוק את הכאב", ממש כמו "הבת הגדולה" של קסטל־בלום, ש"שמנה בזכות הלידות, ומצבה היה טוב יותר לעומת הימים שבהם היתה שלד מהלך", אבל "חוש ההומור שהיה לה הלך והידלדל, ברח כמו הסידן של בת דודתה". אם הנפש הדיכאונית נופלת על "חברות" טלפוניות בשיחות מעיקות ומאזינה לצליל הניתוק לאחר שהשיחה הסתיימה, הבת הגדולה מעריצה את הדלפקיסטית האלמונית מתחנת הדלק, נוסעת אליה לפנות בוקר ומזמינה קפה הפוך למרות שיש לה בבית, מנסה שוב ושוב לפתח שיחות עם העובדת, ורוצה שתחייך כי "זה היה חשוב מאוד למורל האנושי".
עוד באתר: הדו"ח השנתי של הרגלי הקריאה בבריטניה - הילדים פחות מאתגרים את עצמם
אולם חרף הדמיון המעיק, בשורה התחתונה הנפש הדיכאונית והבת הגדולה אינן אחיות ספרותיות, משום שבניגוד לנפש הדיכאונית הצוללת מטה בתנופת כתיבה, קסטל־בלום שומטת שוב ושוב את השטיח מתחת לרגלי הדמות המתפתחת ועוברת בחטף לפרק הבא.
אוהדי קסטל־בלום יפרשו את המהלך כממזריות המפוררת הנחות ספרותיות, אולם הוא נחווה גם כתכסיס קצת מעצבן שבולם את הסיפור שוב ושוב רגע לפני שהוא מגיע לשיא. יש פה, כמובן, קריאת תיגר על משפחתיות־יתר הבאה לידי ביטוי בספרותיות־יתר, אולם בסופו של דבר הניסיוניות ההחלטית שבכתיבה מותירה תחושה קלה של החמצה.
הרומאן המצרי / אורלי קסטל־בלום
הספריה החדשה, 180 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו