האחריות של המשטרה. 150 אלף הערבים שמצאו עצמם במדינה היהודית לאחר מלחמת השחרור, ואשר ממשלת ישראל העניקה להם אזרחות, היו המומים ממעמדם החדש, לא פחות מממשלת בן־גוריון, שהיתה אמורה להעניק פתאום שירותים אזרחיים לאויבים מתמול. הממשלה החליטה לעשות את שני הדברים - להעניק שירותים (חלקיים למדי) לערבים, אבל גם לסגור עליהם ב"ממשל צבאי" הדומה יותר לריכוזים של נתיני אויב בעת מלחמה.
מצד אחד היה על הפלשתינים, אזרחי ישראל, שנקרעו מאחיהם הפליטים, לקבל אישורי תנועה, והושתו עליהם מגבלות אחרות, ואילו השב"כ (שבראשית התקופה היה חלק מהמוסד) עקב מקרוב אחריהם והגביל אותם, הן בזירה הפוליטית והן בזירה התקשורתית. הגבלות התנועה והמעורבות העמוקה במינויים במערכת החינוך הערבית עשו את חייהם של החיים תחת ממשל צבאי קשים במיוחד.
החשש משרירות לב שב"כית, שתקבע את גורלם התעסוקתי והאחר, גרם לאזרחים הערבים לשנוא את אנשי שירות הביטחון הכללי, לראות בהם שורש כל רע. שנים רבות לאחר שבוטל הממשל הצבאי עדיין נדמה היה לרבים, בצדק או שלא, שמעטפת השב"כ נותרה על כנה, וכי מאחורי פינות רבות ממתין להם איש השירות ומבקש להתאנות להם. בפגישות רבות עם פלשתינים ישראלים, כשהתייחסתי לכך שהממשל הצבאי בוטל בסופו של דבר, הם נהגו לחייך כמי שלא ייתנו לאיש לעבוד עליהם.
על רקע זה, ההתרחשות במגזר, מאז התעצם גל ההרג בקרב משפחות הפשע, והנכונות בציבור זה להכניס מחדש את אנשי השב"כ ליישובים הערביים, מדהימות. נוצרה סיטואציה מהופכת: ממשלת הימין שוקלת להכניס את השב"כ לכפרים, השב"כ עצמו - לצד ארגוני זכויות האדם - מתריע על הסכנות הכרוכות בכך, והאזרחים הערבים המיואשים רומזים על רצונם בהזמנת השב"כ ובשילובו במאבק למניעת המשך גל הרצח.
זו טעות קשה מאוד. אני מבין את הייאוש לנוכח היקף ההרג היומי במגזר, אבל השב"כ לא נועד לתפקיד הזה. מצד אחד הוא ייכשל בצמצום ההרג, כי הוא התמקצע בתחום אחר, ומצד שני הוא ישתמש בכלים שאין משתמשים בהם כלפי אזרחים, וגם אם לא ירצה בכך, יחזיר את הפלשתינים הישראלים לימי הקיפוח והפגיעה של הממשל הצבאי. אסור לתת לכך יד. זו אחריות המשטרה, והיא חייבת לטפל בכך.
לא למרי אזרחי. בישראל קרה דבר מדהים: ממשלה חדשה באה, ובאמתחתה תוכנית מסוכנת מאוד להפוך את ישראל לסוג של הונגריה - לרוקן מתוכן את הגורמים המגבילים את הרשות המבצעת, ולאפשר לממשלה לפעול בלי סייגים, תוך פגיעה בזכויות האזרח, יצירת אפליות קשות, פגיעה במעמד ישראל, פגיעה ביחסינו עם יהודי אמריקה, גרימת נזק למשק וליחסינו עם חברינו למועדון הדמוקרטי־ליברלי בעולם.
תנועת המחאה, ובעקבותיה הממשל האמריקני, גרמו להשעיית המהלך. זהו הישג עצום של הדמוקרטיה הישראלית. יכול להיות שמדובר בהחלטה זמנית, ושבשעת הכושר תחזור הממשלה לתוכניתה ההזויה. אם כך יקרה, חלילה, יהיה צורך לחזור ולמחות, ולדבר, ולהסביר, כדי למנוע את רוע הגזירה, ואם לא יהיה די בכך - אפשר יהיה לשקול את החרפת המחאה, בלי לשלול אפשרות של מרי אזרחי.
אבל בוודאי לא עכשיו. זהו צעד אחרון, שבו אזרחים מחליטים לעבור באופן קולקטיבי על החוק, ומוכנים לשלם את מחיר המעשה שלהם ולהיענש. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, אחד מהאנשים היותר מבריקים, נבונים ומנוסים במחוזותינו, מעלה רעיון שאפשר לשקול אותו רק אם, חלילה, יגיעו מים עד נפש. אנחנו לא שם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו