ביום שלישי בערב יצאתי לאכול בבאקו עם חבר מקומי, איש עסקים שבקי מאוד בהלכות האזור. מהר מאוד הגיעה השיחה לאיראן. הוא מכיר אותה היטב, דובר את השפה, מבין את המנטליות. "איראן היא טרגדיה שכולנו נשלם עליה מחיר", אמר.
ביקשתי הסבר. הוא ענה שרוב הציבור האיראני מתעב את השלטון. מי שתומך בו הם העניים, שעוברים שטיפת מוח. בדיוק כמו אצל חיזבאללה בלבנון או אצל חמאס בעזה. הם מתגוררים בעיקר בפריפריה. בטהרן, טען, יש רוב מוצק נגד האייתוללות. "זה שלטון של פחד: פחד של האזרחים ממנו, ופחד שלו מהאזרחים".
הטרגדיה הפנים־איראנית היא רק חלק מהתמונה. החלק המטריד יותר בעיניו הוא הטרגדיה שאיראן גורמת מסביב - לאזור וגם לישראל. "יש לכם בעיה", קבע. "אתם חושבים טקטית, על מחר בבוקר. האיראנים חושבים אסטרטגית, עשורים קדימה. אתם חייבים להתחיל לחשוב כמוהם".
הוא סיפר על אזרבייג'ן, מדינה שרוב האוכלוסייה שלה שיעית אבל חילונית. האיראנים ניסו להשיג בה דריסת רגל, להנחיל לתושביה את השיעה "שלהם". בדיוק כפי שעשו בלבנון וכפי שהם מנסים לעשות כעת בסוריה (תוך המרת דתם של הסונים בסוריה). הם רצו להקים באזרבייג'ן בתי לימוד ומסגדים. זה לא מצא חן בעיני הנשיא, אילהם אלייב, שביקש מהם לחדול. האיראנים שמעו - והמשיכו בשלהם. אלייב ביקש שוב - והאיראנים התעקשו. לאלייב נמאס, והוא חתך את הנושא באגרסיביות. "אם הוא לא היה נוהג כך הם היו מתקדמים לאט־לאט, ובסוף מאיימים על השלטון שלו. הוא הבין שצריך לעצור אותם כשהם קטנים".
ברית אסטרטגית
אזרבייג'ן ואיראן כרוכות זו בזו: באיראן חיים 25-30 מיליון אזרים (המיעוט הגדול במדינה), כפליים ויותר מכפי שחיים באזרבייג'ן עצמה. לכל אחד יש קרובי משפחה בצד השני של הגבול, האוכל דומה, וגם השפה - אזרית נשמעת כמו תערובת של פרסית וטורקית. אבל בין שתי המדינות יש מעט מאוד אהבה.
איראן, כאמור, לוטשת עיניים אימפריאליסטיות לעבר שכנתה, ואזרבייג'ן לא אוהבת את זה. איראן גם מוטרדת מהקשרים ההדוקים בין אזרבייג'ן לישראל, בעיקר באספקט הצבאי־מודיעיני, ובעבר אף דרשה לחדול מהם - ונענתה בשלילה גורפת. ההפך הוא הנכון: הקשרים בין אזרבייג'ן לישראל נמצאים במגמה מתמדת של הידוק, כפי שהתבטאה בהחלטה האזרית לפתוח לאחרונה שגרירות בארץ.
קפיצת מדרגה משמעותית ביחסים האלה (ובהתרחקות בין אזרבייג'ן לאיראן) היתה במלחמת קרבאך השנייה ב־2020. ישראל תמכה באזרבייג'ן, וזכתה על כך להערכה עצומה במדינה. איראן תמכה בארמניה והפסידה שלוש פעמים: משום שתמכה באויבי האזרים, משום ששיקרה על שעשתה זאת ומשום שהיתה בצד שנוצח. בעקבות זאת - וגם לאור מגיפת הקורונה שפרצה באותה השנה ושהיכתה באיראן קשות - סגרה אזרבייג'ן את הגבול בין שתי המדינות. המעבר מותר כיום תחת הגבלות, ורק לבעלי ויזות.
בשביל ישראל, אזרבייג'ן היא שותפה אסטרטגית. סיבה ראשונה לכך היא הנפט: אזרבייג'ן מספקת כ־70% מתצרוכת הנפט של ישראל; הסיבה השנייה היא עסקי הביטחון: הצרכים הביטחוניים של אזרבייג'ן - שמאוימת בידי איראן וארמניה ושחוששת להיות מאותגרת בידי רוסיה וטורקיה - הובילו אותה להשקיע חלק ניכר מההון שצברה מעתודות האנרגיה שלה (נפט וגז) בצבא מתקדם ואיכותי. ישראל היא שותפה אידיאלית לכך, והיא מכרה לה בעשורים האחרונים שלל מערכות התקפיות, הגנתיות וטכנולוגיות שמעניקות לה יתרון איכותי; הסיבה השלישית היא הרצון ההדדי לתרגם את היחסים החמים לשיתופי פעולה נוספים. במהלך ביקורו השבוע באזרבייג'ן של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, דובר על מיזמים בתחומי האנרגיה, החקלאות, התעופה, התיירות ועוד.
לישראל יש כמובן אינטרס נוסף באזרבייג'ן: איראן. בעבר ניסו האיראנים כמה פעמים לפגוע בישראל על אדמת אזרבייג'ן - וסוכלו. בתקשורת הבינלאומית נטען גם שישראל משתמשת במדינה כקרש קפיצה למבצעים על אדמת איראן, ויותר מכך - שתקיפה עתידית של מתקני הגרעין תצא מאזרבייג'ן, או תעבור בשטחה.
הרצוג נדרש לסוגיה האיראנית בעיקר על ידי התקשורת. העניין עלה, כמובן, גם בשיחותיו עם הנשיא אלייב ועם צמרת השלטון, אבל רק בשוליים. נשיא המדינה הוא לא האיש שמנהל את האסטרטגיה מול איראן, ובוודאי לא את האופרציה שלה. מערכת הביטחון יודעת, כאמור, לעבוד היטב מול המקומיים, ובאשר לאסטרטגיה - ישראל צריכה קודם כל לגבש אותה לעצמה, לפני שהיא מייצאת אותה לעולם.
זאת סוגיה קריטית, שעלתה, כאמור, גם בארוחת הערב שלי בבאקו. האיראנים שועטים קדימה: בגרעין, בפיתוח יכולות טילים מתקדמות, ביצוא המהפכה והטרור. ישראל בינתיים מנמנמת, עסוקה בחקיקה משפטית ובשלל טרלולים אחרים, שעולים על בסיס שבועי בכנסת ובממשלה ושדוחקים אותה מהעיסוק בעיקר. זאת אכן טרגדיה: אם ישראל לא תתעשת מהר, תקבע לעצמה סדרי עדיפויות ודרכי פעולה ותצא לעבוד - היא עלולה להתעורר כשיהיה כבר מאוחר מדי.
היה מרשים לראות את הרצוג בפעולה. הזירה הבינלאומית היא רחבת הריקוד הטבעית שלו, ועדיין - הוא לא הכיר את אלייב ולא ביקר בעבר באזרבייג'ן. המהירות והקלות שבהן הפך את השיחה ביניהם לידידות ואת הידידות לחברות היו מרשימות.
הרצוג בכל החזיתות
הרצוג הוא כיום אחד מהנכסים הדיפלומטיים הכי משמעותיים של ישראל. זה בא לידי ביטוי בתחזוקת הקשרים עם ארדואן, ועם עוד מנהיגים באזור, וזה חשוב עוד יותר בקשר עם וושינגטון, על כל האספקטים שלה - מהממשל ועד ללובי היהודי. בעידן שבו הבית הלבן משדר קרירות מופגנת ומכוונת כלפי ממשלת ישראל, נשיא המדינה הפך צינור חשוב לשימור ולתחזוקה של קשרים חיוניים.
הרצוג הוזמן לביקור בוושינגטון לכבוד יום העצמאות ה־75 של ישראל, אבל נמנע בינתיים מלנסוע בתואנה של לוחות זמנים. זה נכון חלקית: סביר שהנשיא לא מעוניין לתקוע אצבע בעינו של נתניהו, שטרם קיבל הזמנה לבית הלבן. מן הסתם, אחרי שנתניהו ייסע (ובסוף הוא ייסע), גם הרצוג יגיע לוושינגטון. ככלות הכל, שנת ה־75 תימשך עד אפריל 2024.
ממילא הרצוג נמנע בעת הזאת מנסיעות ארוכות וממושכות. לבאקו הוא הגיע רק ליממה, כדי שיוכל לחזור לאחוז מקרוב במאמצים לגשר ולפשר בסוגיית החקיקה המשפטית. הוא מקפיד לשדר אופטימיות זהירה. מה שמדווח בחוץ, אמר, רווי ספינים ואינטרסים. בתוך חדרי הדיונים העסק נראה אחרת. רציני, ענייני. לשני הצדדים ברור מחיר הכישלון.
צריך לקוות שהנשיא צודק. אם בסופו של דבר יהיה הסכם, ישראל תוכל לחזור להתרכז בעיקר. בכלכלה, בביטחון הפנים, ביחסי החוץ - ובאיראן. מבאקו, מרחק יריקה מאיראן, אפשר היה להתרשם עד כמה האיראנים הם רציניים ונחושים. הלוואי שאפשר היה להגיד את אותו הדבר על ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו