נדמה לי שהכנס שארגן השבוע מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון הוא הפעם הראשונה שבה אחד ממכוני המחקר או הכנסים התקופתיים לענייני ביטחון לאומי מכניס את היד אל האש. הכוונה לערוך דיון על "השימוש בצה"ל למאבקים פוליטיים" - זו היתה כותרת הכנס.
מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, שאירח את הכנס, נזהר עוד יותר מאשר גופים אחרים מנושאים שנויים במחלוקת, כך העיד יו"ר המרכז, הרצל מקוב. אלא שבמקרה הזה, של אירועי צה"ל בחודשים האחרונים נוכח הרפורמה המשפטית, היתה הרגשה שהנושא חשוב מדי ודווקא אינו שנוי במחלוקת, כפי שהוא מוצג על ידי התקשורת וחלק מהמערכת הפוליטית.
אחרי איחור קל, שכמעט עלה לו נזיפה פיקודית מפיו של אל"מ גבי סיבוני, פתח מקוב בזיכרון מהמחזה "טוביה ושבע בנותיו". אחרי תיאור כל השידוכים הבלתי אפשריים של הבנות מגיע תורה של חווה, והקהל נדרך כיצד אהבתה של חווה לצעיר נוצרי, אולי בנו של כומר, עשויה להתקשר לצה"ל בחילו ובמחדלו. "מצד שני... לא, במקרה הזה אין מצד שני - עלינו לקרוע קריעה כאילו חווה מתה", מצטט מקוב את האב.
הוא העיד על עצמו שהנטייה שלו היא לראות בכל נושא את המורכבות ואת ה"מצד שני", "אך יש נושאים שאין בהם שני צדדים. חשתי שזה אחד הנושאים שאין בהם מצד שני", אמר מקוב, "חשבנו שבנושא זה - את צה"ל יש להשאיר מחוץ למחלוקות הפוליטיות". כלומר, הכנסתו לקלחת הפוליטית בחודשים האחרונים בכוונת זדון היתה שבר שכמה מהדוברים הבאים ניתחו והסבירו.
יש עכשיו פסק זמן, סוג של רגיעה כתוצאה מלקיחת אקמול, כדברי אל"מ פרופ' סיבוני. זה לא אומר שבהמשך הדרך לא נגיע, במדרון החלקלק, לאירועים גרועים עוד יותר ממה שחווינו בסוגיית ה"מחאה־המרדה־וסרבנות", כפי שהציג זאת בדבריו.
רוחות סיוון תמיד מזכירות את ששת הימים, ומאותה תקופה שלאחר מלחמת ששת הימים אני נוטה להתחבר לעוד שיר חולין, שגם הוא סוג של הפתעה: איך פרץ לו מתוך השוחות של ירושלים של זהב, גבעת התחמושת ומלכות החרמון, וצייר לנו מין דיזנגוף
הדברים לא קלים לשמיעה. גם מי שחשב שנשברו הכללים במשחק הפוליטי סביב הרפורמה לא הפנים עד הסוף את מלוא המשמעות של אירוע הסרבנות שכופף את הממשלה. סיבוני מסביר: "התופעה לא חדשה, אולם מה שנחשפנו לו הוא עליית מדרגה מוטרפת".
מעטים התעוררו למשמעות החמורה של תופעת ההפגנות תחת דגלי יחידות ותוך שימוש בשיוך יחידתי, חילי ודרגות קצונה. הרמטכ"ל בוודאי לא הבין מה קורה, או שסבל מכשל הדמיון ולא שיער שמצעדות המילואימניקים שהרטיטו את הכתבים הצבאיים - מעמוס הראל, דרך רון בן ישי, אלון בן דוד ואחרים - יגיעו לשיא של איומי סרבנות ואי־ציות מצד קבוצה גדולה של טייסים, ובראשם מפקד בדרגת אל"מ. עוד לפני כן נשמעו איומים מצד תא"ל במיל' בחיל האוויר.
"זה מתחיל בפורשי יחידות, עם דגלי היחידה, שצועדים בירושלים", אמר סיבוני. "בזמן אמת אמרתי לחברים שלי שזה לא ייעשה. הרי חלק מהקצינים גם תומכים ברפורמה. זה לא הגיוני. זה נתן את האות להמשך ההידרדרות. מאפס לאלף קמ"ש, מאירוע של עימות פוליטי רגיל ל'דיקטטורה'". הוא ציין שאפילו קריאה לאי־שירות ולאי־ציות, גם אם אף אחד בפועל לא סירב, היא עבירה.
"ספר החוקים של המדינה, המחוקק, התייחס לנושא בחומרה. חמש שנות מאסר במצב רגיל, ותוך כדי מלחמה - 15 שנות מאסר. אלו תופעות שהיה צריך לחקור אותן (על ידי רשויות אכיפת החוק). אלו תופעות בעייתיות שלא נחקרו, וכל אחד יכול לחשוב למה. הצבא, מערכת המשפט - לא נגעו בזה. שר הביטחון נכנס ללחץ. הרפורמה נעצרה לא בגלל ההפגנות אלא בגלל הסרבנות. מי שנכנע לאיומים פעם אחת, זה כמו בעולם התחתון. זה בעייתי מאוד, זה מדרון חלקלק. עוד לא שילמנו את המחירים על האירוע הזה. עכשיו אנחנו בפסק זמן.
"היתה הקלטה אצל דנה ויס שבה דיברו טייסים. בסוף אחד אמר: אנחנו לא נתקוף באיראן. למה? אמא שלך לא נחשבת? אתה לא תגן עליה? הכניעה לאיומים האלו היתה טעות קשה מאוד. האיום בפירוק יחידות וטיסות הוא כלום לעומת הקבלה של האיום. לחיות תחת האיום זאת קטסטרופה".
סיבוני אמר כי במאמרים ובדברים שמושמעים בציבוריות הישראלית בשבועות האחרונים הוא מזהה ניסיון לנרמל את התופעה. "מי שנסחט פעם אחת - ימשיך להיסחט", אמר. לדבריו, יש דרך לטפל במשבר הזה, שהפך לצל מאיים, וזה בשיטה של גולנצ'יק פשוט כמוהו: "מחפשים את המנהיגות. מישהו ארגן את זה. מטפלים במנהיגות, בדרך משמעתית, פיקודית וגם בכלים של החוק. אם זה לא עוזר, מסלימים הלאה. גם אם תתפרק טייסת. רק לא לקבל את האיום. אז לא יהיו מבצעי מם־מם".
רוחות אלטלנה
מאשימים את מפלגות הקואליציה שהן לא דוגלות בערכים מערביים, אבל בשום חברה במערב לא מרשים לצבא או למפקדיו להתערב בהליך דמוקרטי פוליטי
ד"ר יגיל הנקין סיפר פרט שאינו מוכר בציבור, אולי רק לחוקרי פרשת אלטלנה. "חיל האוויר סירב להפציץ את אלטלנה", הוא אמר, "צה"ל לא מצא טייס אחד שיהיה מוכן לבצע את המשימה". המשימה בוצעה, כידוע, מהקרקע.
קובי מיכאל מה־INSS סידר את הדברים בצורה הכי ברורה אבל גם הכי מזעזעת: היא מלמדת קודם כל על האופורטוניזם של מלומדי המשפט שמתנגדים לרפורמה, שהיו מוכנים לערב את הצבא בהתכתשות פוליטית שאין לה קשר ישיר לפעילות צבאית. אחדים מהם מאשימים את מפלגות הקואליציה שהן לא דוגלות בערכים מערביים, אבל בשום חברה במערב אנשי משפט ופוליטיקאים מהשמאל או מהימין לא מרשים לצבא או לבכירי צבא להתערב ככוח הכרעה בהליך דמוקרטי פוליטי. "רק בטורקיה נקבע שהצבא הוא מגן הדמוקרטיה", ציין קובי מיכאל.
"צריכים צבא חזק, משוכלל, מתקדם, אבל מי לידנו יתקע שצבא כזה לא ישתלט בסוף על המדינה? זאת השאלה שמטרידה (את שוחרי הדמוקרטיה) - מי שומר על השומרים", אמר קובי מיכאל. יש ויכוחים רבים בין המלומדים שחוקרים את יחסי הצבא עם הציבור האזרחי ויחסי דרג מדיני מול דרג צבאי בעולם הדמוקרטי, "אבל יש בכל זאת שלוש מוסכמות שמקובלות על כולם:
1. הכפיפות לדרג המדיני היא אבסולוטית, עד כדי כך שכל פעולה של הצבא היא באחריות של הדרג המדיני. ואם הדרג המדיני לא מעורב, זה משום שהאציל סמכויות לגורמים צבאיים; 2. הצבא לעולם יהיה שחקן א־פוליטי. הוא לא שותף בשום הליך פוליטי, אחרת כל החוזה החברתי יקרוס. הכוונה לכך שהחברה העניקה לצבא את ההרשאה להחזיק מונופול על השימוש באלימות בחברה; 3. שהדרג המדיני הוא היחיד אשר מוסמך לקבוע את תכלית הפעלת הצבא.
"לכן כשיש התנהלות שגורמת לצבא להיתפס בעיני הציבור כשחקן פוליטי, ניתצנו את המוסכמה הראשונה. הסמכות והחירות שנטלו להם קצינים בצבא תוך שימוש ביוקרתם והחזקת היד על השיבר - להיות פרשנים של הליך פוליטי במהותו; העובדה שנטלו סמכות להיות פרשנים להליך (קץ הדמוקרטיה, לשיטתם) ויצרו מציאות שנשענת על פרשנותם - היא שפוגעת בחוזה החברתי. הם הביאו לסיכול מימוש הכוונה של הדרג המדיני הנבחר. מה שקרה - שהצבא, בסופו של דבר, הפך לשחקן פוליטי". האזרחים לא יודעים אם הם יכולים לתת אמון בצבא.
מי שלא מזדעזע מההסבר הבהיר של קובי מיכאל, שמתמחה כחוקר ביחסי הדרג הצבאי והמדיני, כנראה לא מבין את הדמוקרטיה ואת מקומו של הצבא בתוכה. וגרשון הכהן, אלוף במיל', אכן טוען ש"בחברה הישראלית יש בעיה בהבנה מה זה צבא. צבא זה לא גוף דמוקרטי... אני צייתִּי בהתנתקות כי צבא זה מעל לוויכוח הפוליטי. שלמה גזית כתב אז מאמר ב'הארץ', שזאת הזדמנות להיפטר משורה של קצינים (בעלי רקע חברתי אידיאולוגי ידוע). בעיניי עשר דיקטטורות קטן מפינוי בית אחד בישראל. זו תפנית של הציונות. אין חוזה. אנחנו באים להגן על עם ישראל. טייסים? זאת התנדבות של אבירים. כל הדיבור על חוזים זה פירוק של צה"ל".
הממשלה עוד תצטרך להתמודד בעתיד עם המשך השימוש בנשק הסחטנות הצבאית הפנימית. ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט, הרמטכ"ל הלוי ומח"א כשלו בטיפול הראשוני כשנוצר המשבר. הם ייאלצו להתכונן מראש להתמודדות, משום שצה"ל שאינו סר למשמעתה של הממשלה מגשים את הנבואה הקודרת והופך לסכנה לחברה הישראלית. גם בשאלת התקציב התחושה היא של בחישה ביטחונית: ערב פסח הטיח ראש הממשלה במטכ"ל שצה"ל עולה לעם ישראל 70 מיליארד שקלים אבל עושה לעצמו שביתה. עכשיו המערכת יודעת לגייס את כל הסרים למשמעתה כדי להשחיר את הקצבות החרדים.
אומרים שהיתה פה אופוריה
מתוך געגועיי גיגלתי את השיר "סתם יום של חול", והחיפוש הוליד הפתעה - אולי לא מרעישה, אבל בכל זאת. והמילים, אם מותר, נפלאות
זו הפעם הראשונה שערב חג מעורר בי געגוע לסתם יום של חול - יום חולין שנרשה לעצמנו בתוך כל המאבקים הכל כך חשובים. יום כזה יהיה חג אמיתי.
מתוך געגועיי גיגלתי "סתם יום של חול", והחיפוש הוליד הפתעה - אולי לא מרעישה, אבל בכל זאת. יכול להיות שבלבלתי את השיר הזה עם העיר הלבנה ועם קצף גל ועננה, שדומה היה ששימשו לו חומרי הבניין.
המילים, אם מותר, נפלאות: "סתם יום של חול / עם בוקר כחול / בלי חג ומחול / בלי חצוצרות ותוף. // כלום לא קרה / אבל נערה... / יום רגיל עם אור וגיל פשוטים כפת של לחם".
ההפתעה היא שלא נעמי שמר כתבה את המילים אלא יוסי גמזו, וכל האריזה המוזיקלית, הלחן, חוברה על ידי שמעון ישראלי, ששר אותו. אז הנה, תביאו לנו יום של חול, בלי געגוע ובלי ציפייה דרוכה לתופים ולצופרים. זה בוודאי אחד מאותם שירים שמתחברים למיתוס של העשור התכול, הנורמלי והשקט שלפני מלחמת ששת הימים.
רוחות סיוון תמיד מזכירות את ששת הימים, ומאותה תקופה שלאחר מלחמת ששת הימים אני נוטה להתחבר לעוד שיר חולין, שגם הוא סוג של הפתעה: איך פרץ לו מתוך השוחות של ירושלים של זהב, גבעת התחמושת ומלכות החרמון, וצייר לנו מין דיזנגוף וניו יורק בלב מושבה מוארת אור ירח?
"איזה ערב יפה / חשמל דולק ברחוב / ומישהו אמר: ילדונת ערב טוב /
ערב טוב / ערב טוב / ערב נעים / תודה / מה נעשה בערב הזה? / אין לי מושג ילדה /
איזה ערב יפה / שזה ממש נורא / הולכים עד הסיבוב / חוזרים בחזרה /
איזה ערב יפה / שלא קרה בו כלום / פתאום כוכב נשר / אולי משעמום"
שרה אותו אותה להקה שביצעה את "בין בונקרים מבוצרים ומרגמות מאה עשרים", וגם את ה"אין לי מושג" הזה לא כתבה משוררת החג והחולין נעמי שמר אלא לאה נאור (לחן: נורית הירש).
השירים האלה חוברו בישראל שעל הסף. אומרים שבין 67' ל־73' היתה פה אופוריה. על משקל אומרים שהיה פה שמח. ואני ממשיך לטעון, בניגוד לכיוון התנועה, שלא היתה אופוריה, אלא שהחולין היפה של תכלת הישראליות הפך להדוניזם; שהיתה נהנתנות של המעמד הבינוני הצומח, שהיה עיוורון של המעמד השליט, ושהמתירנות של צעירים היתה מעורבת בסכנת המוות המתמדת בכמה חזיתות. בכל אופן, זה יהיה ערב יפה, תודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו