פרשת עמנואל רוזן

עכשיו הנשים ממתינות שהגברים ידברו.

בלי להגזים. כמעט בכל שעה מישהי אחרת מתקשרת או שולחת אי־מייל. לאט לאט הן מעכלות, מעזות, מבקשות לחלוק את סיפורן, הקורבנות של העיתונאי הבכיר. היום אולי אפשר לומר, לשעבר.

העדויות חוצות אמצעי תקשורת. הנשים מגיעות מערוצי הרדיו השונים, מערוצי הטלוויזיה, מהעיתונים, מהאתרים החברתיים, ממכון הכושר. מהמקום שבו הוא התאמן. והמלצריות שהוא פגש. ועוד ועוד ועוד. העדויות מתחילות מהמקרים הקלים ביותר. הסיפורים חוזרים על עצמם. מחיזור אובססיבי בלתי נלאה ועד הטרדות מיניות של ממש, סחיטה לכאורה של יחסי מין בכוח, איומים ועוד חוויות, קשות אף יותר.

אבל לא רק נשים. גם גברים מתקשרים. הם מספרים את סיפוריהן של בנות זוגם, שעדיין קשה להן לדבר על מה שעברו.

ואנחנו, פעילות תא העיתונאיות, המומות.

כשהתחלנו את המסע הזה, לא העלינו בדעתנו לאילו מימדים מפלצתיים תגיע הפרשה הזו. בשיחות שאנחנו מנהלות בינינו אנחנו מחזקות זו את זו, מנסות להבין לאן נקלענו.

עכשיו אנחנו מתחילות להבין.

*   *   *

הכל החל לפני כמה חודשים. כ־60 נשות תקשורת הגיעו לכנס יסוד של תא העיתונאיות המתהווה באוניברסיטת תל אביב. ישבנו בדיונים וחיפשנו הצדקה להקמת התא שלנו. 

מבין כל הנושאים שעלו ונדונו בלט נושא אחד: כל אשת תקשורת שנייה דיווחה כי הוטרדה מינית במקום עבודתה. ועל אילו מקומות עבודה דיברנו? אצלנו, באמצעי התקשורת.

היה ברור שכיוון שהנושא עלה ולא מדובר בסתם שמועות אלא בעדויות, אי אפשר לעבור לסדר היום. התנדבתי לשמוע את העדויות ולהכין כתבה שהשורה התחתונה שלה היא שגם באמצעי התקשורת מתמודדות נשים עם הטרדות ועם תקיפות מיניות. זו היתה הפעם הראשונה שהתקשורת היתה הנושא.

העדויות עסקו בעיקר בשלושה אנשי תקשורת, אבל היה אחד שבלט במיוחד. רוב התלונות התמקדו במעלליו - על פי החשד - של עמנואל רוזן. פירסמנו מאמר ראשון בנושא באתר הנשים "און לייף" - ומייד החלו לזרום עדויות נוספות.

כמעט מדי שבוע הגיעו אל תיבת האי־מייל שלי עדות או שתיים נוספות. מפעם לפעם פירסמתי עוד פוסט באמצעות פייסבוק, בעיקר כשהגיעו תלונות קשות. כל פרסום כזה זכה לשיתוף במאות קירות בפייסבוק, ועוד תלונות הגיעו.

ובכל זאת, לצד התמיכה צצה גם חבורת משמיצים, כאלה שהוקיעו אותנו. מדובר בעיקר בגברים שהשמיעו נגדי טענות קשות.

*   *   *

לפני שבועיים התרחשה התפנית: זה קרה אחרי שפורסם כי עמנואל רוזן מונה להגיש עם אלון בן דוד ועם טלי מורנו את המהדורה החשובה ביותר בליל שבת בערוץ 10. הרגשנו שזה כבר לא יכול להימשך, בייחוד לנוכח העובדה שמבול העדויות שקיבלנו התעצם.

צוות הפעולה של תא העיתונאיות, ובראשן ענת סרגוסטי, טל שניידר, טלי שלזינגר ואחרות, התכנס בערב יום שלישי בביתה של טל לאור. לאחר ששמענו מפי עיתונאית שנכחה בפגישה על מה שחוותה - צריך להדגיש שוב, על פי החשד - מידיו של עמנואל רוזן, החלטנו שצריך לפעול. נראה היה לנו שהדרך צריכה להיות שוב באמצעות פייסבוק. הפעם ביקשנו מנשים נוספות שעבדו בתקשורת ואשר נפגעו על פי החשד מידיו של עמנואל רוזן - לפנות אלינו.

עד אותו הרגע היו בידינו יותר מ־40 עדויות, חלקן קשות, אבל שניות אחרי שהפוסט שחיברנו עלה בפייסבוק - המערכת סערה וגעשה. שש הפעילות הפסיקו את שיגרת חייהן כיוון שהוצפנו בפניות. בתוך יומיים הגענו ליותר מ־100 עדויות נגד איש התקשורת. כל הנשים דיברו על "אונס נפשי". התיאורים היו ברמה שזיעזעה כל אחת מאיתנו. התקשינו להאמין שהכל נעשה על ידי אדם אחד, מפורסם וידוע.

הקושי להאמין, כך נראה, שירת אותו. כך יכול היה האיש לצוד את קורבנותיו, רובן צעירות תמימות. התקשורת הרחבה יותר החלה סוף סוף לעסוק בפרשה. כולם הבינו כי סערה גדולה עומדת בפתח, סערה שתטלטל את התקשורת כולה. והיא אכן הגיעה, וטילטלה.

מי שבין השאר נתן רוח גבית למאבק שלנו היה העיתונאי גדי סוקניק. הוא ישב באומץ רב בפנל תקשורת בתוכנית הטלוויזיה "מדברים על זה", ואמר: "המעשים המיוחסים לעמנואל רוזן הם קשים הרבה יותר ממה שחושבים". הוא התייחס בדבריו לעדויות שקיבל מנשים בתחום התקשורת, עדויות ששמע במו אוזניו לפני שנים.

דבריו פורסמו מייד והביאו לכך שנשים נוספות העזו לספר את סיפורן, הפעם לאנשים בכלי התקשורת שבהם עבדו. מגישים ועורכים נתקלו במסדרונות המערכת בנשים העובדות תחתם, שסיפרו להם את סיפורן.

*   *   *

הסערה החלה להתגלגל, ובכל זאת נותרה שאלה שנשמעה שוב ושוב. מגישים באולפנים שאלו: "למה הנשים לא מתלוננות במשטרה? למה הן לא פותחות את הפה?

בכמה מערכות קיבלו שדרני הטלוויזיה את התשובות מפי הנשים עצמן, דקות אחרי שיצאו מהאולפנים. בדיקה שטחית במערכות של כלי התקשורת שהעסיקו את רוזן לאורך השנים, גילתה כי נשים בהחלט דיברו על מה שעברו. עיתונאים בכירים יותר ופחות שמעו מפיהן על אירועים הקשורים בעמנואל.

הם שמעו, אבל לא הקשיבו, ועברו הלאה.

בכך הם חטאו כלפי הבנות ובעיקר כלפי הבאות אחריהן, כי רוזן המשיך להיות כוכב התקשורת אשר על פי העדויות שהגיעו אלינו, אפשר להניח שהוא חושב שמותר לו הכל.

ביום שישי, בדיוק לפני שבוע, החליט עיתון "הארץ" לעלות מדרגה נוספת. לקראת ערב הוא פירסם באתר האינטרנט שלו את עדויותיהן של עשר נשות תקשורת שטוענות כי נפגעו, על פי החשד, מידיו של הרוזן. אחת מהן היא - לכאורה - עדות שעניינה מעשה קשה מאוד.

שעה אחר כך הודיע רוזן שהוא יוצא לחופשה. ההודעה נמסרה לאחר שיחה עם מנכ"ל החדשות של ערוץ 10, שקיבל באותו הבוקר מכתב מעורכת הדין של פעילות התא, שבו דרשנו שעמנואל רוזן לא יישאר בערוץ.

מייד אחרי הפרסום בעיתון "הארץ" נטשו כל אמצעי התקשורת את הכינוי "עיתונאי בכיר" וציינו במפורש את שמו של רוזן. 

מאותו רגע התגבר גל העדויות. זה היה צונאמי, מערבולת, ואפשר למצוא עוד כינויים של איתני טבע. העדויות המשיכו להגיע והפעם היו קשות הרבה יותר. חלקן מנשים הנמצאות כיום מעבר לים, נשים שעזבו את הארץ. היו נשים שדיברו על סוגים שונים של תקיפות מיניות, לכאורה. חלק מהמעשים קשים מאוד.

כולנו, כל מי שעסקו באיסוף העדויות של אותן נשים, הפסקנו לישון בלילות. שמענו עדויות מטלטלות, קשות. 

התקשורת כמרקחה, ואנחנו עמוק עד צוואר בתוך העדויות. מדובר, בין השאר, בעדויות של נשות תקשורת מהידועות ביותר. נשים שבתחילת דרכן נתקלו בעמנואל רוזן, ואת הטראומה של המפגש עימו הן נושאות עד היום.

ואם לא די בכך, החלו להגיע עדויות על בכירים נוספים בתקשורת. חלקם פחות מוכרים, ואחרים - מאוד מפורסמים, כאלה שכולנו מכירים את שמותיהם.

ואז הגיעה העת להתמודד עם קשיים נוספים. למשל, הקושי לשמש אוזן קשבת לנשים שעדיין חוששות. הן דואגות לשמן, לעתידן המקצועי, למה שיעבור בעקבות זאת על המשפחות שהקימו מאז. הן רוצות לשכוח את עמנואל רוזן. חלקן מרגישות אשמות, אחרות מבוישות. היו בהן שסיפרו, "הוא הגיע אלי הביתה. מה אגיד? יאשימו אותי. יגידו שאני אשמה". אחרות מספרות שהלכו לפגוש אותו. מרגישות מבוישות. רבות מהן אינן מאמינות במשטרה. הן חוששות מעימות איתו וחרדות מהתהליך המשפטי. הן רוצות את החיים שלהן.

ואז, כשהן מרגישות חלשות, תוקפים אותן. טוענים שהן אמורות לשאת את דגל גבורתן של הנשים, כי הן עיתונאיות. זה נכון, הן מודות, אבל אנחנו גם נשים. נשים שבמקרה עובדות במפעל שנקרא תקשורת.

וככל שהפרשה מתרוממת, נשמעים קולות שמתייחסים לרוזן כאילו מה כבר קרה - אז הוא היה פלרטטן ורודף שמלות בלתי נלאה.

ובכן, כל מה שצריכים אותם אלה שמקלים ראש ומגוננים בחצי פה עליו ועל מעשיו, הוא לקרוא את העדויות. מי שקורא אותן מבין שמדובר באירוע שלא היה לו אח ורע בחומרתו, ולו רק בשל מספרן העצום של הנשים שנפלו קורבן למעשיו של בכיר ביותר בתקשורת הישראלית.

ענת סרגוסטי, עמיתתי, קוראת לפרשה הזו "פיגוע תקשורתי". גם אם נשים רבות נכנעו לחיזוריו האובססיביים וקיימו עימו יחסים בהסכמה, חלקן מתוך הערצה אליו, אחרות כי התעייפו או כי היו חלשות, ואולי היו כאלה שגם רצו - מספר הנשים שאיתן עשה הרוזן מה שעשה, די בו כדי להבהיר את משמעות הפרשה.

*   *   *

אנו חשות שיש מי שמנסים להחליש את אותן נשים שהחליטו להעיד, את הקולגות שלנו שיושבות בכל כלי תקשורת אפשרי. נשים שפרסום הפרשה טילטל אותן כאילו עברו שוב את אותם מעשים חמורים שעשה בהן לכאורה עמנואל רוזן. רובן קולטות כי הן היו חלק משיטה. הן הסתגרו בבתיהן, יש בהן מי שממררות בבכי. גם כאלו שנפגעו לפני עשרות שנים. כעת הפצעים נפתחו אצלן מחדש.

התקשורת קרועה. נשים חבולות, פגועות, נבגדות בידי אנשי התקשורת. והכל בגלל איש אחד.

כפי שהדברים נראים כעת, התקשורת הישראלית כבר לא תהיה מה שהיתה לפני פרשת רוזן. היא תתנקה. אפשר להניח שלא יתאפשרו עוד נורמות פסולות במקומות העבודה של מקצוע שאמור להגן על הזכויות של האזרחים, לנקות אורוות. זהו ניצחונן של עשרות הנשים שנפגעו: אמצעי תקשורת מנסים כעת ברצינות להתנקות. הנשים שנפגעו תרמו בכך לציבוריות הישראלית. 

וכך, אולי זה הזמן להפסיק לחפש תירוצים להתנהלויות הפסולות מהסוג הזה. לחדול מללכלך על חושפות הפרשה. לא לנסות לגמד את הפרשה אלא לעמוד באומץ ולהגיד: חטאנו, מתנצלים, ולא ניתן יותר שזה יקרה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו