חשבון נפש: כשהמשבר הלאומי הופך לחרדה אישית

רשמית אביב. הפרחים עודם מלבלבים, הירוק בוהק מכל פינה, אך מעל הכל מרחפת תחושת עננות מכבידה. מזג האוויר העכור וההפכפך שבחוץ משקף היטב את מצב הרוח הלאומי והאישי. שמחת חג החירות נמהלה השנה באבל ובצער עמוק על חיים שנקצרו בטרם עת, ובדאגה מהשסע הפנימי, מהקיטוב ומהמחלוקת שחדרו לכל חלקה טובה. למרבה האבסורד, אם יש משהו שבכל זאת מחבר היום בין חלקי העם השונים, ימין ושמאל, הוא מצב הרוח הירוד והחרדה מפני העתיד.

אחרי שנים של מאבק לחזור לשלטון, השמאל איבד את הגה ההנהגה אחרי ניסיון נפל של ממשלת מרכז־שמאל, עם פירוקה של ממשלת בנט־לפיד. כישלון השמאל בבחירות הוביל לתסכול עצום, שהתפרץ במחאה נגד הרפורמה המשפטית. הרפורמה היתה רק תירוץ, ביטוי לחרדת השמאל מכך שמדינת ישראל, בעיקר בשל הדמוגרפיה הפנימית שלה, משנה את פניה.

משרדי פרסום ופוליטיקאים ציניים בעבר ובהווה הצליחו להוביל קמפיין הפחדה, שהוציא המונים לרחובות. כלפי חוץ, בשמאל מוחים על הרפורמה המשפטית. בפועל, ההפגנות משחררות את החרדה מהימין הדתי, מהחרדים ומהמתנחלים, אלה שמובילים בפועל את ממשלת הימין המלא־מלא.

הימין, לעומת זאת, מתוסכל מחוסר יכולתו לשלוט. אחרי הניצחון בקלפי, הימין ציפה להצליח להוביל מדיניות. במשך שנים, גורמי כוח במערכת המשפט, בפרקליטות, באקדמיה ובתקשורת צמצמו את יכולתו לקדם שינויים. הרפורמה המשפטית סימלה בעיני בוחריו את שינוי המגמה. את האומץ לאזן בין הרשויות, כך שכשנבחר ימין גם נקבל ימין. אך ההפגנות של השמאל הפתיעו את הימין, שלא נערך הסברתית לקידום הרפורמה. השיח האלים בהפגנות, הקריאות לסרבנות, הסחף בדעת הקהל והפחד מהשסע החברתי הביאו להקפאת הרפורמה. גם אם רבים בימין תומכים בפשרה ובהידברות, תחושת התסכול התעצמה, לצד ההכרה בחוסר היכולת המוחלט שלו לשלוט ובכישלון החלום על ממשלת ימין מלא־מלא.

על תחושת הייאוש הפנימי בכל מחנה הטרור מכה בעוז. האויב מבחוץ שיורה ודורס בשפלה, בבקעה ובהר, לא מבחין בין ימין לשמאל, בין תיירים לישראלים, בין תל־אביבים שחוגגים בפאב לחרדים ברמות שממתנים לאוטובוס לפני לשבת, למתנחלים מאפרת שיוצאים לטיול בחול המועד. אם בעבר מה שסייע לנו להתמודד מול הטרור היה תחושת האחדות, המטרה המשותפת, הידיעה כי אחים אנחנו - כעת הלכידות מתפוררת. כשחסר חוסן פנימי, היכולת להתגבר על הטרור מזרה האימה הולכת ונחלשת. כך בעצם הסטרס הלאומי הולך והופך לסטרס האישי של כל אחד מאיתנו.

שחור בעיניים

את תחושות הלחץ מזהה היטב טליה לבנון, עובדת סוציאלית קלינית ומנכ"לית הקואליציה הישראלית לטראומה. הקואליציה הוקמה לפני כ־20 שנה, וכוללת שותפות של עמותות ומשרדי ממשלה, שעוסקים יחד בהיערכות לחירום ובמענה לחירום בארץ ובעולם, ובפיתוח החוסן הנפשי והקהילתי. בין השאר, הקואליציה הקימה עם הממשלה מרכזי חוסן בדרום, בצפון וביהודה ושומרון.

"אני לא זוכרת תקופה קשה כזו, שבה המצב הפוליטי־חברתי חדר עמוק כל כך לחדר הטיפול", אומרת לבנון. "יש תחושת שבר שמאיימת על חוויית הרציפות של עבר, הווה, עתיד. בדרך כלל אנשים מרגישים שאם הסתדרתי בעבר, אז אני אסתדר גם בעתיד. זה נשבר. הימים שאנו חווים כעת נעדרים אמירות אחראיות שייתנו לציבור תקווה ויגבירו לכידות.

"כשאדם מרגיש מאוים בהווה, תחושת הערבות והתקווה לעתיד טוב יותר מסייעת להתמודד עם האיום. גם תקופת הקורונה לא היתה פשוטה, אבל כולם הבינו שגם אם זה מתמשך - זה זמני, ובתוך כל החרדות נשמעו קולות שנתנו תקווה. היום, בקושי־בקושי אפשר לשמוע קולות אופטימיים. כל הצדדים רואים שחור".

אבל כבר ידענו בעבר תקופות של איום ביטחוני. מה שונה פה?

"נכון שאת הקושי הביטחוני אנחנו מכירים, אבל אני לא זוכרת תקופה כזו מאז האינתיפאדה השנייה. אני שומעת מאנשים שפונים אל מרכזי החוסן תחושה של חוסר ביטחון. אנשים מבטלים תוכניות, חוששים לצאת מהבית. כשהטרור מצטרף לוויכוח הגדול ולקוטביות העמוקה ולתחושה של הפיצול בעם, אז הדברים נכנסים אלינו עמוק יותר, גם למשפחה וגם לחדר הטיפול".

הכניסה למשפחה היא בגלל דעות שונות ומחלוקת בתוכה?

"בהרבה משפחות יש ויכוחים ודיונים שמעצימים את החרדה והדאגה לעתיד. אבל היעדר תחושת לכידות במדינה מאיים על התא המשפחתי, גם בבתים שאין בהם דעות שונות. עצם הוויכוח וההעצמה שלו בתקשורת יוצר תחושה של שבירת הרציפות. ההורים צריכים לגלות הרבה יותר חוסן ומנהיגות כדי לשמש מודל לילדים שלהם. הם צריכים להיות מכילים יותר ולגלות קשב ואמפתיה כדי להתמודד עם פחד, וכדי ללמד אותם איך לקבל דעה שונה משלי, במציאות שבה השיח כל כך קיצוני ודורסני".

זה לא קצת מוזר שהשאלה איך יבחרו שופטים, כך או אחרת, הפכה להיות משהו שמשפיע על מצב הרוח האישי? משהו שאנשים לא ישנים בגללו בלילה?

"אכן, אנשים לא ישנים בלילה בגלל המתח החברתי־ערכי. יש תחושה של זרם תת־קרקעי שמאיים על עצם הערכים הבסיסיים שלנו, על האמונות שלנו. הרבה יותר קשה להתמודד עם איומים פנימיים מאשר עם איומים חיצוניים. להתמודד עם הטרור זה אף פעם לא קל, זה נורא ואיום מה שקורה, וכל הצצה פנימה לפיגועים היא קשה ביותר. אבל כשאיום הוא רק חיצוני וכשיש חוסן פנימי, התחושה הבסיסית היא שאני לא לבד, שיש מישהו שמגן עלי ושיש לנו מטרה משותפת. כל הדברים הללו מאוימים מאוד בימים האלה".

אין מענה

לבנון טוענת שבמקומות שבהם פועלים מרכזי החוסן, שמעניקים טיפול פרטני וקהילתי באזורים פגיעים ביטחונית, יש מנגנון שבסופו של דבר מצליח להכיל את הקושי ולתת מענה, לפרט, למשפחה ולקהילה. אבל באזורים שבהם אין מערך מסודר כזה, הקושי מתעצם ואנשים נותרים חסרי מענה.

"מובן שככל שאנשים ממילא פגיעים ורגישים יותר, ומתמודדים גם ככה עם קושי, כך המצב משפיע עליהם יותר. אנחנו פוגשים הרבה חששות, אי־ודאות וטראומה. כל זה מתווסף לכך שהשנים האחרונות היו מתישות מאוד. שנות ההסלמה של הטרור, אחר כך הקורונה, שומר החומות, סבבי הבחירות - כל זה מחרפן ומכרסם בתחושת הביטחון והיציבות. אנחנו יודעים שאחרי החג יהיו הרבה אנשים שיפנו אלינו ויחפשו עזרה. מחכה לנו הרבה עבודה". 

עד כמה פעילות אקטיבית עוזרת להתמודד עם התחושות הקשות, ועד כמה היא משהו שמעצים את הסטרס?

"באופן כללי, אנשים פעילים שנוקטים יוזמה מתעודדים מזה, אפילו מעצם העובדה הפשוטה שהם לא לבד. כשאת עומדת בהפגנה, ולא משנה אם היא מימין או משמאל, ומאחורייך יש המון־המון אנשים שחושבים כמוך - את מרגישה חלק מקהילה.

"כשאת יושבת בבית, לעומת זאת, ורואה חדשות ונחשפת שוב ושוב ושוב לאמירות הקיצוניות מכל צד, את מרגישה את הבדידות בעוצמה רבה יותר. אנשים שבוחרים לפעול ומביעים את דעתם גם מרגישים שיש להם יכולת להשפיע על המציאות, שמישהו רואה אותם ושומע אותם. ההמלצה שלנו, גם למי שלא בוחר בפעילות הפגנתית כזו או אחרת, היא לא להישאר לבד בבית עם הפחד והדאגה, אלא לשתף אנשים ולבטא את הרגשות".

מטפלים בעצמם

מה מתוך כל זה מגיע אל חדר הטיפול?

"תחושת הפירוד מאוד מאיימת. ההבחנה הזו בין 'אני' ו'אתה', בין 'אנחנו' ו'אתם', היא מאוד קשה. אנחנו פוגשים אותה בחדר הטיפול. בסופו של דבר, המטפל והמטופל חיים במציאות משותפת. מה שהמטופל חווה, המטפל חווה גם כן. כלומר - את החרדה, את המתחים הפוליטיים ואת הטרור. בכל מקום האירועים אולי שונים, אבל הנרטיב הוא אותו הדבר. משהו שיוצר איום על הרציפות, על תחושת הביטחון הפנימית.

"המציאות המשותפת הזו משפיעה מאוד. כל המטפלים שאנחנו עובדים איתם הם מטפלים שכבר מתמודדים הרבה זמן עם אירועים מאוד קשים. זה שוחק. יש תחושה של עייפות. לא צריך לגור במקום שבו היה פיגוע כדי להבין כמה אנחנו שבירים, וכמה המצב יכול להגיע גם אלינו. אנחנו רואים את הצורך הגדול מאוד של המטפלים עצמם בתמיכה.

"בסופו של דבר, המטרה שלנו בחדר הטיפול היא להתייחס לכוחות של המטופל, להעצים את מה שמעניק משמעות לחייו ונותן תקווה לעתיד. הדרך שלנו להתמודד עם אירוע טראומתי היא להשאיר אותו בעבר, ולאפשר למטופל להמשיך הלאה בעזרת התקווה. ופה קשה לקדם תהליך טיפולי כזה, כי לא רואים את האופק, כי לא יודעים לאן ממשיכים מכאן".

עד כמה התקשורת היא גורם שמעצים את הסטרס?

"לדעתי מאוד. אני לא בטוחה שזה בטבע של החיה הזו שנקראת 'תקשורת', אבל הייתי רוצה שישמיעו בה יותר דיבורים מרגיעים ומאחדים. אני לא רואה את זה. הדיווחים על האירועים מאוד מעצימים את התחושה של הבדידות והחרדה. אני רואה בדאגה רבה את האופן המקטב שבו האירועים מסוקרים".

הוויכוח הפוליטי נכנס פנימה גם למקומות עבודה, אפילו למקומות שהיו סטריליים בעבר, כמו ההייטק.

"זה נכון, ובעיניי זו מטאפורה למה שקורה בכלל, שאין מקום מוגן, שהאירועים היום נכנסים לכל מקום. במצב כזה, הרבה יותר קשה לשמור על נפרדות, לראות את האירועים ממרחק ולנתח אותם ברוגע. זה גורם לאנשים להגיב ברגישות, להקצין את סגנון הדיבור שלהם, וזה יוצר מתח גם במקומות העבודה".

אם היה מקום בחברה הישראלית שבו אנשים בעלי דעות שונות היו נפגשים בטוב, זה היה במילואים. ודווקא לשם היום חדרה המחלוקת סביב סוגיית הסרבנות.

"נכון. הכל עומד בסימן שאלה. זה גם במילואים וגם בפעילות קהילתית. אנשים היום לא ייקחו על עצמם לצאת למקומות שהם היו יוצאים אליהם קודם".

אז איך בכל אופן מוצאים כוחות להתמודד?

"אחד הדברים החשובים הוא לעזור לעצמנו להבחין מה בשליטתי ומה לא בשליטתי. לשחרר את מה שלא בשליטתנו, ולעשות את מה שאני יכול לטובת הרוגע שלי ושל הילדים שלי. להחזיר לעצמנו סוג של שליטה ותקווה. העבודה של ארגוני הקואליציה שעוסקים במלאכה היא לנסות להניח גשר מחבר, ולתת משמעות בתוך המציאות המטורפת. לעזור לאנשים לא להישאר לבד, לדבר עם אנשים, לפנות לעזרה, אם זה בשיחה בקו חם ואם בטיפול ממש, ולהתחבר לידיעה שיש לנו כוחות ושנעבור את זה".

בתוך הקושי של הקיטוב יש אולי גם משהו יפה, שהעמדות שלנו מתבררות, שאנשים יצאו מהאדישות והם אקטיביים יותר.

"נכון. לצד הקושי, המצב גם מוציא המון חוזק מאנשים. זה מעורר בנו שאלות חשובות: מהי המשמעות של חיינו, מהם הערכים שלנו, שעליהם אנחנו רוצים להיאבק. צריך גם לדעת שחלק מהתגובות שלנו הן נורמליות, כי במצב הזה, להמשיך את החיים בשאננות כאילו לא קרה כלום - זה לא נורמלי. בסופו של דבר, אנחנו עם שיש לו חוסן מאוד־מאוד גבוה. דווקא בגלל ההבנה שלנו את השבירות, אנחנו עם חסון.

"במציאות שבה אנשים חיים בתודעה ששום דבר רע לא יקרה, אז כשקורה משהו רע זה שובר אותם. כשאנשים יודעים כמו בישראל שהמציאות מאיימת בכל מיני דרכים, יש להם כבר הבנה אחרת של איך אנחנו יכולים להתמודד. הקואליציה עובדת בהרבה מקומות בעולם. כעת, למשל, אנחנו עובדים על הקמת מרכזי חוסן באוקראינה. מתוך היכרות עם מה שקורה בעולם, אני יכולה לומר בביטחון שאין מדינה שמחזיקה את החוסן ואת השבירות באותה העוצמה יחד ולאורך זמן כמו מדינת ישראל. התופעה הזו מיוחדת לנו".