פתאום קם אדם וממציא שהוא "עם"

מי שהשקיע לפני כשש שנים תשעה דולרים בספרו של אסף וול "ההיסטוריה של העם הפלשתיני, מהעת העתיקה ועד לעת החדשה" - גמע את דפיו במהירות שיא. הספר נפתח בציטוט של ג'ורג' לואיס קוסטנזה מ"סיינפלד": "זה לא שקר אם אתה באמת מאמין בזה", ואחר כך מגיעים 120 עמודים ריקים לעייפה ש"מתארים" אותה היסטוריה. אמזון הסירה את היצירה הזאת ממדפיה בעקבות צעקות געוואלד מצד הפלשתינים, אך רק אחרי שהספר הגיע למקום הראשון בקטגוריית "היסטוריה ישראלית פלשתינית".

שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שהטיח לפני ימים אחדים אמת היסטורית דומה בפניהם של הפלשתינים - "אין דבר כזה עם פלשתיני" - נמצא בחברה טובה. וול הלך על גימיק. אבל גם רה"מ המנוחה גולדה מאיר, לפני כ־50 שנה, השתמשה בדיוק באותן המילים, וכך גם ניוט גינגריץ' הרפובליקני, לשעבר יו"ר בית הנבחרים האמריקני. גינגריץ' דיבר על הפלשתינים כעל "עם מומצא שרוצה להשמיד את ישראל", "ערבים שהיגרו לארץ בתקופת האימפריה העות'מאנית...". כשאובמה חלק עליו, גינגריץ' לעג לו. "זה דומה לניסיון לשכנע ילד שאריה הוא ארנב", אמר.

אפילו למנהיגים ערבים ופלשתינים נפלטה לעיתים האמת. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של זוהייר מוחסיין, מראשי ארגון הטרור "א־סאעקה", שחוסל על ידי המוסד, אך הותיר לנו מורשת מכובדת: "העם הפלשתיני לא קיים", הסביר מוחסיין לעיתון ההולנדי "טרוב" כבר ב־1977. "ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל למטרות האיחוד הערבי... רק למטרות פוליטיות וטקטיות, אנו מדברים היום על קיום העם הפלשתיני, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציונות".

ובכן - סמוטריץ', אף ששמו סמוטריץ', צודק. "העם הפלשתיני", כדבריו, "הוא המצאה בת פחות ממאה שנה", ואם מישהו זכאי באופן אמיתי לתואר פלשתיני, הרי זה סבו, דור 13 בירושלים, ועוד כמה סבים וסבתות שאני מכיר באופן אישי. "הפלשתינים" המדומים, או נכון יותר המאוחרים, מאוחרים מאוד, היגרו לכאן בהמוניהם בסוף המאה ה־19 ובמהלך שנות המנדט, והם בכלל לא ידעו אז שהם "פלשתינים" או שהם "עם".

ממצרים למאסטר־שף

איש מהם לא טען אז כמו סאיב עריקאת, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, שהוא ומשפחתו הכנענית גרו ביריחו 3,000 שנה לפני שהגיעו לעיר בני ישראל בהנהגת יהושע בן־נון. איש מהם לא ראה את עצמו צאצא של היבוסים או הפלישתים. רבים מהמהגרים ה"פלשתינים" הכירו בהיסטוריה היהודית בארץ ובבכורה היהודית עליה. הם לא הפכו אז את ישו לפלשתיני שהטיף, כדברי ההבל שלהם היום, לאסלאם ולא לנצרות, וכלל לא העלו על דעתם לטעון שהם ילידי המקור של הארץ הזאת.

אפילו לערבים נפלטה לעיתים האמת: זוהייר מוחסיין, מראשי ארגון הטרור "א־סאעקה", הסביר שהעם הפלשתיני הומצא למטרה טקטית ופוליטית, וש"מדינה פלשתינית" היא מכשיר במלחמה נגד ישראל

איך אנו יודעים זאת? פשוט. הם עצמם מספרים על כך באלף ואחת הזדמנויות אקראיות ופחות אקראיות. קחו לדוגמה את הגב' סלמה פיומי, תושבת כפר קאסם, שהפגינה את כישורי הבישול שלה בתוכנית "מאסטר שף". פיומי הציגה שם בגאווה את הקושרי - תבשיל מצרי מאורז ועדשים. "המשפחה שלי", הסבירה פיומי, "באה ממצרים, מאל־פיום, ואני סלמה פיומי באה מאל־פיום".

גם דבריו של פאתחי חמאד, שר הפנים לשעבר בממשלת חמאס, ששיווע לעזרה מצרית במהלך מבצע "הד חוזר" של צה"ל ברצועת עזה (מארס 2012), לא השאירו הרבה מקום לפירושים. "כשאנו קוראים לעזרתכם", הסביר, "זה במטרה להמשיך את הג'יהאד. השבח לאל - לכולנו יש שורשים ערביים, וכל פלשתיני בעזה וברחבי פלשתין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים, בין אם מערב הסעודית, מתימן, או מכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם... אישית, חצי ממשפחתי היא ממצרים. היכן הרחמים שלכם? יותר מ־30 משפחות ברצועת עזה מכונות אל־מאסרי. אחים, חצי מהפלשתינים הם מצרים והחצי השני הם סעודים".

עשרות ספרים ותיעודים שהותירו אחריהם מבקרים שתרו את הארץ מלמדים שבראשית המאה שעברה הארץ היתה שוממת וריקה וש"העם הפלשתיני" לכאורה נדד לכאן רק בעקבות שיבת ציון וההתיישבות היהודית. כך במחקריו הידועים של נשיא המדינה לשעבר יצחק בן־צבי על התקופה העות'מאנית. כך אצל ג'ואן פיטרס, מחברת הספר "מאז ומקדם", שהעריכה כי עם ראשית העלייה הראשונה ב־1882 היו בארץ כ־141 אלף לא־יהודים. כך במאמריו של פרופ' משה מעוז, שציין כי במשך מאות שנים לא עלה מספר הערבים כאן על 100 אלף.

כך גם במחקריו של זאב גלילי, שהגיע למסקנה הגיונית: אם בארץ חיו כ־100 אלף ערבים בשלהי המאה ה־19, פירוש הדבר שב־70 השנים שחלפו עד 1948 האוכלוסייה הערבית גדלה פי 12, ואי אפשר להסביר עלייה כזו אלא בהגירה מסיבית מן הארצות השכנות.

אומות שחייבות להמציא

חוקר הלאומיות הנודע אנתוני סמית הבדיל פעם בין שני סוגים של הבניית זהות לאומית. הסוג הראשון הן אומות עם ליבה של תרבות והיסטוריה, והשני - אומות ללא גרעין שכזה, שחייבות להמציא הכל מחדש.

אנו שייכים לסוג הראשון, והפלשתינים - לסוג השני. כך פשוט, ללא סיבוך. זה בעצם מה שסמוטריץ' אמר, וסמוטריץ', אף ששמו סמוטריץ', צדק הפעם. חמולת אל־מאסרי היגרה לכאן ממצרים, אל־מערבי מאלג'יר, אל־טורקי מטורקיה, אל־עראקי שהתיישבו בטייבה מעיראק, אל־עג'מי מאיראן. מוצאה של משפחת כנעאן בשכם אינו מכנען ההיסטורית אלא מחלב שבסוריה. מוצאה של משפחת עריקאת מיריחו, כפי שמצא החוקר פנחס ענברי, הוא מן השבט הגדול אל־חוויטאת, שהיגר מאל־מדינה והשתקע בירדן ובאבו דיס וגם ביריחו. כולם כולם זה מקרוב באו.

המונח "עם פלשתיני", בהתייחס לערביי הארץ, הופיע לראשונה בשנת 1964 באמנת אש"ף. ההגדרה השערורייתית של אונר"א, שעל פיה הוותק המינימלי הנדרש בארץ כדי להגדיר אדם כפליט פלשתיני (אותו ואת צאצאיו) עומד על שנתיים, עדיין אינה הופכת את הפלשתינים לעם.
לפלשתינים אין כמעט שום מאפיין ייחודי. לא דת ולא שפה ולא מוצא אתני משותף או היסטוריה ומולדת משותפים. גם מי שיבדקו את ההגדרה מרובת הסעיפים שתרם ארגון אונסק"ו למושג "עם", יגלה שהפלשתינים אינם עומדים במרביתם.

"העם הפלשתיני" נוצר במיוחד בשבילנו, רק בעקבות שיבת ציון וההתיישבות היהודית בארץ, בניסיון למחוק אותנו ואת הקשר המפואר בן אלפי השנים שלנו לארץ הזאת. על שורשינו כאן, בניגוד לפייק־שורשים של הפלשתינים, אין צורך להכביר מילים. קורותינו כתובים בספרי דברי הימים, בתנ"ך, בארכיאולוגיה ובמחקר. לא נדרשנו להמצאות ולזיופים היסטוריים. חזרנו כ"עם ללא ארץ לארץ ללא עם", כניסוחו הקולע של אחד, לורד שפטסברי, כבר לפני 180 שנה.