400 שנות העבדות האפריקנית במערב נחקרו, תועדו והוצגו במגוון דרכים. 200 שנה לאחר ביטול הסחר בעבדים בבריטניה ו־150 שנה לאחר ביטול העבדות בארה"ב, היסטוריונים אמריקנים, אירופאים ואפריקנים עדיין מקדישים לעניין חיים שלמים ומפרסמים מחקרים עבי כרס על הנושא, וסופרים, משוררים וקולנוענים יוצקים את הסיפורים ליצירות מופת, מ"אוהל הדוד תום" שיצא במחצית המאה ה־19, עד סרטים כגון "ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו ו"12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין מהשנתיים האחרונות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"ספינת העבדים", ספרו של ההיסטוריון מרקוס רדיקר שראה עתה אור בעברית, אינו מציג אם כך תופעה לא מוכרת. מה שמיוחד בספר הוא נקודת המבט שלו על התופעה. רדיקר אינו עוסק בתנאי העבודה של העבדים, בחייהם בארצותיהם החדשות ובמאבקים לשחרורם. הוא גם כמעט לא מתאר את חייהם הקודמים באפריקה, ולא את חיי בעלי העבדים במערב והשפעתם על הכלכלה והעבודה. ספרו מוקדש לעניין אחד - הספינה; כלי השיט שבאמצעותו הובאו העבדים מחופי מערב אפריקה למטעי הסוכר באמריקה ולנמלים האירופיים.
@.jpg)
באמצעות בחינה מקיפה של מכלול הגורמים הקשורים בספינת העבדים, החל בזהות הבעלים ואנשי הצוות, עבור במבנה הספינה ותנאי השהות בה וכלה ביחסים החברתיים שכונן כלי השיט, בתפקידו בהכנת העבדים למכירה ובמאבקים להפסקת פעילותו - משרטט רדיקר מערכת כלכלית, פוליטית ופסיכולוגית בינלאומית.
המערכת הזו גבתה את חייהם של מיליוני בני אדם והשפיעה באופן דרמטי על הכלכלה העולמית. ספינות עבדים הן לכאורה כלי עזר טכני - תיבת עץ גדולה שמאפשרת להגיע דרך הים מנקודה גיאוגרפית אחת לנקודה אחרת. אולם כפי שמדגים רדיקר, משמעויותיו של כלי העזר חרגו בהרבה מתמיכה טכנית. הספינה גישרה על פני מרחקים שזמן קצר קודם לכן לא היו עבירים, ובכך סייעה בביסוסה של כלכלה גלובלית המבוססת על רצף שלטוני וקפיטליסטי בין אפריקה ואירופה לבין "היבשת החדשה", הלוא היא אמריקה המתפתחת, אשר זקוקה לידיים עובדות בשטחי המטעים האדירים שנטעו אנשיה.
אלמלא הספינה אמריקה לא היתה נכבשת ולא היה ייבוא עבדים אפריקנים אליה; אלפי רבי־חובלים וסוחרים לא היו בונים את מעמדם ואת עושרם, עשרות אלפי ספנים לא היו מקפחים את חייהם במלאכה אלימה ומסוכנת בשכר נמוך, ומיליוני עבדים לא היו נדחסים כסחורה לסיפונים דחוקים ומחניקים כשהם אזוקים וסובלים מהתעללות וממחלות. את המידע שעליו מבוסס ספרו שאב רדיקר מתחקירים של מתנגדי עבדות, וכן מיומניהם של רבי־חובלים, רופאי ספינות ואפילו עבדים בודדים שהצליחו להפיץ את עדותם.
רדיקר מתאר את מהלך חייה של ספינת עבדים שכזו. ראשית זוהי הבנייה במספנות אירופיות על פי דרישות הסוחרים המעוניינים לנצל את השטח בצורה היעילה ביותר ולדחוס כמה שיותר עבדים בכמה שפחות שטח והוצאות. לאחריה זהו גיוס אנשי הצוות, המסע הקשה לאפריקה, איתור הנלקחים לעבדות מבין שבויי מלחמה וחטופים אפריקנים, המסע המייסר והמסוכן לחופי אמריקה, על שיגרת המסע, ניסיונות המרד, המגיפות, המוות הסיטונאי והאלימות האכזרית והיצירתית שהפגינו רבי־חובלים וקצינים כלפי עבדים וספנים כאחד. ולבסוף זוהי הכנת הנלקחים לעבדות למכירה והורדתם בנמלי היעד.
במהלך מסע שכזה, מראה רדיקר, נוצר סדר שלטענת המחבר יצר הן את הקפיטליזם המודרני והן את מאבקי הגזעים והמעמדות המאפיינים את ההיסטוריה המודרנית. הספינות יצאו לדרך כשעליהן ערב רב של אנשי צוות ברמות שונות של הכשרה והתאמה, שירדו לחופי אפריקה והפכו לבעלי מעמד - "לבנים" שתפקידם לפקח על ה"סחורה" החדשה ולהביאה למכירה.
באפריקה העמיסו הספינות מקבץ של אפריקנים הדוברים לשונות שונות, שירדו אל נמלי היעד והפכו ל"אנשים שחורים". המרחב שבו הפכו הראשונים לשליטים והאחרונים לנשלטים הוא הספינה - "שילוב מוזר ורב־עוצמה של מכונת מלחמה, בית כלא נייד ובית חרושת", כדברי רדיקר. במקביל לסקירות כלליות, כמה פרקים מוקדשים למקרים ספציפיים של ספינות. כזו היא למשל ספינת העבדים "ברוקס", ששרטוט ה"מטען" הנדחק בתנאים תת־אנושיים על סיפונה הפך לכלי תעמולה מטלטל ומשמעותי במאבק לביטול הסחר בעבדים.
רדיקר אף חושף דמויות יוצאות דופן כספן המשכיל ג'יימס פילד סטנפילד ורב־החובל בדימוס שחזר בתשובה והפך למתנגד מרכזי לעבדות, ג'ון ניוטון; וכן תהליכים ואביזרים מרכזיים דוגמת "החתול" - שוט בעל תשעה זנבות ששימש רבי־חובלים להלקאת עבדים ואנשי צוות, "מועכי הבהונות" ואביזרי כפייה נוספים, שנועדו לאכוף משמעת ולחייב שובתי רעב להכניס מזון לגופם כדי שלא יגוועו או יאבדו ממשקלם וממחירם הפוטנציאלי. התיאורים המצטברים מציגים תמונת אימה רב־מימדית; מחנה ריכוז צף ששיגרת החיים בו מבוססת על דיכוי אלים וקטלני בין שהיא מושגת ביעילות עניינית ובין שבאמצעות סאדיזם לשמו.
מעניין לבחון גם את תפקידה של הדת בסיפור. פרשנויות נוצריות שונות שימשו הן את התומכים בעבדות והן את המתנגדים לה. בשעה שהאחרונים מצאו בדת ציווי מוסרי לשחרר את בני האדם, בין הראשונים היו שנימקו את צדקתם בצורך "לתרבת" את בני השבטים הפראיים.
רדיקר מסיים את ספרו בנימה אופטימית. הוא מציג את עדותו של ספן חולה על חוף אפריקני שנאסף על ידי בני המקום וטופל עד שהבריא, ומוצא בכך "אפשרות של עתיד אחר". אולם מבטיחה ומנחמת ככל שתהיה עדותו של הספן, הרי היא בטלה בשישים. ¬
ספינת העבדים / מרקוס רדיקר
מאנגלית: עפרה אביגד ויואב כ"ץ;
בבל, 480 עמ'
* * *
לא נולדו ב־4 ביולי
הדיון בספרות רב־תרבותית באמריקה מתלהט • האם מי שלא נולד בארה"ב יתקשה לפרסם ספר על חוויותיו?
כל הנתונים מצביעים על כך שעד שנת 2050 המיעוטים בארה"ב יהפכו לרוב; ואולם לפי מרבית הספרות שמתפרסמת בארה"ב, המדינה עדיין מורכבת רובה ככולה ממעמד ביניים לבן, כך טוענת הסופרת תג'אס דסאיי במאמר שהתפרסם השבוע ב"הפינגטון פוסט".
דסאיי לא פועלת בחלל ריק; הדיון בנושא ספרות מולטי־תרבותית רוחש באמריקה זה זמן מה, ולא מוגבל לכותבים או לבמות מן השוליים. החידוש במאמרה של דסאיי, בעצמה כותבת אפרו־אמריקנית, נעוץ בבחירתה לדון בו מתוך העיון בספרות המתפרסמת על ידי מיעוטים.
הספרות שאפשר להגדיר כמולטי־תרבותית - כזו המתפרסמת על ידי מיעוטים ילידי ארה"ב ומציגה דמויות של אמריקנים ממוצא אפריקני או אסיאתי, למשל - זוכה להצלחה יחסית או רבה רק אם היא מקיימת כללים בלתי כתובים, כך טוענת דסאיי: "הטון של הכותבים חייב להיות רך ועדין ולא, חלילה, תוקפני; הדמויות שבו הן של מיעוטים המאמצים באופן מלא את התרבות האמריקנית לחיקם ומשתלבים בה, טיפוסים מצטיינים, שקדנים וענווים, כשמאחוריהם ניצבים הוריהם הנלחמים כדי להגשים את 'החלום האמריקני' ושואפים להנחיל את אותם ערכים לילדיהם המורדים רק למחצה".
ספר שמעז לסטות או לאתגר את הנוסחה, אשר בבסיסה ההנחה כי אמריקה היא הארץ המובטחת, טוענת דסאיי, לא יזכה לראות אור בהוצאת ספרים מרכזית ואפילו קטנה, ולרוב יפורסם בהוצאה עצמית אם בכלל.
אפשר להתייחס לטענות של דסאיי בביטול על ידי "ניים דרופינג" אקראי של כותבים מצליחים באמריקה כיום המשתייכים למיעוט אתני ולא מהססים להביע דעות שנויות במחלוקת, כגון ג'ומפה להירי או ג'ונוט דיאז; אלא שכפי שמציינת דסאיי בצדק, אף אחד מהם ומדומיהם אינו יליד ארה"ב. "אם נולדתם בארה"ב כמיעוט אתני ומטרתכם לגעת דרך הכתיבה בנושאים אמיתיים וכואבים, אתם נמצאים בעמדת נחיתות", היא טוענת, "ספרים כאלה זוכים לאוזן קשבת רק כשהם נכתבים על ידי סופרים זרים ועל מקומות זרים, שכן אמריקנים אוהבים לקרוא על צרות ובלבד שהן מתרחשות בכל מקום אחר פרט לאמריקה". ¬
נטע הלפרין* * *
משחקי שעשוע
כוחו של הסופר המקסיקני חורחה איברגואנגויטיה הוא ביצירת ספרות פשע קלילה אך נשכנית
לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את כוחו של השעשוע בספרות ולהעדיף ספרות "רצינית", עמוקה כביכול, שתצדיק את השקעת האנרגיה שלנו בספר. את השעשוע אנחנו שומרים לטלוויזיה, עד שמגיע ספר כמו "שני פשעים".
"שני פשעים" מאת הסופר חורחה איברגואנגויטיה הוא ספר קטן אך מהודק, פרוע אבל לא מיוזע, שבמובנים רבים מזכיר מחזה (ואמנם איברגואנגויטיה המקסיקני, שזכה בפרס הספרות של מקסיקו סיטי ב־1960, היה גם מחזאי). האקדח אמנם יפציע רק במערכה השנייה, אך ללא ספק מדובר באקדח מעשן.
גיבור "שני פשעים", מרקוס המכונה "הכושי", הוא צעיר נאה, כריזמטי ומלא חיים; הוא ובת זוגו לה צ'מוקה, שעובדים יחדיו במשרד תכנון במקסיקו סיטי, הם אקטיביסטים שבאו בעברם במגע עם קבוצות סוציאליסטיות "כבדות", אך גם חובבים את החיים הטובים ובהחלט יודעים ליהנות מהם. בוקר אחד, בעודם עובדים במשרד תוך כדי שהם נלחמים בחמרמורת כבדה, מתברר להם שהם מואשמים בפשע שלא ביצעו.
בהכירם את השוטרים המושחתים של העיר ואת מנהגם לטפול ביעילות אשמת שווא על חפים מפשע, השניים מחליטים להימלט מייד עד יעבור זעם: לה צ'מוקה תיסע לבת דודתה בעיר חרס, ואילו מרקוס ייסע למחוז ילדותו המרוחק כדי לבקש עזרה מדודו העשיר והחולה רמון. אבל במקום לספר לו על מצבו ולבקש ממנו עזרה, מוצא עצמו מרקוס מפתה את הדוד לעיסקה מפוקפקת. עם הגיעו מגלה מרקוס כי הדוד רמון מוקף בקרובי משפחה, המכרכרים סביבו בציפייה למותו ולירושה השמנמנה שהוא עתיד להותיר אחריו; אותם דודנים לא מאושרים כלל מהגעתו של הצעיר הנאה, ומכאן והלאה תתפתח מסכת פרועה של שקרים, יצרים, בגידות ותפניות עלילתיות בלתי צפויות.
איברגואנגויטיה, שמתגלה כאמן של פרטים קטנים, מקיף את גיבורו בדמויות משנה גרוטסקיות. הוא מאפשר לקרוא את הסיפור כעלילה קלילה, אך במקביל מתפקד "שני פשעים" כסאטירה ביקורתית, שמציגה את מקסיקו כמקום שבו הכל אפשרי אם רק יודעים כמה פסו צריך להחליק מתחת לשולחן.
הגברים של איברגואנגויטיה יכולים לייבב לצלילי להקת המריאצ'י ובו בזמן לתכנן רציחות בדם קר; המשפחה העליזה אינה אלא קן צפעונים, המעמדות הנוקשים לא מאפשרים טיפוס במעלה הסולם אלא באמצעות תחמנות, וכסף לא נקנה בעבודה קשה כי אם בתחבולות עילגות וחשופות למדי.
"שני פשעים" אינו נטול פגמים: לא פעם העלילה לוקה בסרבול והכינוי "חושני", שהוטבע על גב הספר, כולל סצנות כמרתיעות למדי בהתחשב בקודים החברתיים כיום ("שני פשעים" פורסם ב־1979). ועדיין מדובר בספר שמזכיר עד כמה שעשוע הוא מושג גמיש, ויכול להכיל בתוכו בקלילות גם את הנשכני, המרגיז והטרגי. ¬
שני פשעים / חורחה איברגואנגויטיה
מספרדית: רינת שניידובר;
הכורסא/ידיעות ספרים, 239 עמ'
נטע הלפרין
* * *
הנמכרים
סטימצקי
1. מלכת היופי של ירושלים. שרית ישי־לוי, מודן
2. הסתערות של אש. מאיה בנקס, קוראים
3. האנאלפבתית שידעה לספור. יונס יונסון, כתר
4. קולות מן ההרים. חאלד חוסייני, מטר
צומת ספרים
1. מלכת היופי של ירושלים. שרית ישי־לוי, מודן
2. שדרת השקמים. ג'ון גרישם, מודן
3. החווה. טום רוב סמית, כתר
4. היזהר במשאלותיך. ג'פרי ארצ'ר, מודן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו