הרוח הסקוטית

על הקירות המדופנים בעץ חום, בגרם־המדרגות המהודר באחת הטירות העתיקות בפרברי אדינבורו שהפכו לבתי־מלון מפוארים, תלויות תמונות של אצילים ומלכים. כולם, חוליות בשרשרת ההיסטוריה הסקוטית. אבל הבולט שבהם: מל גיבסון, בשיער ארוך ומדובלל ובפנים צבועות בכחול־לבן, שואג ומניף חנית.

מל גיבסון?? כן, השחקן האוסטרלי, שגילם את דמות וויליאם וואלאס, הגיבור הסקוטי הלאומי מהסרט "ברייבהארט" ("לב אמיץ"). וויליאם וואלאס, פשוט־עם שקרא תיגר על מלך אנגליה אדוארד ה־1, הוביל את המאבק לעצמאות סקוטלנד, ניצח בקרבות, הפסיד בקרב מכריע (פאלקירק), נבגד והוסגר לידי אדוארד, והוצא להורג בלונדון, כשאבריו נקרעו לגזרים. ממשיך דרכו, בן־האצולה רוברט ברוס, המשיך במאבק - עד שניצח את צבא אנגליה של המלך היורש אדוארד ה־2 בקרב באנוקברן ב־1314, והוביל את סקוטלנד למאות שנים של עצמאות.

רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מאז יצא הסרט לאקרנים, ב־1995, ניטש ויכוח רציני־למחצה, משועשע־למחצה, האם מל גיבסון יצר את "אפקט לב אמיץ", והפיח רוח חדשה במפרשי תנועת העצמאות הסקוטית. ייתכן שכן, וייתכן שלא: אבל עובדה היא, שרעיון עצמאות סקוטלנד, הרוח הסקוטית, קם לתחייה בעשורים האחרונים. בתרבות, בשירה, בספרות, בכלכלה ובפוליטיקה. ובשבוע הבא, ביום חמישי, הוא יגיע למבחן המכריע במישאל־העם.

שלא תהיה טעות: הנושא העיקרי שעל השולחן במישאל־העם אינו הרוח ההיסטורית־הרומנטית, אלא עניינים פשטניים ויומיומיים: האם לסקוטים יהיה טוב יותר, מבחינה כלכלית וחברתית, אם יהיו עצמאיים משלטון ווסטמינסטר בלונדון. האם ישלמו פחות או יותר מסים, האם יקבלו שירותים טובים יותר, האם ייהנו מרווחי הנפט מהבארות שבים הצפוני, מול חופיהם. אבל מסביב, מפסגות הרי ההיילנדס, מהמיפרצים ומהאגמים (ה"לוכים"), מנשבת הרוח ההיסטורית.

 מל גיבסון ב"לב אמיץ" // צילום: Photo12

•   •   •

 

הסקוטים תמיד היו שונים מאחרים. כשהאימפריה הרומית פלשה לאיים הבריטיים, והליגיונות ניסו לכבוש גם את סקוטלנד ("קלדוניה", הם קראו לה), נתקלו צבאות רומא שוב־ושוב בשבטים המקומיים, צבועי הפנים ("פיקטים"), שמיררו את חייהם. עד כדי כך, שהקיסר אדריאנוס (הזכור לשימצה אצלנו, כמי שגזר גזירות ודיכא באכזריות נוראה את מרד בר־כוכבא), החליט שעדיף להתנתק מהם. הוא הקים את "חומת אדריאנוס" - חומה וביצורים בצפון אנגליה, מהחוף המזרחי לחוף המערבי. זה, כך קבע, יהיה הגבול, ה"לימס", של האימפריה והציוויליזציה. ומעבר לחומה - שיעשו ה"פיקטים" הברברים מה שהם רוצים.

ומה שהם רצו, היה בעיקר להילחם. "הם מקדישים את כל זמנם למלחמות, וכשאין מלחמות מול אויבים, הם נלחמים בינם לבין עצמם", נכתב פעם על הסקוטים. כי כך הם חיו: שבטים, "קלאנים", שלכל אחד מורשת משלו, וגם לבוש עשוי מבד צבעוני, משבצות־משבצות - ה"טארטן".

הסקוטים חיו כדי להילחם, ונלחמו לאחר־מכן כדי לחיות, בעיקר מול האנגלים. הם היו עצמאים, ונכבשו, ושוב היו עצמאים, ושוב נכבשו. היו להם מלכים־בובות, שנשלטו על־ידי מלכי אנגליה. אבל התעצבו אצלם סמלים לאומיים, כמו "האבן של סקון": אבן מיסתורית, שמעליה נהגו למשוח את מלכיהם. אותו אדוארד ה־1 לקח אותה, שלל, ללונדון, והציב אותה מתחת לכס המלכות בכנסיית ווסטמינסטר, כדי שיידעו הסקוטים מה הוא מניח על החפץ הכי מקודש עליהם.

ההיסטוריה סיפקה דרמות, רובן טבולות בדם. מרי סטיוארט מלכת הסקוטים לטשה עיניים לכתר אנגליה, שבו החזיקה קרובת משפחתה, אליזבת ה־1. לבסוף, אליזבת ערפה את ראשה של יריבתה; אבל דווקא בנה של מרי, ג'יימס ה־6 מסקוטלנד, ירש את מקום אליזבת חשוכת־הילדים, והפך לג'יימס ה־1, מלך אנגליה וסקוטלנד גם יחד. קצת יותר ממאה שנים חלפו, וב־1707 אושרו "חוקי האיחוד", שקיבעו את אחדותן של השתיים תחת כתר אחד.

 

•   •   •

307 שנים חלפו, ועתה נועד מישאל־העם לבטל את "חוקי האיחוד". בין לבין, התערבבו תולדות סקוטלנד באלו של אנגליה, לטוב ולרע. הלוחמים הסקוטים שולבו בצבא הוד־מלכותו והוד־מלכותה, והפכו לחוד החנית של האימפריה הבריטית בעולם כולו. מ"מהמשמר השחור", דרך ה"רויאל סקוטס דרגונס", ה"ארגייל היילנדרס" וה"גורדון היילנדרס" ועוד ועוד - לוחמים סקוטים, לבושי חצאיות משובצות, צעדו לצלילי חמת־חלילים, נאמנים לכתר של הממלכה המאוחדת.

ובלי מזימות ותככים אי אפשר. ומשהודחו צאצאיה של מרי, המלכים מבית סטיוארט, מהכתר הבריטי - הם קתולים, בעוד הבריטים מתנתקים מרומא והופכים לאנגליקנים - החלו פטריוטים סקוטים לפעול להשבת המלוכה לצד שלהם. "יעקובינים", כינו אותם, על שם ג'יימס ה־7 (הגירסה הלטינית ל"יעקב"), שסולק מכסאו. והם הניפו את נס המרד ב־1715, ודוכאו, וניסו שוב ב־1745, עם "בוני פרינס צ'רלי", נכדו של אותו ג'יימס ה־7. בסיוע צרפתי, נחת הנסיך הצעיר בחופי סקוטלנד, ניסה לגרש את האנגלים, והובס. בני "קלאן מקדונלד" הבריחו אותו בסירה מהיבשת לאי סקאיי, והותירו אחריהם שיר־עם נוסטלגי על "הנער שנולד להיות מלך", ונאלץ לברוח ממולדתו.

האנגלים נקמו על המרד הזה בטיהור אתני רצחני שערכו בתושבי ההיילנדס, ההרים הנישאים לאורך רוב סקוטלנד. וזה הרגש שליווה מאז את הסקוטים: שנלקחו מהם חירותם, עצמאותם, ומלכם. הם נלחמו עבור הכתר הבריטי, אבל תמיד שמרו על ייחוד. גם בשפתם הגאלית, וגם במבטא הבלתי־מובן כמעט שלהם בשפה האנגלית. 

לאורך השנים, הסקוטים התגאו בלוחמיהם, אבל גם בהישגיהם בתחומים אחרים: בהמצאות. הם זוקפים לעצמם את המצאת משחק הגולף, את האופניים, את הצמיג המתנפח, את מנוע הקיטור (ג'יימס ואט), את הטלפון (אלכסנדר גרהאם בל) ואפילו את הטלוויזיה. "כך המציאו הסקוטים את העולם המודרני" הוא שמו של ספר רב־מכר שראה אור ב־2001, ומנה את כל הישגיהם של הסקוטים.

ולא רק המצאות, אלא גם תרבות. הסקוטים הקימו דורות של סופרים ומשוררים - וולטר סקוט, רוברט ברנס, רוברט לואיס סטיבנסון, ארתור קונאן דויל (יוצרו של "שרלוק הולמס"). אדם סמית ייסד את התיאוריה הכלכלית המודרנית ("היד הנעלמה"), ודיוויד יום היה מחשובי הפילוסופים. הסקוטים חידשו בהנדסה, ברפואה, ואפילו לשיכפול הגנטי הגיעו: מכון סקוטי הוא ששיכפל לראשונה כבשה, "דולי", ב־1996.

וגם מדינאים חשובים תרמו הסקוטים לפוליטיקה האנגלית, ובהם הלורד ארתור ג'יימס בלפור - כן, זה שהצהיר ב־1917 את ההצהרה שלנו, על זכותנו לבית לאומי.

כך חיו הסקוטים חיים כפולים, מקבילים. רבים מהם עקרו אל מעבר לים. היגרו, בעיקר לארה"ב. האחרים השתלבו בממלכה המאוחדת, או נשארו במולדתם. וכמעט תמיד, קיטרו על הבריטים. הצביעו לפרלמנט בווסטמינסטר, שלחו לשם נציגים, ותמכו בעיקר במפלגת הלייבור.

ב־1934 נוסדה המפלגה לעצמאות סקוטלנד. עשרות שנים היא היתה קטנה, שולית. אבל האווירה בסקוטלנד החלה לנטות לכיוונה. אולי בגלל גילוי בארות הנפט, מה שיצר אופק של עושר אפשרי למדינה דלה בכוח אדם ובמחצבים. אולי בגלל התפרקות האימפריה הבריטית, והיחלשותה של הממלכה המאוחדת. אולי בגלל נפילת החומה וסיום המלחמה הקרה. אולי בגלל הפוליטיקה הלא־מוצלחת של המפלגות הבריטיות. הסקוטים החלו להחיות את שפתם הגאלית. יותר ויותר להקות שירי־עם מקומיות החלו לצוץ, להופיע, ולהשפיע. הוויסקי סינגל־מאלט - משקה בעל טעם ייחודי, שהיה מקובל על המקומיים, הפך ללהיט ענק בעולם, מעין כרטיס־ביקור של איכות.

בוני פרינס צ'ארלי. הטוען לכתר // צילום: GettyImages

•   •   •

ב־1967, כשבריטניה של שנות ה־60 חדלה להיראות כאימפריה עולמית, ועברה לתפקיד של אימפריית־פופ, חיבר אחד מחברי להקת ה"קוריס" - להקת שירי־עם סקוטית - את השיר "הפרח של סקוטלנד". מילותיו, ולחנו הקליט, שחובר עוד קודם, הפכו אותו למעין המנון לאומי לא־רשמי. עד מהרה, החלו נבחרות סקוטלנד בענפים שונים, מרוגבי ועד כדורגל, להשמיע אותו בפתיחת משחקים בינלאומיים. 

והמילים מדברות בעד עצמן. הן מתארות את הסתו בהרי 

סקוטלנד, את הגעגוע, את הרצון להיות שוב מדינה עצמאית, ואת ההשפלה שספגו האנגלים מידי הלוחמים הסקוטים, "ששלחו הביתה את המלך אדוארד הגאה, כדי שיחשוב שוב" אם כדאי לו להילחם נגדם.

רק שיר - אבל יותר משיר. במדינה שבה חמת־החלילים מנגנת שירי גבורה כמו "סקוטלנד האמיצה", או שירים עצובים כמו "ההרים אפופי הערפל", הפך "הפרח של סקוטלנד" לשיר מאחד, קנוני.

ב־1997 החליט טוני בלייר, ראש־ממשלת בריטניה לשעבר,  ובעצמו יליד סקוטלנד, לצמצם את סמכויות ממשלת לונדון בסקוטלנד ובוויילס, מתוך הנחה שמתן סמכויות מקומיות לסקוטים יוריד את הלחץ מעל הממשלה המרכזית, ויעניק לסקוטים ולוולשים משהו לעסוק בו: פרלמנט מקומי, עם מעין ראש־ממשלה מקומי, שתוארו "השר הראשון" (ולא "ראש ממשלה"). כחלק מהעיסקה, החזירו הבריטים לסקוטלנד את האבן, ה"סטון אוף סקון", והיא מוצגת לראווה, תחת משמר, בטירת אדינבורו.

העסק עבד, טוב מדיי: כינונו־מחדש של פרלמנט סקוטי העניק לסקוטים תחושה וכוח של - עצמאות. המפלגה הלאומית הסקוטית צברה תנופה, וב־2011 הפכה למפלגת השלטון, כשהבטחת הבחירות של מנהיגם אלכס סלמונד, היא לקיים מישאל־עם על עצמאות. באוקטובר 2012 הסכים דיוויד קמרון, ראש הממשלה הבריטי הנוכחי, לאפשר לסקוטים לקיים מישאל־עם על עצמאותם. ככל הנראה, הנחת־העבודה היתה, כי הסקוטים לא יבחרו בעצמאות, אלא יעדיפו להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. ליהנות מההטבות מלונדון, ולא לצאת להרפתקה עצמאית.

כך, לפחות, הראו הסקרים אז. אפשר להניח שבלונדון אומרים עתה, כי זה היה רעיון טוב - בשעתו. עכשיו, הממשלה הבריטית בפאניקה, ועושה הכל כדי למנוע, כדברי קמרון, את "האסון".

 

•   •   •

אם אכן יבחרו הסקוטים בעצמאות, תהיה זו רעידת אדמה בבריטניה, ובאירופה כולה. שיטחה של בריטניה יקטן. הכלכלה תעבור טלטלה. הסקוטים, שמדפיסים לירות שטרלינג משלהם כבר שנים ארוכות, רוצים להישאר צמודים לליש"ט הבריטית: ממשלת בריטניה לא מסכימה. תעלה שאלת ההצטרפות לאיחוד האירופי, ואולי מעבר ליורו (בריטניה עד כה סירבה לעשות זאת). והאם הבריטים יצטרכו להציג דרכון - בגבול לסקוטלנד?

וזהו רק חלק זעיר מהשאלות, שעל רובן אין עדיין תשובות. ומה תהיה ההשפעה על חבלים שוחרי־עצמאות אחרים, כמו הבאסקים והקטלונים, הפלמים והוואלונים, וכל השאר? ומה עם הוולשים? גם בוויילס יש מפלגת עצמאות, עדיין קטנה למדיי. אבל אם סקוטלנד תפרוש, הוולשים עלולים ללכת בעקבותיהם. מה יישאר אז מהממלכה המאוחדת?

וכל זה קורה, כשעל כס המלוכה בבריטניה יושבת המלכה אליזבת ה־2, שבעורקיה גם דם סקוטי, ושהארמון החביב עליה - באלמורל - נמצא בסקוטלנד. האם תיאלץ לוותר עליו?

הסקרים האחרונים הצביעו על מירוץ צמוד בין תומכי העצמאות למתנגדיה. 4.1 מיליון בעלי זכות בחירה יקבעו לאן הם הולכים. המומנטום, לכאורה, הצביע בתחילת השבוע לכיוון עצמאות, אבל סקר חדש העניק יתרון דווקא למתנגדים. ברגע האחרון, יכולים הסקוטים לקבל רגליים קרות. חברות ענק מאיימות לעזוב את סקוטלנד, אם ינצחו אומרי ה"כן". הסיכון הכלכלי גדול. הם באמת עומדים בפני בחירה קשה: עד עתה, יכלו לחלום על ימים עברו, ולקטר - על הממשלה בלונדון. אם יבחרו בעצמאות, יוכלו לבוא בתלונות - רק לעצמם.

אם הסקוטים יבחרו בעצמאות, הם יוכלו לשיר במלוא גרונם על "החופים היפים־יפים של לוך לומונד", בגירסה הקצבית של להקת "רונריג" האהובה עליהם. ואם יישארו חלק מהממלכה המאוחדת, יוכלו לשבת למרגלות טירת איילין דונאן, מהיפות בסקוטלנד, להתבונן בעצב באי סקאיי שממול, לשיר בלאט את "שיר הסירה של סקאיי", ולחלום על שובו של הנער שנולד להיות מלך. ואם לא הוא, אז אולי מל גיבסון, מבוגר בלא מעט שנים, אך עדיין "לב אמיץ". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו