באמת שהגיע הזמן. אילו, באמת, כוונת הצונאמי החקיקתי הנוכחי היתה לאזן בין סמכויות הרשויות השונות, הדבר הראשון שהיה צורך לעשותו הוא לבטל את מצב החירום הנצחי. המצב שבו תקנות וצווים שמוציאה הממשלה, בהינף קולמוס, גוברים על חקיקה של הכנסת בלי שום קשר ביניהם ובין חירום כלשהו.
מצב החירום שעליו החליטה הממשלה ב־19 במאי 1948(!) נועד בעיקר למנוע עיכובים ומכשולים באספקת המוצרים ליישובים מנותקים, ומאז שכחנו לבטל אותו.
אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם המקיימת מצב רשמי תמידי של חירום במשך שנים ארוכות כל כך. בכל שנה שולח שר המשפטים בקשה לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת להאריך את ההכרזה עליו בשנה נוספת, ובקשתו מתקבלת, כאילו אי אפשר להכריז על מצב כזה רק בעת שנוצר, חלילה, חירום אמיתי. אלא שהבעיה אינה רק בקושי הנוסטלגי להיפרד מהגדרת מצב זה כנצחי, אלא בכך שהוא מעניק לממשלה כוח שאסור לתת לה מול הכנסת.
כשהתחלתי בתהליך ניתוק הקשר בין מצב החירום לבין מגוון החוקים והצווים התלויים בו, ביקשתי מן הכנסת להאריכו בחצי שנה בלבד, בתקווה להשלים את המהלך בתקופה קצרה זו. באותה עת היו 20 חוקים שתקפותם נבעה מקיומו ו־225 צווים כאלה. לאחר סיום כהונתי המשיכו כמה משרי המשפטים הבאים במלאכה, וכיום מדובר רק בחמישה חוקים התלויים בחירום וב־16 צווים התלויים בו (לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה).
כעת מדובר במהלך קל הרבה יותר, שיוכל לחזק את הכנסת ואשר לא יעמיד גורמים שייפגעו מצווי החירום, כשהם חסרי אונים וללא בית המשפט להושיעם (אם תעבור, חלילה, פסקת ההתגברות). לתשומת לב מובילי רפורמת האמוק.
להשאיר אותו בבית
בצלאל סמוטריץ', חבר הקבינט, שר האוצר והשר במשרד הביטחון, נוסע לאמריקה. לאחר דבריו, ובעיקר לאחר התנצלויותיו בנושא שריפת חווארה, סביר להניח שביקורו יעסוק רק בניסיון חסר סיכוי להסביר כי לא התכוון למה שאמר.
הממשל האמריקני כבר אמר את דברו, ושום אדם בממשל לא ייפגש איתו. מנהיגים יהודים בולטים כבר ביקשו שלא לאפשר לו כניסה לארה"ב. הוא עצמו מסביר כי אין לו שום כוונה לפגוש בכירים, אלא רק להופיע באירוע של מפעל הבונדס.
באוצר כבר כוססים ציפורניים, לאו דווקא בגלל מה שעלול סמוטריץ' לומר לתקשורת האמריקנית או במהלך נאומו, אלא משום שכל הופעה של בכיר ישראלי מטעם מפעל הבונדס עולה לאוצר כסף רב.
הרעיון המקורי היה גאוני - ישראל התקשתה מאוד לקבל הלוואות מסחריות מייד לאחר הקמתה, והיה צורך נואש בכספים כדי לקלוט את המוני העולים. בספטמבר 1950 הציע בן־גוריון להקים מסגרת (שנקראה "מפעל מלווה העצמאות והפיתוח"), אשר תמכור איגרות חוב ישראליות ליהודי אמריקה בריבית גבוהה מזו של ריבית השוק. המשימה הצליחה, ואכן בשנותיה הראשונות של המדינה הגיעו לישראל כספים רבים שסייעו לה הן בקליטה והן בפיתוח הארץ, ומלבד זאת, הפכו האיגרות הללו לחלק מן הקשר בין יהודי אמריקה לבין ישראל: פיתוחה של ישראל היה גם המיזם שלהם.
אבל בדיוק כמו בסיפור של מצב החירום הנצחי, כך גם מפעל הבונדס הפך מנכס לנטל: זה עשרות שנים שישראל נחשבת למי שתמיד עומדת בהחזר חובותיה, והיא מקבלת הלוואות מסחריות בריבית נמוכה בהרבה מאלו של איגרות החוב; את רוב האיגרות כבר לא קונים יהודים, אלא בעיקר קרנות הרואות בכך השקעה כדאית מאוד. הריבית הגבוהה שעל ישראל לשלם לבעלי הבונדס היא מה שגורם לאנשי האוצר לתמוך בביטול הנטל המיותר על תקציב המדינה. סיבה נוספת לכך שעדיף שסמוטריץ' יישאר בבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו