גבינה על קצה השפם

אפלה אופפת את הסיפורים המקובצים ב"תשמעו סיפור!" - קובץ סיפורים מאת הסופר היידי וזוכה פרס נובל יצחק בשביס־זינגר, שראה עתה אור בתרגום עברי של בלהה רובינשטיין. אין זו אפלה מיסטית; המקומות, הדמויות והמאורעות המתוארים בסיפורים אינם מכושפים. אין זו גם אפלה של סוד גדול או פשע נסתר (אם כי כאלה מופיעים מפעם לפעם בעלילות). חרף העובדה שנכתבו ביידיש החל מאמצע שנות ה־40 של המאה הקודמת, זמן קצר לאחר השמדת חלק ניכר מדוברי היידיש בעולם, אין זו גם בהכרח אפלה פוסט־טראומטית הקשורה במלחמת העולם השנייה. האפלה בסיפוריו של בשביס־זינגר קשורה במפץ - פיצול בין ישן וחדש, בין מותר ואסור, קדוש וטמא, גלוי ומוסתר. סיפוריו הם תוצר של שבר בהשקפת עולם, אך גם של שבר כהשקפת עולם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הסיפורים אינם מהללים יסוד אחד על חשבון האחר, ומבחינה זו אפשר לומר שהם אינם מהפכניים אך גם לא ריאקציונריים. אם כבר, חדש וישן, דת וחילון, חוק ואנרכיה וניגודים נוספים דרים כאן בכפיפה אחת, ולא בהכרח בהרמוניה. 

היסודות סותרים ונלחמים זה בזה, מדכאים אך גם מפרים זה את זה, כאותו תלמיד חכם שישב על ספריו בעודו מעשן - בשבת. כמו ר' לייזר שהיה מאמין עצבני במיוחד, חמור סבר וביקורתי, שסיפרו עליו כי בתשעה באב נהג למרוח גבינה על קצות שפמו, כדי לעצבן את ה"מתנגדים" שיחשבו שהוא אוכל ביום הצום. כאותו מהגר יהודי־פולני שהתעשר מעסקים באמריקה וכבר בנעוריו התאכזב קשות מנשים וגמר אומר שלא "ליפול ברשתן", אך גם בזקנתו אינו מסוגל להפסיק לחזר אחריהן וליהנות - גם אם תוך הסתייגות - מחברתן. 

סיפוריו של בשביס־זינגר אינם מבקשים להציג מודל "נכון" או "לא נכון" לחיים, אלא את החיים עצמם על כלל מורכבותם, ועל היצרים, הרגשות והסתירות המאפיינים אותם. 

15 סיפורים מופיעים ב"תשמעו סיפור!" וכולם, מספרת המתרגמת באחרית הדבר, הם גרסאות לסיפורים ששמע המחבר מפי בני משפחה ומכרים בילדותו בוורשה. מכיוון שסופר אינו רשמקול ניטרלי, הסיפורים הזוכים לטיפול בשביס־זינגרי אינם יוצאים ממנו כפי שנכנסו. רובם עוסקים בדמויות טיפוסיות מהווי השטעטל המזרח־אירופי הישן, אולם הם אינם נוסטלגיים. 

הסיפורים של בשביס־זינגר נמנעים מהתרפקות על עבר תמים ונטול דאגות, והדמויות, מצידן, באות גם באות מבית ומחוץ. בסיפוריו של בשביס־זינגר סובלים גם הצדיקים וגם המתפקרים, הגברים והנשים, העשירים והעניים, התלמידים, אנשי העסקים ובעלי המלאכה. אין אחד שנחת זרועם של החיים הסבוכים אינה מאתגרת אותו, מכה בו ומהתלת בו. 

עם זאת, יש בסיפורים בקובץ גם הומור ואירוניה. כך למשל, "ר' מוטל'ה היה אומר שמומר להכעיס הוא צדיק לתיאבון. מכיוון שהוא מכיר בריבונו של עולם, לא קורה שום נזק אם הוא מתכוון למרוד בו". "אם בשמיים רוצים להצליף", אומר ר' מוטל'ה בהמשך הסיפור, "שיצליפו. זה התחת שלי, לא שלהם". 

ככל שהקריאה בקובץ מתקדמת, מתעוררת הרגשה שלא סתם עברו הסיפורים הללו מפה לאוזן כמעין תורה שבעל פה. אלו סיפורים שהשתיקה יפה להם, או לכל הפחות הדיבור הלא רשמי והלא מתועד. הם מתפקדים כלא־מודע של התרבות הרשמית ועוסקים בצדדים הלא מדוברים של החיים בכלל והחיים היהודיים באירופה בפרט. הם מציגים סוגיות כגון יחסים חד־מיניים, כפירה, משאלות מוות, סרבנות מסוגים שונים, אמונות תפלות, מעקפים הלכתיים, פשיעה, חוסר נאמנות, פירוק משפחות ועוד, בלי להתנצל, לפרש ולספק פתרונות לכל מצב, ובלי שהדברים יבואו על תיקונם. 

בחלק מהמקרים בשביס־זינגר אינו מהסס להותיר את סופו של הסיפור נטול מסקנה או סוף ברור, כמשל ללא נמשל. כי אלו החיים - לא תמיד יש להם פשר, ועכשיו ייקח הקורא מן הסיפור את מה שייקח, כל אחד לפי הבנתו וראות עיניו. 

הספר נפתח בסיפור על אדם "קטלן" - כינוי שהודבק לאלמנות שקברו כמה בעלים - שמצליח "להשיג" את נשותיו פעם אחר פעם ולהמשיך לחיות אחריהן. אחריו מגיעים גברים שמעשנים את עצמם לדעת ונשים שזוללות עד בלי די, נשים שמתאהבות, משתגעות ומבקשות להתאבד יחד, קברן עני שמתעקש לגור ליד בית הקברות גם כשהוא מתעשר, מחט שמביאה לשידוך מוצלח לנערה אחת ולהרס חייה של אחרת, ואף אדם שנולד כאנדרוגינוס - גם זכר וגם נקבה - וחילק את חייו כרב וכאשת רב בהתאם לצרכים בכל תקופה.

מספרי הסיפורים משתנים מסיפור לסיפור. לעיתים הם מתפקדים כעדים ישירים, ולפעמים כמוסרים. הקובץ מסתיים בסיפורי וידוי הנמסרים כמונולוג למחבר עצמו. בדרמטי שבהם, קומוניסט לשעבר מתאר את תלאות התפכחותו מן החלום. האיש נכלא וחוטף פעם אחר פעם. הצאריסטים ראו בו לניניסט, הסטאליניסטים התעללו בו כי היה טרוצקיסט, הפליליסטים פגעו בו כי היה קומוניסט, ואשתו עזבה אותו כי זנח את הקומוניזם. למוד אכזבות האיש מחליט שהפתרון היחיד שחף מאידיאולוגיה כוזבת הוא התאבדות המונית. "נשארת מתקן עולם", עונה לו המחבר. "מי שמתאבד עושה את זה לבד. בלי שותפים". ¬

תשמעו סיפור! / יצחק בשביס־זינגר

עם עובד, 297 עמ'

•   •   •

המעיין ממשיך להתגבר

ביולי יראה אור לראשונה רומן נשכח של איין ראנד, שהלכה לעולמה ב־1982 • האם יסחוף תגובות מצד מיליוני אנשים?

יותר מ־30 שנים מאז הלכה הסופרת איין ראנד לעולמה, אך גילויי ההערצה של קוראיה האדוקים, בדומה לחיצי התיעוב ששולחים לעברה מתנגדיה, נדמים חיים ובועטים מכדי שיוטחו במי שכבר אינו איתנו. ואמנם, ספריה, ובייחוד הידועים שבהם, "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", נמכרים במאות אלפי עותקים מדי שנה ועובדה זו כבר הפכה מושא למחקרים רבים: לפי מכון איין ראנד, "מרד הנפילים" לבדו נמכר בכמיליון עותקים ב־2012 ומכר קרוב ל־30 מיליון עותקים בעולם עד היום, נתון שממקם אותו ברשימות 20 הספרים הנמכרים בכל הזמנים.

המשיכה המסתורית אך המתמדת שמייצרת דמותה האיקונית של ראנד, ודאי גם מסבירה את ההתרגשות שעוררה הבשורה החדשה על צאתו של רומן פרי עטה שלא ראה אור קודם לכן. "Ideal" נכתב כבר ב־1934, טרם צאתו של "אנו החיים", ספרה הראשון. אולם לאחר השלמתו החליטה ראנד כי יהיה נכון יותר לפרסמו בפורמט של מחזה. הרומן הונח במגירה, אך ראנד לא שבה להתמקד בו.

"Ideal" עובד למחזה שהוצג בשנת 2005, אך רק ב־2012 עלה הרעיון להוציאו לראשונה כספר: ריצ'רד רלסטון, מנהל מכון איין ראנד, סיפר ל"Publisher's Weekly" כי בעת שארכיון ראנד עבר דיגיטציה, נתקל מחדש בכתב היד. הוא הציג את הרעיון לפני ליאונרד פייקוף, הנחשב ל"יורשה הרוחני" של ראנד, מייסד המכון אשר תרם את כתב היד למכון לאחר מותה, וזה נתן את הסכמתו.

הרומן יפורסם ביולי הקרוב וייסוב סביב דמותה המעונה של שחקנית מפורסמת המואשמת ברצח ונסה על נפשה. במצוקתה היא פונה לשישה ממעריציה האדוקים - איש משפחה, אקטיביסט, אמן ציני, אוונגליסט, פלייבוי נהנתן ונשמה אבודה - ותגובתו של כל אחד מהם על מצוקתה ועל הבחירה לפנות אליו מושפעת מערכיו.

קוראי ראנד עשויים לזהות גם בתקציר מצומצם זה הדים לתיאוריה האובייקטיביסטית מבית מדרשה. כמו יצירותיה הקודמות, קרוב לוודאי שגם ספר זה יתקבל ברגשות מעורבים, אך מה שבטוח הוא שהספר הראשון של ראנד מאז "מרד הנפילים" ב־1957 עתיד לתדלק מחדש את העניין המשונה אך החי כל כך סביבה, לטוב ולרע.

נטע הלפרין

•   •   •

נטע הלפרין | על "שקשוק המפתחות"

להסיט את המבט כדי לשרוד

בשפה לקונית ובתמצות וירטואוזי מצליח פיליפ קלודל לתאר שיגרה קיצונית של בית כלא

"סנדיק ספרים" היא תופעה משמחת בשוק הספרות המקומי; מפעל של (כמעט) איש אחד: שי סנדיק הוא המו"ל, המתרגם וגם זה שעובר מחנות לחנות ובעבודה יסודית ורצון טוב בונה סביבו קהילת קוראים. כל זה לא היה כה יפה אילולא מדובר היה בספרים ששווה לצפות להם - ראשית התרגום המחודש ל"תבונה ורגישות" האלמותי מאת ג'יין אוסטן, וכעת, מעולם אחר לגמרי, "שקשוק המפתחות" מאת פיליפ קלודל.

קלודל, סופר ובמאי קולנוע צרפתי, שימש בצעירותו במשך 12 שנים מורה לספרות בכלא. "שקשוק המפתחות", ספרו הרביעי, הוא פסיפס של מה שראה וחווה. מדובר בספר צנום, בן פחות משמונים עמודים, אך הקריאה בו לא בהכרח קלה, ולפרקים אף מעיקה; לעיתים נדמה שהזמן עוצר מלכת וגם הקורא, כמו האסירים, הסוהרים, המבקרים או קלודל עצמו, מוקף באותם קירות, כפוף לאותם נהלים, חירותו נגזלת והוא נושם אוויר נטול אוויר.

קלודל בחר לכתוב את הספר כפרגמנטים, בחירה הדורשת את מעורבות הקורא, שמתוכם מרכיב לעצמו שני נרטיבים: הראשון, סיפורו של הכלא; אפיזודות ואבחנות המצטברות לשלם, גדול מסך חלקיו. השני, הצטברות סיפורו של קלודל עצמו, הולך ונשחק, עד שיום אחד אינו מסוגל לצאת מהרכב ולהיכנס למבנה. אך גם לעזוב אינו יכול. 

כוחו של הספר נעוץ במתח בין התוכן הטעון לשפה התמציתית, לקונית לפרקים, שבה מתאר קלודל את שיגרת הכלא. יש דבר מה מערער ביכולתו לתאר סיטואציות קשות באיפוק שכזה: ההרגל למתוח את האסירים, המתפתים להאמין שיוצאים לבריכת השחייה ומכינים בגד ים; סוהר טוב לב, שמדבר בידידותיות לאסיר שכרגע התבשר על גזר דין בן 18 שנה; אסיר שנאשם בהתעללות מינית בבתו ותולה את עצמו יום טרם שחרורו מחמת חוסר ראיות, כי אינו יכול להביט בפני משפחתו. 

ברובד עמוק יותר הספר מצטיין בתיאור הכלא כמראה מוקצנת של האנושי, כ"כל מקום" מעוות מצד אחד, וכפלנטה זרה, שכל החוקים שונים בה מן הצד האחר. קלודל נע בין הקטבים האלה בלי להכחיד את הבעייתיות ואת נקודות העיוורון שכל המשתתפים - ממנהל הכלא ועד אחרון האסירים, מעורכי הדין ועד הסוהרים כולל הוא עצמו - לוקים בה כדי לשרוד את הכלא. חייבים ללמוד להחזיק מעמד במבנה המפלצתי; זו שרידות שכוללת לפעמים את חידוד המבט, אך לעיתים את הסטתו הצידה. 

לא פעם בוחר קלודל לעשות שימוש בסינסתזיה - מבע ספרותי המאחד יחד חושים כדי להשיג צירוף של משמעות שאינה נתפסת בהיגיון. כתוצאה מכך אנחנו נותרים אחרי הקריאה כשאנחנו עוד מריחים את המחנק של הכלא, מהדהדים את התקרית האלימה שזה עתה היינו עדים לה ונרעדים משקשוק המפתחות - צליל מוכר כל כך, אך בכלא הוא מאותם "רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקום אחר". 

שקשוק המפתחות / פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק; סנדיק ספרים, 80 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו