שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, יגיע בשבוע הבא לישראל, ימים אחדים אחרי ביקורו של היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סאליבן. רצף הביקורים הזה אינו מקרי: הוא משקף דאגה עמוקה בוושינגטון ממדיניותה המסתמנת של הממשלה החדשה.
בעבר דאגו האמריקנים מהאפשרות שישראל תשתגע בהקשר האיראני, או בסוגיה הפלשתינית, מה שיוביל לתבערה בשטחים ובעולם הערבי. שני העניינים האלה עלו בפגישותיו של סאליבן ויעלו גם באלה של בלינקן, אבל בניגוד להודעות הצפויות של הדוברים, הם לא העיקר. ישראל אינה עומדת לתקוף באיראן בעתיד הנראה לעין, וגם לא למוטט באופן יזום את הרשות הפלשתינית או לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. גם יחסים גלויים עם סעודיה הם כרגע בגדר חלום רחוק.
בוושינגטון יודעים את כל זה היטב, ומוטרדים מכך שהם מאבדים את ישראל כשותפה שחולקת עימם אותם ערכים, או ליתר דיוק: שישראל מאבדת את עצמה.
השותפות הזו נשענת על ערכים משותפים, שמייצרים מנעד רחב של אינטרסים משותפים. שתי מדינות דמוקרטיות ושואפות שלום, שוויון וזכויות אדם, שנאלצות להילחם על עקרונותיהן שבבסיס קיומן. זה אפשר ברית אסטרטגית אמיתית (לא ברית הגנה; מזכיר המדינה לשעבר מייק פומפאו כותב בספרו החדש כי בנימין נתניהו שיקר ערב הבחירות השלישיות כשטען שהנושא על הפרק), שהעניקה לישראל את האפשרות להפוך למעצמה אזורית.
על אדני השותפות הביטחונית
בדו"ח השנתי שפרסם בשבוע שעבר, מתריע המכון למחקרי ביטחון לאומי מפני פגיעה אפשרית ביחסים המיוחדים עם ארה"ב ועם הקהילות היהודיות בה. הוא תולה זאת בכמה סיבות: הרדיקליות הגוברת במפלגה הדמוקרטית, העמקת הניכור כלפי האליטות שהיהודים נתפסים כחלק מהן, הקטנת המעורבות האמריקנית במזרח התיכון, והקונפליקט המובנה שבין ממשלה שמרנית בישראל לממשל ליברלי בוושינגטון.
חוקרי המכון מתריעים כי "תהליכים אלה מאיימים לכרסם בתמיכה המסורתית של ארה"ב בישראל בכל המישורים - הביטחוני, המדיני והכלכלי - וכן לפגוע קשות במעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל, באיתנות הכלכלית שלה וביכולתה להתמודד עם האיומים המרכזיים עליה, ובראשם איראן".
ישראל שגתה כשבתקופת טראמפ זנחה את עמדתה המסורתית ובחרה בלעדית בצד השמרני. אפשר להניח שהכתף הקרה של ממשל ביידן נובעת בחלקה משם, בצירוף חוסר אמון בנתניהו ובממשלתו
כצפוי, היו מי שתקפו בימין את המכון ואת חוקריו, בטענה שההערכות שלהם מושפעות מהעובדה שהמכון ממומן בכסף זר. זאת טענה מקוממת, שבבסיסה הקביעה שאנשי מקצוע מנוסים ומוערכים נכונים להטות את דעותיהם בשם הכסף, אבל במקרה של ה־INSS זאת גם טענה שקרית: המכון ממומן בעיקר מכיסו של פרנק לואי, ניצול שואה שנולד בצ'כוסלובקיה בשם פנחס לוי ושרד את המלחמה בגטו של בודפשט, עלה לארץ ולחם במלחמת העצמאות בחטיבת גולני, ירד לאוסטרליה והקים בה רשת משגשגת של מרכזי קניות, ועלה לפני שנים אחדות שוב לישראל כדי לסיים כאן את חייו.
המכון אינו היחיד ששם נורת אזהרה על מה שקורה בוושינגטון. קדם לו אגף המודיעין של צה"ל, שבהערכה השנתית שלו - שנחשפה בחודש שעבר ב"ישראל היום" - התייחס לראשונה לארה"ב. באמ"ן אמנם מנועים מלעסוק בצד הכחול, הישראלי, ולכן לא נגעו בהשלכות של הפעולות הישראליות על ההחלטות האמריקניות, אולם עצם העיסוק התקדימי באמריקנים מלמד שהיחסים איתם דורשים לכל הפחות קשב ותחזוקה גבוהים מבעבר.
ישראל שגתה כשבתקופת הנשיא טראמפ זנחה את עמדתה המסורתית של הישענות פוליטית על שתי המפלגות, הרפובליקנית והדמוקרטית, ובחרה בלעדית בצד השמרני. אפשר להניח שהכתף הקרה של ממשל ביידן נובעת בחלקה משם, בצירוף חוסר אמון בנתניהו ובממשלתו. אולם עד כה השתדלו בממשל להפריד בין היחס לישראל לבין היחס לממשלת ישראל. בעוד ההיבט השני התקרר והתחמם לפי זהות האינטרסים בין הממשלים, הראשון נשמר תמיד על חום גבוה - גם כאשר בין ירושלים לוושינגטון עפו ניצוצות, בעיקר בעימותים המתוקשרים של נתניהו והנשיא אובמה.
מערכת הביטחון העמיקה וביססה את היחסים האלה. השבוע, למשל, נערך התרגיל הגדול אי־פעם בין המדינות - המשך לשורת תרגילים גלויה ומוצנעת, לאינסוף ביקורים ולחילופי מודיעין אינטנסיביים בכל סוגיה אפשרית - שבחלקו גם אפשר פעולות והציל חיים. השותפות הזאת גם הניחה יסודות יציבים להסכמים האזוריים שנחתמו (ולשותפויות שנותרו בצל), מתוך הבנה שבכל הנוגע לערכים ולעקרונות, ישראל וארה"ב חד הן.
היחסים המיוחדים לא נפגעו לעת עתה, אבל צריך להיות תמים או חסר אחריות כדי שלא להבין כי ביקורי הבכירים האמריקנים כאן הם כרטיס צהוב. מבחינת וושינגטון, פגיעה ביסודות הדמוקרטיים של ישראל - במערכת המשפט, בעקרונות השוויון וחופש הפרט, אפילו בהפרדת המינהל האזרחי מצה"ל שמשמעותה דין שונה לישראלים ולפלשתינים שמתגוררים מצידו המזרחי של הקו הירוק - היא פגיעה ישירה באינטרסים האמריקניים, שמשמעויותיה עלולות להיות פגיעה בברית העמוקה עם ישראל.
זוהר פלטי, שכיהן בעבר כראש מנהלת המודיעין במוסד ובתפקידו האחרון היה ראש המטה המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, אמר השבוע כי כדאי להטות אוזן למה שהאמריקנים אומרים, משום החשיבות האסטרטגית של ארה"ב לביטחונה של ישראל ולקיומה. הוא הזהיר כי העמקת הריחוק בין המדינות תוביל לפגיעה בתמיכה הרחבה בישראל, והציב את רף 400 חברי הקונגרס כמדד לעומק התמיכה האמריקנית בישראל. "אם נרד מהרף הזה", אמר בכנס של ארגון IAC שנערך באוסטין, "נהיה בבעיה קשה".
בין דימונה לוושינגטון
לאחרונה עלו בכל מיני פורומים של הימין רעיונות להחליף את הברית האסטרטגית עם האמריקנים בברית חדשה עם שותף אחר. עלו אפילו שמות (צרפת בראשם), עם היגיון לכאורה שיאפשר זאת. מדובר בהזיה מסוכנת; אין ולא תהיה לישראל שותפה בעוצמה ובעומק של ארה"ב - הביטחוני, המדיני, הכלכלי. רעיון כזה מסכן את ביטחון המדינה ואת כלכלתה. אם בוושינגטון יאמינו שמדובר ברעיונות רציניים, או בכאלה שמחלחלים לממשלה, הם עלולים להגיב בריאקציות מסוכנות.
כאמור, ישראל היא מעצמה אזורית, אבל נבנתה להיות כזאת בעזרת ידידים, בעיקר בוושינגטון. היא זקוקה להם גם בהווה: בכסף, בנשק, באצבעות באו"ם, בהשקעות ובחוזים. בלעדיהם תהיה חלשה בהרבה, ובעיקר תיתפס כזאת. סעודיה, מצרים והאמירויות חולקות עם ישראל אינטרסים אזוריים משותפים, אבל עוד קודם לכן רואות בה מפתח לליבו (ולכיסו) של הממשל בוושינגטון. אם ישראל תפסיק להיות כזאת בעיניהם, הם יחפשו צינורות השפעה אחרים, ובמשתמע יתרחקו ממנה.
אם צריך לזקק את הסיבה שמאות מיליוני ערבים באזור לא מסתערים על ישראל, היא נעוצה בשתי רגליים עיקריות: וושינגטון ודימונה. הרתעה גרעינית חזקה, ולצידה הידיעה שמאחורי כמה מיליוני ישראלים עומדת המעצמה החזקה בעולם, עם יותר מ־300 מיליון אמריקנים שנכונים בכל עת להגן עליה.
ממשלת ישראל רשאית לממש את המדיניות שלשמה נבחרה, אבל אין לה מנדט לנתץ את האדנים שעליהם מושתתת המדינה. בבואה לעשות כן, היא מסכנת לא רק את היסודות הדמוקרטיים, אלא גם את השותפויות שמאפשרות לישראל להיות וילה משגשגת בג'ונגל, ובמשתמע - את קיומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו