העובדים המעטים שעמלו בתוך הבית החדש על צלע ההר במושב בית מאיר נראו מרחוק כמו נמלים בתוך המבנה הענק. האבנים המעוטרים והיוקרתיים, חלונות הענק, הפסיפס שכיסה את הרצפות החדשות ומעל הכל הבריכה החצי אולימפית, כולן שידרו יוקרתיות למרות שהבנייה עדיין בעיצומה. "זה בית פרטי", השיב עובד פלשתיני בעברית רצוצה. "לא יודעים של מי זה, דתי אחד, לא מהארץ. לא ראינו אותו כאן". קשה לכנות את המבנה הענק בית, אולי אחוזה היא הגדרה יותר נכונה. בית שמתאים לכל הפחות לקיסריה.
המשכתי הלאה על הכביש, בלי כיוון מוגדר, ונתקלתי בגדר של אחוזה נוספת. כאן מדובר היה במתחם בנוי ומרשים, שרובו לא נגלה לעין. אבנים ירושלמיות מסותתות היטב הובילו לתוך האחוזה המסוגרת, עצים ירוקים שניכר כי גנן מטפח אותם באופן תדיר ניצבו לצד מספר מבנים עם גגות אדומים. "כל הרחוב ככה", אמרה אישה מבוגרת שיצאה לזרוק את האשפה ביום הקיץ החם. "אנחנו כמעט האחרונים מכל הרחוב שנשארנו, אבל אנחנו לא הולכים לשום מקום".
72 שנה אחרי שמושב בית מאיר הוקם על ידי עולים דתיים מהונגריה ורומניה במסגרת תנועת ההתיישבות של המזרחי, והיה מהראשונים בפרוזדור ירושלים שחובר לרשת החשמל, הוא הופך למושב יוקרה של אנשי עסקים ומיליונרים חרדים. נחלה אחר נחלה נרכשת והתושבים המקורים עוזבים את האזור. במקומם צפויים לבוא בעוד מספר שנים, לאחר שהעניינים הכספיים הסבוכים יוסדרו והבנייה תסתיים, התושבים החרדים, חלקם באופן קבוע ואחרים רק בחגים, כמבני נופש. "זה יהיה סביון של החרדים", אומר יעקב הלפרין, בעלי אופטיקה הלפרין, שמתגורר במושב כבר שנים ודוחף את המהלך. הרפתות והלולים אאוט, בתי היוקרה אין – ברוכים הבאים למושב הגבירים.
מהפלמ"ח לתנ"ך
אם תיסעו על כביש 1 לכיוון ירושלים, תצאו במחלף שורש ותיסעו במשך כמה דקות תגיעו לשער הצהוב שפתוח לרווחה. "ברוכים הבאים למושב בית מאיר". המושב, מוקף מאות אלפי עצי אורן מוצב באזור פסטורלי ומרהיב בהרי ירושלים. מצפון ניתן לראות את דרך בורמה המיתולוגית, כביש העפר שבאמצעותו הצליחו הכוחות הישראלים לפרוץ את המצור לירושלים במלחמת העצמאות, ואחריו את ערי המרכז. מדרום אפשר לזהות את מבצר הקסטל ומבשרת ציון, שמסתירה את ירושלים.
בתוך המושב המצב פחות רומנטי, ויש שיאמרו שהוא מעט מוזנח. השלט של סניף בני עקיבא תלוי עקום על המבנה, ובאחד המשקים נראה צריף מתפרק שבוודאי ידע ימים טובים יותר. באחד הצמתים המרכזיים ניצבות שתי כבאיות שהיו חדשות בשנות ה־70, שסביבן גדר כתומה ושלט "הכניסה אסורה". הנוסטלגיה מרגשת, אך בהתחשב בעובדה שבשנה שעברה שריפת ענק כמעט כילתה את המושב, אולי הגיע הזמן להתקדם למאה ה־21.
יעקב הלפרין, בעלי אופטיקה הלפרין: "אנשים הבינו שבמקום לקנות כמה דירות ברחביה ולצרף אותן, הם יקנו כמה דונמים ויבנו בית. חלקם לא רוצים לרכוש בית למגורים ביומיום, אלא להגיע לחגים, לקיץ"
"כשהגעתי לכאן ב־1975 גרנו עם ארבעת הילדים שלנו בשני חדרונים שבנו כאן בשנות ה־50. היה לנו משק ענק, מאות ראשי בקר ואלפי עופות מטילות", מספרת אחת התושבות. כיום יש כשישים משקים במושב, שבהם מתגוררות בסביבות 200 משפחות. כמו יישובים רבים באזור זה, התושבים המקוריים מזדקנים ומבקשים לעבור דירה. בחלק מהמקרים בעלי הנחלות הולכים לעולמם ובניהם ונכדיהם, שאינם מתגוררים באזור, מעוניינים למכור את המשקים. ויש מי שמעוניינים לרכוש, ובהרבה כסף.
בזה אחר זה מקבלים התושבים הצעות למכור את הנחלות שברשותם בתמורה לסכומים גבוהים. הלקוחות הינם חרדים אמידים, רבים מהם מחו"ל, שמעוניינים לבנות בית, שבו חלקם יגורו רק בחגים.
"בוא נגיד את האמת", מסביר יעקב הלפרין, "המושב לא נראה טוב, וכל עוד המצב כפי שהוא – זה גם לא הולך להשתנות. לשמחתי המהלך שאני מוביל משנה את המושב, אבל צריך לומר שתמיד יהיו כאן אנשים מחוברים שלא יעזבו, שילוב של ישן עם החדש, וזה מבורך. השינוי לא יקרה במכה אחת, אבל בעזרת השם המושב יתפתח והנכדים שלי יבואו לבקר אותי כאן כשאהיה מבוגר במושב שייראה הרבה יותר טוב".
לא להיות בני-ברקים
הסיבה לבחירה דווקא בבית מאיר נובעת בין היתר מהמיקום של המושב – עמוק בתוך היער הפסטורלי, אך יחד עם זאת קרוב יחסית גם לירושלים וגם למרכז. התושבים החרדים החדשים גם נהנים מכך שמדובר במושב בעל צביון דתי: אין רכבים שנוסעים בשבת, הוא כולל מקוואות נשים וגברים, בתי כנסת ואפילו מספר ישיבות חרדיות ודתיות. בצד השני של כביש 1 נמצאת קריית יערים החרדית, שמספקת את שירותי הדת והחינוך המשלימים לאלו שירצו בכך.
"העשירון העליון החרדי חיפש לעצמו סוג של סביון או כפר שמריהו שבו הוא יוכל לחיות את אורח החיים החרדי־קהילתי ברמה גבוהה, ובעיקר לצאת מהסטיגמה של בני ברק־ירושלים", מסביר איציק אייזנשטיין, מעצב פנים חרדי שמתמחה בבנייה יוקרתית. "התושבים החדשים של בית מאיר לא רוצים להיות בני ברקים אלא ליצור משהו חדש. בית מאיר הוא מקום יפה, בלב היער, ולמי שיש כסף יכול לבנות אחוזה שכמוה אין בישראל. בכל מקום אחר אין את השטחים, דונמים על גבי דונמים עם בריכה וגינות עצומות. יש עשירים בכל הארץ, אבל תופעה כמו בית מאיר היא חדשה. בזמן שאנו מדברים התופעה הזו קורמת עור וגידים".
אייזנשטיין מכניס אותנו מעט לתוך עולם היוקרה החרדי: "העשירים החדשים ידאגו לעצמם כמובן לבריכה, זה הבסיס, אבל גם לג'קוזי, סאונה, חדר קולנוע ביתי, חדר ביליארד ואולי אפילו באולינג. כל עשיר חרדי גם דואג לחדר או מרתף יין. יצא לי לעצב חדר יין בגודל של 100 מטרים. הפינוקים הם אלו שמבדילים בין עשיר לעשיר. אחד הדברים המעניינים הוא שיש לחלק מהעשירים מטבח מיוחד לפסח. אחרים מחזיקים שני מטבחים – אחד שבו הבישולים מתבצעים ואחד להראות לאורחים – לא כזה שמכינים בו חביתה. אלו אנשים שהרוויחו את הכסף שלהם והם בוחרים לחיות כך את חייהם. חלקם מאוד איכותיים ופילנטרופים גדולים, וזכותם לחיות ככה".
הלפרין מסביר כי לא יהיה שינוי מהותי באופי המושב, למרות הכניסה של חרדים למקום. "בשנים הקרובות, אחרי שכל העניינים הכלכליים יסתיימו יעברו לכאן הרבה אנשים שהם בעלי הון, אבל אופי המושב יישאר. צריך להבין שבמשקים רבים יש כמה שוכרים, ולכן גם אם משפחה עוברת לבית אחד, זה עדיין לא משנה את האופי של המושב. יתחילו להרגיש את הניצנים בעוד כחמש שנים, כשאנשים יתחילו לבנות, ובעוד 15-10 שנים זה יהיה סביון חרדי. בעיני המושב יהפוך למקום מאוד מבוקש ויפה.
מסתנוורים מהכסף הגדול
הבעיה, מצביעים חלק מהתושבים, היא שהמחירים כרגע קפצו להיקפים כמעט בלתי נתפסים. כרגע באתר רשות המיסים המחיר הגבוה ביותר לקרקע בבית מאיר עומד על שמונה מיליון שקלים, אך ישנם מספר עסקאות חדשות שעדיין לא דווחו, שכוללים סכומים גבוהים בהרבה. התושבים מספרים על סכום שהגיע גם ל־15 מיליון שקל ויותר.
"לציבור החרדי האמיד נמאס מהרעש ומהעובדה שכל היום דופקים להם בבתים ומבקשים תרומות. הם רוצים לברוח, רוצים לשחרר. אני בטוח שהם תורמים גדולים אבל אי אפשר ככה כל היום", מנתח זאת אחד התושבים הוותיקים במושב. הוא אגב, לא מתכוון לעבור. "אני מחפש איכות חיים, החיים שלנו קצרים. מה ייתן לי מספר בבנק? כלום. אני מעדיף מקום לנכדים שלי. מי שמוכר מסתנוור מהכסף".
הלפרין מנסה לצנן את הדרמה, ואומר שמדובר במספר אנשי עסקים ספציפיים שהקפיצו את המחירים. "נוצר רעש משניים או שלושה אנשים שסירבו לוותר על החלום שלהם ושילמו מחירים מופרזים. נכון, העסקאות הינם בסדרי גודל משמעותיים מעט יותר מהרגיל מכיוון שיש מרכיבים שאין בכל מקום – יש כאן מקוואות, בתי כנסת, ישיבות, דברים שאין בכל יישוב". הלפרין מוסיף כי "לתחושתי כרגע הטרנד נעצר בגלל שהבורסה בארצות הברית חלשה וקשה לאנשים לשחרר כסף. עד העצירה היה גל יפה ומעניין של אנשים שבמקום לקנות דירות ברוממה או ברחביה הגיעו לכאן".
מאחורי שער באחד הרחובות המרכזיים ניתן היה לראות את הדלת הפתוחה של בית גדול ממדים, דמוי טירה. מבלי להתאמץ ניתן היה לראות גבר ואישה עוברים בבית. שגרה. "יש שני סוגים של עשירים חרדים", מסביר אדם שמקורב לאחת ממשפחות היוקרה החרדיות. הוא ביקש להישאר בעילום שם, מכיוון שקרוביו אינם אוהבים פרסומים מעין אלו. "יש כאלו שאוהבים להראות מה שיש להם ויש כאלו שפחות. כן, גם אלו שאינם אוהבים להראות את עושרם ייסעו ברכב יוקרה שעולה מיליון וחצי שקל, אבל זו לא ראוותנות אלא נוחות גרידא. אחרים ישתפו באינסטגרם כל שניה מחייהם".
מה מחפשים חרדים עשירים בבית מאיר? ובכן, הנראות היא חלק מהעניין, או יותר נכון – חוסר הנראות. "אלו לא חרדים שאתם חושבים עליהם, בחורי ישיבות עם פאות, אלא חרדים אמריקנים שלא רוצים לגור עם כל החרדים. הם לא רוצים לגור ברוממה אלא דווקא מחפשים את השקט", מסביר ר', שעוסק בעולם התיווך היוקרתי בעולם החרדי. "אני עובד על כמה פנטהאוזים בערים שונות בישראל, אבל הם שווים 15 מיליון שקלים.
"האנשים שמגיעים לבית מאיר יודעים שהם יכולים לקבל באותו מחיר של פנטהאוז בירושלים וילה מדהימה עם גינה ובריכה וגם הנכדים שלהם יוכלו ליהנות. מדובר פעמים רבות באנשים מאוד דיסקרטיים שרוצים לקבל תמורה לכספם. ניתן לראות תופעה דומה גם ביישובים באזור בית שמש כדוגמת גבעות עדן", מוסיף ר'.
עד כה נרכשו בבית מאיר עשרות משקים. "יש החלפת אוכלוסייה, לא פחות", מנתח זאת מקסים כהן. הוא מתגורר בבית מאיר מאז 1960, אחד מהוותיקים ביותר, ועד לפני חמש שנים שימש יו"ר הוועד – שלושים שנה בסך הכל בתפקיד. "קרוב ל־30 משקים נמכרו ובשנים הקרובות 50% מהאוכלוסייה תתחלף. בחמש השנים הקרובות המושב יהיה חצי נטוש, עד שיבנו את ביתם. אני אישית לא מוכר, אני נשאר ביישוב שלי. יש לי בן ממשיך והוא יירש את המקום".
קשה לומר שמקסים מרוצה מהמצב. "אני לא כועס על אף אחד, אבל הדרך לא נכונה בעיני. אני לא מאמין שזה יהיה סביון לחרדים, זה סיפור של אנשי תיווך שעובדים יפה. יש אדם שקנה ארבעה משקים, אחר קנה חמישה, זה נראה לך טבעי? זה יחזיר את המושב לשנות ה־60, לחמולות. יהיו כאן מלחמות של חמולות. גם המחירים אסטרונומיים ולא מוצדקים כלל, הם סתם משתוללים עם המחירים כי כנראה בארצות הברית יש להם הרבה כסף".
מקסים מתייחס לבית הגדול שהולך ונבנה כעת ביישוב ומציין כי "אני נגד הבתים המפלצתיים האלו, אם הייתי עדיין בראש הוועד לא הייתי מאשר בתים כאלו בשום אופן. אין שום סיבה להשתולל, יש לנו בית של 160 מטר ואנחנו מבסוטים, גידלתי כאן חמישה ילדים והיה מעולה".
בלי הרחבה אין עתיד
אחד הנושאים שמטרידים את התושבים הוותיקים, בין היתר, הוא עתידו של בית הכנסת במקום. "לכל אוליגרך יש כאן בית כנסת משלו ובית הכנסת המרכזי ננטש", אומרת אחת התושבות. "בית הכנסת שלנו לא היה גדול מלכתחילה ועכשיו הוא חצי ריק. זה עצוב". בעבר הייתה תוכנית להרחבה של היישוב ל־80 משקים, אך זו תקועה, מה שגורם לכך שבצמוד למכירת הבתים לעשירים החרדים אין הרחבה של המושב למען הדורות הבאים. "תוכנן להרחיב את המושב ל־80 משפחות, אבל זה לא קורה. הדבר מוביל לכך שאין בנים ממשיכים במושב", אומר מקסים.
דבי קלי: "המהות שלנו היא כאן. אנחנו מכירים כל חתיכת דשא, אבל כן, יש דילמה. אנחנו צריכים לחשוב על העתיד שלנו ושל הילדים שלנו. לפעמים צריך ללמוד לאהוב משהו אחר"
השאלה כיצד מקבלים התושבים את המצב החדש משתנה מתושב אחד לשני. חלקם אמרו כי מדובר במצב טבעי ומבורך ואחרים אמרו שהם ברגשות מעורבים. כשצלם "ישראל היום" יהושע יוסף תיעד את המושב הוא נתקל באם ושני ילדיה שסיפרו לו שהם עוזבים מכיוון שהמושב שינה את פניו – ולדעתם לא לטובה. "המושב איבד מהצביון שלו ופתאום יש מחלוקות והבדלי מעמדות במושב בין העשירים למעמד האנשים בעלי הכנסה הממוצעת", הסבירה.
מזג האוויר הרותח משאיר את רוב התושבים עמוק במזגן כשאני עושה את דרכי בתוך המושב. בסמוך למבנה במרכז היישוב אני נתקל בקבוצה גדולה של מורים חרדים שהגיעו לגיבוש במקום לרגל שנת הלימודים החדשה שהחלה. שלט שעליו כיתוב קטן "המחסן של סבא" תופס את עיני ואני מחליט לרדת לתוך הגינה, שם אני מגלה אוצר – חלקים של משוריין אמיתי ממלחמת העצמאות בגינת בית. וזוהי רק הסנונית הראשונה מהמוזיאון הפרטי שדבי ויעקב קלי מפעילים במקום כבר שנים רבות.
"אני חדשה כאן, רק מ־1973", מחייכת אלי דבי מתחת לכובע רחב שוליים. בני הזוג גידלו במקום את שלושת ילדיהם, כשאחת מתגוררת ביחידת דיור מתחת לבית הגדול שבנו, ובמקביל אספו חפצים ישנים, יוצרים יחד מוזיאון בתוך לול ישן. בין היתר היא מציגה בפני את אחת הדווידקות היחידות שנותרו, עיתונים עתיקים ואפילו שתי חביות של הוורמכט הנאצי. "הבריטים הביאו אותם לארץ אחרי שהביסו את רומל במלחמת העולם השנייה. כשהקימו את בית מאיר לא היה כאן חשמל, וחמי הפך אחד מהם למכונת פסטור על מנת לייצר שימורי פירות". דבי ויעקב קלי נוהגים לארח קבוצות במוזיאון ולהראות להם את הפריטים הנדירים. "יש כאן נהג שמביא לכאן בין היתר חסידי סאטמר", היא מחייכת.
לאחרונה קיבלו בני הזוג הצעה למכירת הנחלה שברשותם, שמשתרעת על שטח גדול, שכולל בין היתר עצי גפן, בית בד מתקופת בית שני ושצופה לדרך בורמה ולערי המרכז. "לנו עוד לא הציעו סכום, אבל אני בטוחה שהוא יהיה סכום מפתה. אנחנו אנשים פשוטים, בעלי חשמלאי, אני יועצת הנקה, אבל המהות שלנו היא כאן. אנחנו מכירים כל חתיכת דשא כאן, אבל כן יש דילמה. אנחנו צריכים לחשוב על העתיד שלנו ושל הילדים שלנו. לפעמים צריך ללמוד לאהוב משהו אחר, ללמוד לומר שלום, אבל זה קשה. כל בוקר אנחנו יושבים על המרפסת בבית ואוכלים ארוחת בוקר. מדובר בדילמה לא פשוטה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו