להעיר את השדים

"ללכת בשדות הכחולים", ספרה של הסופרת האירית קלייר קיגן, הוא ספר נהדר, קשה, מרגש, טעון ומסתורי. התכונות הללו אינן מתגלות מייד. להפך - נדמה שמילת המפתח היא השתהות. זו השתהות על תיאורי סביבה, על פעולות יומיומיות, הרהורים ומונולוגים פנימיים, התעכבות על ניואנסים. 

"כשאור השמש נוגע ברגלי שולחן הטואלט את קמה ומסתכלת שוב במזוודה", נכתב במשפט הפותח את "מתנת הפרידה", הסיפור השני בקובץ. "בחדרה, אמא שלך מזיזה דברים, פותחת דלתות וסוגרת". התיאורים לקוניים, כמו מבט שמרפרף ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, ומתעד באדישות את רישומי החפצים והפעולות. אבל אז מבליחה פתאום ההפרעה: "בחדר האמבטיה את מצחצחת שיניים. הברגים שבמראה החלידו. הזגוגית מעורפלת. את מביטה בעצמך ויודעת שנכשלת בבחינות הבגרות. את מסתכלת בחדר עוד פעם אחת אחרונה (...) פעם זה היה חדר פתוח בראש המדרגות, אבל יוג'ין שם קץ לכל זה, הביא נגרים והקים את המחיצה, התקין את הדלת". 

עוד מעט נגלה מדוע יוג'ין "שם קץ לכל זה", אולם כבר בעמודים הראשונים של הסיפור, המתח מטעין את פני השטח של העלילה, והופך תיאורים שגרתיים לנגועים. בקריאה שנייה, המשוחררת מן הצורך לשעוט קדימה, המתח מתחדד והדקויות הופכות דוקרניות. "'עוד יום יפה'. את מרגישה צורך בדיבור. אמא שלך משמיעה מין צליל חייתי מגרונה". זו אותה אמא שלא רצתה משפחה גדולה, ולכן "מדי פעם, כשהיתה יוצאת מכליה, היתה אומרת שהיא תשים אותך בדלי ותטביע". ואם זה לא מספיק מטריד מגיע הסיפור על גורי הכלבה שהאם הכניסה פעם לשק, "התכופפה מעל לחבית הפתוחה והחזיקה את השק מתחת לפני המים עד שהיבבות נפסקו והשק הפסיק לזוז. ביום שהיא הטביעה את הגורים היא הפנתה את ראשה והביטה בך, וחייכה". צמרמורת. 

מאז סוף שנות ה־90 זוכה קיגן להצלחה ברחבי העולם, וארבעת הסיפורים המופיעים בקובץ הם סיפוריה הראשונים שמתורגמים לעברית. בראשון ("האור השלישי"), ילדה למשפחה כפרית נשלחת להתגורר עם משפחה אומנת במקום שבו "חרציות גבוהות, שקטות כמו כוס המים הגבוהה שהן עומדות בה. אין שום סימן לילד". בבית החדש מצהירים שאין סודות, כי "במקום שיש סוד, יש בושה", אבל בבית שאין בו סוד יש ארון עם בגדי ילדים ישנים, שניתנים ללא מילים לילדה החדשה, ויש בו מזרנים שכל הזמן בוכים וסיור לילי על החוף, כשבדרך חזרה רואים רק את עקבות הילדה ולא את עקבות אביה המאמץ, והליכה לבאר המים וניסיון שאיבה, "אבל כשאני שולחת את היד האחרת להרים את הדלי נדמה שעוד יד בדיוק כמו שלי יוצאת מהמים ומושכת אותי פנימה". 

מציאות ואשליה, השתקפות ובעתה, שדים שמרחפים בין השורות ודוק מסתורין המכסה על טראומה ומעצים בו בזמן - כל אלה נוכחים אצל קיגן. דרושים כישרון כתיבה ורגישות יוצאת דופן כדי להצליח לאצור משמעות כה גדולה ב"הזדמנות המושלמת שלי לא לומר שום דבר".  

שני הסיפורים הבאים כוללים כומר קתולי, שנדר את נדר הפרישות וחי בבדידות כשהוא מוקף בבני קהילתו. בתום טקס נישואים שעורך הכומר בסיפור "ללכת בשדות הכחולים", עוברים האורחים לחדר האוכל והכומר מוזמן אף הוא. "משמאלו, דוד של הכלה. מימינו, דודה של החתן". הם משוחחים על התפריט ועל מזג האוויר. ילד בוכה נלקח מהחדר. לכומר יש גלימה, אך "כולם יודעים שגלימות מתלכלכות בקלות", סונט מישהו, ואז "הצחוק נהפך לשתיקה שברירית. ברין משתעל. הדודה שוב מיישרת את הסכין והמזלג שלה". כמה בדידות ומועקה באות לידי ביטוי במשפטים ספורים, שבריריים. 

זו פרוזה פואטית. כל משפט שני הוא כמו שיר הנמסר באיפוק קצרני שמסתיר־מגלה הר געש של רגשות, והתרגום מצליח להעביר את הר הגעש המהוסה בדיוק לירי. מאחורי החזות הקתולית חמורת הסבר מגיחים בני אדם, ובתוך בני האדם מתגלה חלל המתמלא ומתרוקן חליפות במשמעויות וברגשות. 

אט־אט מתברר כי הבחורה שהכומר השיא עתה בטקס, אותה בחורה שבמהלך הארוחה ישבה לא רחוק ממנו כשהיא מלטפת את רגל כוס השתייה שלה, ליטפה בעבר את רגל הכוס כשאמרה לאותו כומר עצמו שתינשא לו אם יפרוש מן הכמורה. לאחרונה שואל הכומר את עצמו איפה אלוהים. לא אם יש אלוהים - רק איפה הוא. כבר לא ברור מה מייסר יותר את חייו של אדם - להיות חסר אמונה שחש תלוש בעולם חסר משמעות גדולה, או להיות מאמין שאינו מבין מדוע האל לא מתגלה אליו. 

בניגוד לדמותו המרכזית של הכומר ב"ללכת בשדות הכחולים", הכומר שבסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא נוכח־נעדר. הסיפור מתחיל לאחר מותו של הכומר, כשבת דודתו מרגרט עוברת להתגורר בביתו המבודד, לצד שכן אגרן כפייתי בשם סטאק, המתגורר בחדר אחד עם עז בשם ג'וזפין. "סטאק, כמו כל גבר שלא ידע אישה מימיו, חשב שהוא יודע הרבה על נשים". הוא ארב לשכנה החדשה מחוץ לביתה ואז, כשהיא פתחה את הדלת כדי לשפוך את מי הרחצה, "הרוח היתה קולנית כל כך שהיא צעקה כמו גבר". 

ככל שהסיפור מתקדם, מתבהרת התשתית הטראומטית שעומדת בבסיס החיים התימהוניים. והשתיקה, שכמו ביתר הסיפורים בקובץ מצליחה להיכתב ברגישות של מי שכנראה מכירה היטב את תחושת התלישות בעולם, הופכת גם את קולות הרוח, היער והים לסימנים מסויטים. 

 

משהו טרגי לכאורה

סרט קולנוע המבוסס על פגישה עם דיוויד פוסטר וואלאס עולה לאקרנים בארה"ב, ומסקרן את מעריצי הסופר שהתאבד ב־2008.

ג'ייסון סיגל - שחקן הקומדיה המצליח שהתפרסם לאחר שהופיע בסדרות הטלוויזיה "פריקים וחנונים" ו"איך פגשתי את אמא" ובסרטים "קח את זה כמו גבר" ו"סקס טייפ" - מגלם בסרט קולנוע חדש ששמו "The End of the Tour" את הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שהתאבד ב־2008 ונחשב לאחד הגאונים הספרותיים של דורו.

הסרט, שעולה לאקרנים בארה"ב בסוף השבוע, הוא אדפטציה של העיתונאי דיוויד ליפסקי מִספר שכתב, על חמישה ימים שהעביר עם דיוויד פוסטר וואלאס בימי הקידום של ספרו "Infinite Jest", שהביא לו את תהילתו הגדולה. 

לא מעט ביקורת ספגה ההפקה על הליהוק של ג'ייסון סיגל לתפקיד, הן ממבקרים מוסמכים והן ממעריציו של הסופר עצמו. עם זאת, סיגל בטוח בעצמו: "מהרגע שקיבלתי את התסריט ידעתי שאני הולך לעשות את זה", אמר לתקשורת, "הייתי חייב לנתק את עצמי מקולות של דיכוי שאומרים 'אתה לא הבחור המתאים', דבר שהוא די קל אם אתה מתנתק מהאינטרנט".

בניגוד לציפיות של כולם, הביקורות שיבחו את המשחק של סיגל, "זה מוקדם, אבל בואו נכין את קמפיין האוסקר של ג'ייסון רק ליתר ביטחון", נכתב ב"הפינגטון פוסט". "הוא כמו טום הנקס, רובין וויליאמס, ביל מארי; שחקנים גדולים שסגרו אותם בקופסה ואז הם פרצו אותה", אמר במאי הסרט ג'יימס פונסולדט.

למרות הפרמיירה מנבאת הטובות של הסרט, עדיין יש מחלוקת חריפה מאחורי הקלעים. מנהלי העיזבון הספרותי של וואלאס, אלמנתו קרן גרין ועורכיו הקרובים, הגישו בקשה לדחות את הקרנת הסרט, בטענה כי וואלאס עצמו, אילו היה עדיין חי, מעולם לא היה מסכים לתכניו. אלכס קונר, עו"ד בשירות העיזבון, אמר שכשוואלאס הסכים לראיון עם ליפסקי הוא לא הסכים שיכתוב על כך ספר או יצולם על כך סרט. 

אך כל המחאות, כאמור, נפלו על אוזניים ערלות, שכן זכויות פרטיות מסוימות לא תקפות למתים, והדבר הכי קרוב לתגובה שנקבל מוואלאס תימצא על גבי המסך: המתח בינו לבין ליפסקי, שנפרס על פני דיאלוגים מרובים, יעלה בקנה אחד עם המתחים מאחורי הקלעים. ¬

יונה אשרוב•    •    •

הפוך קטן

שיריה של דנה מרקוביץ עוסקים בהווי בתי הקפה והמשרד, אך אינם מרחיבים אותו מחוץ להם.

מקובל בחבורת המשוררים "מעין" - החיים הם דאחקה אחת גדולה. וכמה מייאש ולא מפתיע לגלות שגם ספר השירה הראשון של חברת הקבוצה, דנה מרקוביץ, נגוע באותה ילדותיות שמונעת מאנשים מוכשרים ובעלי נפש כמותה להתעלות מעל הנטייה לרידוד קבוצתי, ומסכלת אפשרות לבטא ללא מורא את מה שמשתדל להיות עטוף ומוגש באלף ואחת מסיכות ושאריות של טרנדים ממסיבה שאיש כבר לא הולך אליה. 

זה חבל, כי בין השורות של ספרה, "חיי הטבסקו", אפשר בהחלט להבחין ביכולת של מרקוביץ לזקק שברירי רגש אנושי שניכרים בהם מאמצי החציבה והסינון; אלא שאלה מוסתרים בין עמודי הספר ובין מדפי השורות כמו חתיכות של לחם בבדיקת חמץ. אחד מאלה, למשל, הוא השיר "מעמד לפתקים" - ארספואטיקה מודרנית שיכולה להתקיים אצל אנשים שעולמם הוא משרד ותכולתו היא תבנית נוף נפשם, ראשון שבהם המשורר עצמו: "המשורר קונה מעמד לפתקים / מעמד משרדי ואף יותר, לפתקים". בשיר הזה, דווקא בצורה מינורית, מוצע לנו שיוך מעמדי חדש שמרקוביץ קוראת לו "מעמד ביניים לפיזור הנפש", ובכך נוטעת אותו בקרקע רלוונטית. 

ההבחנה המבריקה שעושה מרקוביץ בשיר הזה ראויה לציון, וכוחה עומד לה במיוחד כשהיא מתארת את סופם של אנשים אלה, וכשהיא סוף סוף שולחת זרועות לרבדים עמוקים של השפה והתרבות ומזהירה את עצמה וכל אחד אחר, מהסכנה פן ימצא את עצמו ברווח ש"בין השיר לעזאזל". 

אבל זהו היוצא מן הכלל בספר הראשון של המשוררת־קופירייטרית הצעירה, ובחזקת טעות סטטיסטית. בשאר המקרים ניסיונותיה לעסוק בצמצום לא מבשילים לכדי שירים בני קיימא ומשאירים אותנו עם תהייה לגבי מקורם, וחשש שמא מאחורי הצמצום מסתתר רק עוני נפשי. 

כך, השיר "מלצרית", שבאופנתיות יתרה מסתמך על שש מילים, סצנה אירונית ושימוש לא מתוחכם בחוש הומור: "כל מה שהם אומרים, תעשי הפוך". אל המלצרית, באקט של פרולטר קולינרי, מצטרף גם הבורקס: "בכל שמחה ואבל אנחנו אוחזים בבורקס, על שכבותיו החמימות הוא מנחם", ובהמשך: "אל דאגה, הבצק לא אלים, הפחמימות ריקות, והשומן טראנס". ומה עם שיר הקוקה קולה, בספר הבא? 

לא בשיר אחד ולא בשניים חוזרת על עצמה הנוסחה הלא עמלנית של מרקוביץ, מנסה אותנו שוב ושוב. שניים־שלושה מהלכים, דימוי ופאנץ' ליין: אירוניה, היתלות בקרוב ובמוכר. 

האם זה מספיק? מספר שירה ראשון היינו מצפים שיציע מסע אמיץ יותר אל הקרוב והדומסטי. בצד השני של הבשר, באזור הנסתר של גלגל העין, בצד החשוך של הדברים, ולא במובן מאליו. בשביל האווירה העליצה הזאת לא צריך לקנות ספר שירה. אפשר פשוט ללכת לקניון ולחפש את המוכרת מהשיר: "הגלובוס / הוא / בלון / שניפחה / מוכרת / עייפה / בהפנינג / קניון / שבעת / הכוכבים". 

אורי כהןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו