שלטון הפקידים הוא חוסר משילות? להפך

משילות הפכה לאחת מן המילים המושמעות ביותר במערכות הבחירות האחרונות. אחת הסיבות להישג הציונות הדתית בבחירות האחרונות היא ההבטחה להשליט סדר ולהבטיח משילות. אלא שמשילות אינה כל מה שמייחסים לה. משמעותה היא מצב שבו רשויות השלטון מסוגלות להגיע לכל פינה הנמצאת באחריותן ולפעול על פי חוק כדי להשליט סדר, כדי להבטיח שירותים, כדי לעצור אנשים וכיוצא באלה.

כמעט בכל מקום בעולם יש אזורים שאליהם אין המשטרה מגיעה אלא בכוח מוגבר מאוד, ואילו רשויות אחרות נזהרות מלהציב בהם רגל. בדרך כלל מדובר בכנופיות מקומיות, שהשתלטו על שכונות או אזורים, ואשר מנהלות אותם בהתאם למאווייהן. כדי שהשלטון המרכזי, או אפילו המוניציפלי, ייכנס לתחומים הללו, יש לו צורך לתאם מראש כניסה זו ולקבל הגנה מן השולטים בכיפת המקום.

גם בישראל נוצרו, לצערנו, מובלעות שכאלו. זה נכון לגבי שכונות חרדיות, שמופעלת בהן אלימות כלפי מי שאינו עומד בנורמות שהן קובעות. זה נכון לגבי יישובים בפזורה הבדואית בנגב. זה נכון ביישובי "נוער הגבעות" ובחלק מן הכפרים הערביים. המדינה אינה יכולה להישאר אדישה להתפרעויות של צעירים בדואים בכבישי הדרום, ולהתנהגות חרדים השוללים את קיומה ודורכים על דגליה ביום העצמאות. היא אינה יכולה ואינה רשאית לאפשר למאפיות במגזר הערבי לגבות דמי חסות, וגם אם בתקופת ממשלת השינוי התקיים טיפול נמרץ יותר בתופעות הללו, הן עדיין רחוקות מהיעלמות ומצריכות המשך טיפול והעצמתו.

אלא שבמהלך המשא ומתן לקראת הקמת הממשלה החדשה, התברר כי פרשנות חלק מן השרים העתידיים לגבי "משילות" היא העצמת כוח השרים מול עובדי המדינה הבכירים. זו טעות חמורה. אחד המאפיינים החשובים ביותר של הדמוקרטיה המודרנית הוא ההפרדה בין קובעי המדיניות המיניסטריאלית לבין הגורמים האמורים לממש אותה. יש, כמובן, ממשק הכרחי בין הצדדים, ומי שאמור לממש רשאי לחלוק על החלטה המתגבשת על ידי השר, אבל כאשר מדובר במדיניות, השר או הממשלה הם הקובעים.

זכורה לי ישיבת קבינט שבה התכוונה הממשלה לבצע מהלך ביטחוני מסוים, והגוף הביטחוני שנדרש לבצעו אמר כי אינו ערוך לכך. הממשלה יכלה לדרוש ממנו להיערך בקצב מהיר מאוד, אך היא החליטה לצרף אליו גוף ביטחוני אחר כדי לבצע את הנדרש. אילו החליטה הממשלה לעמוד על דעתה, היה אותו גוף שהסתייג מוצא את הדרך לבצע את המהלך. זוהי חלוקת העבודה.

במשרדי ממשלה האמונים על אכיפה מכהנים עובדי מדינה בכירים, שעוצמתם גדולה מזו של השרים הממונים עליהם. במשרד הביטחון לרמטכ"ל עוצמה גדולה בהרבה מזו של שר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל עוצמה גדולה בהרבה מזו שיש לשר המשפטים, ואילו למפכ"ל המשטרה סמכויות רבות בהרבה מאלו המוקנות לשר לביטחון הפנים. למעשה, לכל שוטר יש סמכות רבה מזו שיש לשר.

האם זהו חוסר משילות? להפך. רק בעולם בלתי דמוקרטי יכול השליט לעקוף את פקידיו ויועציו, להוציא כספים מאוצר המדינה, להעניש את מי שהוא רוצה ולהתנהג כמו אחשוורוש. במערכת דמוקרטית הנבחרים הם חלק ממסגרת המגבילה אותם, שאינה מאפשרת להם לקבל החלטות שרירותיות, שאינה מצפה מהם להיכנס לפרטיהן של החלטות מקצועיות, ואשר רשאית גם להעמידם לדין אם יש חשד לאי־ניקיון כפיהם. הגבלת כוחם של המנהיג והשרים היא סלע הקיום הדמוקרטי.
אחת הדוגמאות הבולטות להגבלת העומד בראש היתה ייפוי הכוח שקיבל בנימין נתניהו משר החוץ דאז, גבי אשכנזי, לחתום על הסכמי אברהם, משום שלו עצמו לא היתה סמכות כזו.

בעת כתיבת הדברים האלה עדיין לא הוקמה ממשלה ועדיין לא התקבלו החלטות כלשהן, אך העברת סמכויות ביצועיות מן הפקידים הבכירים לשרים אין לה דבר וחצי דבר עם משילות, ויש לה יותר מחצי דבר עם פגיעה במשטר הדמוקרטי שלנו.