לפרוץ את חומות העיוורון: יש לטפל בהסתה ובטרור - ולהשליט משילות

די להדחקה: במשך עשרות שנים בנינו לעצמנו חומות, פיזיות ולא פיזיות כאחת, שיסתירו מאיתנו את האמת המרה.

בעזה בנינו חומה אמיתית וסיפרנו לעצמנו שהאיום נעלם. כשירו עלינו טילים המצאנו כיפת ברזל, ולמדנו ללכת תחת מטר טילים עם מטרייה מדומיינת.

שורש כל הרע

בלבנון תיארו לנו בתיעודים על גבי תיעודים מיהו כוח רדואן, אך אנחנו הדחקנו. בנינו צימר ועוד צימר, מתוך אמונה שאנחנו המרתיעים ולא המורתעים.

האיום ביו"ש הוא מעבר להרי החושך, אמרנו, גם כשהסבירו לנו שטול כרם נמצאת במרחק יריקה מכביש 6. וכשמחבל יצא ממזרח ירושלים ורצח שניים בצומת מסמיה - סיפרנו לעצמנו שמדובר במחבל בודד. העיקר ההדחקה.

הפיגוע בצומת מסמיה ביום שישי אינו הראשון מסוגו, וגם לא השני או השלישי, וגם אם נספר לעצמנו אלף סיפורים על כך שמדובר במחבל בודד - כל מה שנעשה יהיה להדחיק את התופעה. כפי שהתעלמנו מעזה, מלבנון, מיהודה ושומרון, מהמשילות בנגב ובגליל, מהפשיעה הערבית וממי יודע כמה עוד תופעות - כך, כשאנחנו מספרים לעצמנו סיפור על מחבל בודד שיצא לבצע פיגוע, אנחנו מתעלמים מהבעיה.

זו הקונספציה האמיתית, זה שורש כל הרע, היכולת להביט באירוע א' ולהסיק ממנו ב'. היכולת לשקר לעצמנו בפנים ולומר שהכל בסדר, שאנחנו שולטים.

המחבל שיצא ממזרח ירושלים לבצע פיגוע ראווה בדרום הארץ לא עשה זאת בוואקום. הוא הגיע משועפאט, מחנה פליטים קיצוני בתוך ירושלים שאליו שוטרים מפחדים להיכנס. הוא למד, יש להניח, בבית ספר שבו מסיתים באופן ברור ומתמשך נגד ישראלים, ינק את הרוע והאיבה מגיל אפס והוכשר מהרגע הראשון לביצוע פיגוע כזה, או במקרה הטוב - לתמוך בשקט בפעולותיהם של אחרים.

כמוהו יש רבים נוספים. לא כולם יהיו מחבלים בפועל, לא כולם תומכים בכל מעשה, ובוודאי לא מדובר בכל תושבי מזרח ירושלים, אך בהחלט מדובר בתופעה. לא מחבל בודד, אלא תופעה נרחבת שהדחקנו במשך שנים.

קיר הברזל

רבות דיברו מאז תחילת המלחמה על הצורך בשינוי המציאות ברצועה, בכל הנוגע ליחס לישראלים. אך מדובר בעוד שקר שאנחנו מספרים לעצמנו. כבר שנים מתחוללת בתוך שטחי מדינת ישראל הסתה קשה ומתמשכת תוך התעלמות בוטה שלנו, הסתה שמובילה לפיגועים קשים. הם שם, אנחנו כאן, עם גדר או בלעדיה, וכל עוד האש קטנה אנחנו מסתכלים הצידה.

זו הקונספציה הקשה ביותר של ישראל, ואותה צריך לשנות מהיסוד. לא מספיק לבצע חומת מגן או חרבות ברזל, מלחמת לבנון או מב"ם בסוריה - יש צורך בשינוי שורשי של המציאות. יש להילחם בשורשי התופעה, בהסתה, בפשיעה ובטרור ולהשליט משילות בתחומי שלטוננו. לעיתים חייבים להפעיל כוח, אך לא ייתכן שבכל פעם נחכה להזדמנות להפעיל כוח במקום להפעיל את התחכום הישראלי ולמנוע את הטרור ביסודו.

בכל 20 שנה בערך אנחנו נתקעים בקיר ברזל ששמו "עימות ישראלי־פלשתיני". פעם זו אינתיפאדה, פעם זו מלחמה, ובכל פעם העימות הופך קשה יותר. הסיבה היא שאנחנו לא טורחים לבצע שינוי בשטח לאחר הניצחון הצבאי, לא מקבלים החלטות שישנו את פני השטח בעוד 20 שנה, לא מחילים ריבונות, לא משליטים משילות.

כעת זה הזמן. את המלחמה הזו כבר הפסדנו ב־7 באוקטובר, אך אם לא נבין כיצד לתקן זאת מהשורש, בשועפאט ובעזה, ברמאללה ובג'נין, בסוריה ובלבנון - אנחנו נפסיד גם במלחמה הבאה, גם אם נביס את האויב בכוח. עלינו לשנות מהיסוד את האיום, להביס אותו גם לאחר התבוסה, לעקר אותו מהיסוד. זו הדרך היחידה לא לחזור על הטעות שוב ושוב.