היום שאחרי: באזור התעשייה באריאל עוד שומעים את הדי הפיגוע

אף אחד באזורי התעשייה של אריאל לא יגיד את זה השבוע בפה מלא, אבל בסוף, כדי שהמקום הזה על 6,000 עובדיו יתקיים וישגשג, הוא חייב את 4,000 העובדים הפלשתינים שחוצים מדי יום (2,500 במשמרות בוקר, 1,500 במשמרת לילה) את המעבר המסובך, רק כדי להגיע למקומות העבודה שהם מועסקים בהם בתנאים מעולים עבורם, בכל המפעלים והעסקים הפזורים באזור. וזו הסיבה שיממה לאחר האירוע הטרגי שבו נרצחו שלושה אזרחים ישראלים, כולם חזרו לשגרה.

אולי זו הכלכלה, טמבל, ואולי זו ההבנה שעד להודעה חדשה זה המצב ואף אחד מהצדדים לא הולך לשום מקום, אז אולי עדיף לנסות ולחיות, איכשהו, ביחד. אפשר להרחיק ולהגיד שאחרי שמסתובבים באזור הפיגוע, התושבים המקומיים מסכימים שאם זה היה קורה בתל אביב - המדינה הייתה נעצרת, אבל גם הם מבינים שכרגע אין להם את אותו הדין כמו לעיר הגדולה, וספק אם גם עם הממשלה החדשה משהו ישתנה, אף שכולם כאן נתנו לה את קולם.

שאוכאת בחש: "מה אנחנו בסך הכל רוצים? להתפרנס בכבוד, וזה לא קל אצלנו. אז להתלונן? אחרי הפיגוע הרגשת מתח, אבל הוא נעלם, ולמה? כי מה זה קשור אלינו שיש משוגע שמחליט לעשות דבר כזה?"

יעמדו בהבטחות או לא - עובדה שביום שלישי השבוע, כשבשומרון ספרו מתים, בכנסת ישראל כולם חייכו, שמחו והעלו סלפי לרשתות החברתיות. הפיגוע היה עניינן של אריאל ואזור התעשייה שלה, אבל העולם לא עצר מלכת. חברי הכנסת, גם מימין, לא מיהרו לוותר על ההשבעה בירושלים, והנשיא הרצוג ציין בתחילת נאומו את הנרצחים בפיגוע כמי שמבקש לשלם את מס השפתיים הראוי. לפחות הוא.

"מה נותר לנו לעשות חוץ מלקוות שעם הממשלה הנוכחית הדברים ייראו אחרת?", אומר אלי שבירו, ראש עיריית אריאל, כשאנחנו יושבים במשרדו ביום שאולי־אולי סוף־סוף מבשר את בוא החורף. שבירו ריאלי, מחייך מעט ומאוכזב הרבה, אבל מבין שבתוך עמו הוא חי, ומה שהוא לא ייקח על עצמו - אף אחד לא ייתן לו במתנה. "אני לא מפסיק את המסחר, אני לא רוצה שהצבא יעשה עוצר, אני רוצה שהפלשתינים ימשיכו לנוע בכבישים ויבואו לעבודה.

"אמנם מרב מיכאלי החליטה שהיא מפסיקה לבנות פה כבישים, אבל בוא נקווה שהממשלה החדשה תחזיר את התוכניות שהיו כאן לפני כן. אפשר לחשוב שעל הכבישים האלה נוסעים רק יהודים. ואם יש תאונה ופלשתיני נהרג בה? יהודים וערבים משתמשים בכביש הזה וצריך לדאוג להם".

לא שוברים את הכלים

שבירו מתעקש שהתקווה תמיד מתה אחרונה, אבל השבוע, דווקא לאחר הרצח הזה, אפשר היה להיזכר שבסוף אזור התעשייה הזה רק יגדל וידרוש עוד נדל"ן ועוד ידיים עובדות לספק את התוצרת. עובדים ישראלים אין בנמצא יתר על המידה, ועוד ועוד פלשתינים יקבלו אישורים להיכנס לעבוד באזור התעשייה.

"תגיד", הוא ממשיך, "ואלו שמקבלים אישור לעבוד בתל אביב - ואגב, תל אביב זה פחות ישראל מפה בעיניי, אם כבר מדברים על זה - הם לא עושים שם פיגועים? מה זה משנה? המקרה הזה לא מעיד בשום אופן על מה שמתרחש כאן ביומיום. אז יש 4,000 עובדים שנכנסים כאן בכל יום ואחד סרח, אז זהו, שוברים את הכלים? בסוף רוב הפלשתינים שבאים הנה רוצים לעבוד, לפרנס את משפחותיהם בכבוד, לשלוח את הילדים שלהם לבית הספר ושיתקדמו בחיים. מי שרצח כאן, לא מייצג אף אחד".

אי אפשר להסתובב במפעלים הגדולים באריאל מבלי לראות את ההדדיות. בכל מפעל לפחות מחצית מהעובדים פלשתינים. יחד איתם, עולים מרוסיה ומאתיופיה, ערבים ישראלים, ערבים נוצרים, נוצרים ישראלים, וכן - גם יהודים, שחלקם מנהלי המפעל או הבעלים שלו. בסוף, בתוך המפעלים הללו, של עמל היומיום המפרך, מסתתרת ישראל הסמויה מהעין.

נכון, הדיון אם מדובר בכלל בעיר שנמצאת בגבולות ישראל יישאר פתוח, ויזכה להרמות גבה אצל מי שממש דחוף להם להרים גבה, אבל בפועל זו ישראל השנייה, השלישית והרביעית שרק רוצה לחזור הביתה בשלום, תרתי משמע: גם נקרעת תחת יוקר המחיה וגם נוסעת בכבישים משובשים שהסכנה אורבת בהם לעיתים יותר קרובות ממה שניתן לחשוב. גם אם האלמנט הציוני וההתיישבותי הוא גורם משמעותי בבחירות של רוב היהודים והישראלים כאן, חלק גדול מהם עושים זאת מסיבות כלכליות, וכך גם המפעלים הגדולים שלא עומדים במחירים הגבוהים של מרכז הארץ.

תלות הדדית

"אני יכול להעלות את המחירים בעשרות אחוזים ועדיין אהיה יותר זול מכל החברות שסובלות עכשיו מכך שהן מעלות מחירים", מסביר את השיקול הכלכלי הקר יובל מלאך, סמנכ"ל "אחוה" שמייצרת בין היתר חלווה וטחינה לא רחוק מהמקום שבו פעל השבוע המחבל.

"אנשים מחפשים אצלנו עבודה, חברות אחרות היו שמחות להקים כאן מפעלים. המקום הזה הוא המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. יש לי כאן מנהלים פלשתינים שיש להם עובדים יהודים, יש עולים מרוסיה, הכל. ומה שמשותף לכל העובדים כאן, שמחציתם פלשתינים, זה שהפוליטיקה נשארת בחוץ מהרגע שנכנסים בדלתות המפעל. הדבר הכי אקטואלי שהם מדברים עליו זה המונדיאל שמתחיל עוד מעט, על זה הם מדברים ולא על פוליטיקה, כי זה לא קשור למה שאנחנו עושים כאן ולשעות שאנחנו נמצאים במפעל".

סיוון אברמצ'וק: "המחבל בן־דוד של אחד העובדים אצלנו. ביום הפיגוע הוא נכנס אלי לחדר רועד כולו, וביקש ללכת הביתה. הוא היה חרד למצבו והיינו צריכים לדאוג לו שיגיע לביתו ויעבור בקלות במחסום"

ובאמת בתוך המפעל עצמו, מלבד הריח המשכר שנוצר מן המפגש של הסוכר עם השומשום, האווירה נינוחה. המחשבה שבמרחק כמה דקות נסיעה מכאן התרחש רק לפני 24 שעות אירוע רצחני אולי מרחפת בלא מודע המשותף של כולם, אבל בפועל כולם קמו לעוד יום עבודה במפעל, שעובד ממוצאי שבת עד יום שישי בערב, ללא הפסקה, כל הזמן.

יורי, אחד המנהלים בפס הייצור, מסביר ש"בסוף כולנו רוצים להתפרנס. פה מדברים עבודה וחיים ביחד כבר שנים, הפוליטיקה לא מפריעה ואף אחד לא מדבר פוליטיקה. אתה חושב שכאשר יש יום כיף לחברה, אכפת לנו מי זה מי? העיקר שיהיה עובד טוב ונוכל לדאוג שהעסק יעבוד 24 שעות ביממה".

מלאך מספר שהוא תמיד משלם לעובדים שלו מעל שכר המינימום הקבוע בחוק. במושגים של הצד השני, מדובר באפשרות להתעשר, לצאת ממעגל העוני לחיים חדשים עבורם ועבור ילדיהם. בחמישים שקלים בשכם קונים היום מנת שווארמה, קפה, כנאפה וגלידה. במשך יומיים. המשכורות המשולמות כאן גורמות לזה שהפלשתינים עומדים בתור כדי לעבוד. המפעל מספק להם גם פנסיה ומנסה לדאוג כמה שיותר לרווחתם.

מלאך: "יש בינינו תלות הדדית, שבנויה על כך שהכלכלה החלשה שלהם והשלטון שלהם לא מצליחים לייצר להם תעסוקה נאותה, ואנחנו נותנים להם אפשרות להתפרנס בכבוד. היינו כולנו בנסיעת כיף באנטליה, אתה יודע איזו התרגשות היתה אצל כל העובדים והמשפחות שלהם? אתה חושב שלמישהו שינה מי זה מי ומאיפה הוא בא? התנאים כאן אמנם של מפעל, אבל אף אחד לא מסתובב כאן בהרגשת תסכול או זוכה לתנאים לא טובים. כולם גאים במקום העבודה שלהם".

לעברנו מתקרב בחור צעיר בעל מבטא ערבי וחיוך רחב, וממהר לפתוח במונולוג: "הגעתי לכאן בגיל 20, לפני 18 שנה. המצב היה אחר, הסתובבנו יותר חופשי ונתנו לנו לעבוד. כשהגעתי למפעל לא ידעתי מילה עברית, לא שמעתי אפילו עברית בחיים שלי, עכשיו אתה שומע את העברית שלי, ברוך השם. הכל למדתי מהמפעל".

כולם משפחה אחת

הדובר הוא שאוכאת בחש משכם, בן 38, אב לארבע בנות. העבודה במפעל מאפשרת לו לאפשר לכולן ללמוד. במשפחה שלו מקנאים בו שמצא עבודה מוצלחת כל כך, כזו ששינתה את מסלול חייו. עכשיו הוא כבר מנהל בפס של החלווה הטעימה שהוא נותן לנו לנשנש עוד במצב הראשוני שלה.

"אני רוצה להראות לך משהו בטלפון שלי", הוא שולף את הנייד ומראה לי סרטון מיום הכיף האחרון שערכה החברה. "הם השיגו אישורים למשפחות שלנו, היינו ביחד כל המשפחות של כולם ביחד. היה לכולנו טוב. עשו לנו במפעל 'מתנפחים'. מה אנחנו בסך הכל רוצים - להתפרנס בכבוד, וזה לא קל אצלנו. אז להתלונן? אתמול היה פה פיגוע והרגשת מתח באוויר, אבל הוא נעלם. אתה יודע למה? כי מה זה קשור אלינו שיש משוגע שמחליט לעשות דבר כזה?".

במעלה הכביש ניצב מפעל וי. גולד, מפעל להנדסת תבניות בטון. מבחוץ הוא נראה כמו מפעל הייטקי, אבל בפנים השפה השולטת היא כמובן ערבית, אף שכל תפקידי המפתח מאוישים על ידי ישראלים יהודים. את פנינו מקבלת סיוון אברמצ'וק, אשת כוח האדם. היא מרבה לחייך, לכאורה הדימוי הקלאסי של אשת כוח אדם בכל חברה גנרית בישראל. אבל כמה נשות כוח אדם מתמודדות עם בקשות של עובדים לאישורי עבודה ואישורי מעבר ומונית, למחסום אחרי משמרת שתוקע אותם שעה בדרך הביתה? כנראה הבעיות הללו, ולא בכדי, אופייניות לאזור הזה.

"אי אפשר להגיד שהדברים שאני מתמודדת איתם במסגרת התפקיד שלי דומים למה שמקבילות שלי בחברות אחרות מתמודדות איתם", אומרת אבמרצ'וק, "הימים פה מאתגרים והאתגרים שונים לגמרי".

במפעל רוב העובדים הם פלשתינים מהכפרים הסמוכים, גם מזה שממנו יצא המחבל לפיגוע, והם לא ממהרים להצטלם. חלק מתרצים וחלק מעדיפים שהמשפחה לא תדע על העניין.

אברמצ'וק: "המפגע הוא בן־דוד של אחד העובדים. הוא נכנס אלי לחדר רועד כולו, וביקש ללכת הביתה. הוא היה חרד למצבו והיינו צריכים לדאוג לו שיגיע לביתו ויעבור בקלות במחסום. בקורונה היינו צריכים אנחנו לדאוג לחיסונים. בנינו להם פה אזור שיוכלו להעביר בו את הערבים שלהם כי אסור היה להם לצאת ולהיכנס, והם היו צריכים להישאר במפעל. אז דאגנו לטלוויזיה ולשולחן ביליארד, שתהיה להם תעסוקה בערבים בשעות הסגר".

יש גם נשים העובדות במפעלים. הן אמנם מרוויחות את משכורת המינימום במשק - בין 5,300 ל־6,500 שקלים - אבל במושגים של שכם מדובר בנשות קריירה לכל דבר ועניין. בבית מחכה לעובדת מטפלת שדואגת לילדים שלה, ומקבלת את הסכום הגבוה במושגים מקומיים, 300 שקלים לחודש. "אני משלמת כפול עשר", אומרת המארחת שלנו בחיוך.

היהודים לא עומדים בתור

יום השיא של העובדים בחברה בעת האחרונה היה כמובן יום הכיף, שבו גילו לראשונה את טעמו של הים הישראלי, ושאלו מייד מדוע הוא מלוח. "עבורם זה היה כאילו לקחנו אותם לחוץ לארץ,", אומרת אברמצ'וק. עם העובדות, אגב, אי אפשר להתווכח, עבורם זה באמת היה יום כיף בחוץ לארץ. "בסוף מבחינה כלכלית זה שיתוף פעולה מלא בין העובדים למפעל".

בחניה רוב המכוניות נושאות לוחות רישוי פלשתיניות. אישור כניסה לרכב וחניה פרטית משולים בעולם המקביל של ההייטק הישראלי למתן אופציות על ידי החברות, לוקסוס שלא כל אחד זוכה לו בכזאת קלות.

המארח שלנו בסיור באזור התעשייה הוא בחור חייכן בשם רועי מורד, מנהל פארק התעשיות מערב של אריאל. "בסוף, אם נרצה או לא, כל המפעלים כאן תלויים בעובדים הפלשתינים", הוא אומר, "הרי זה לא שעומדים כאן עובדים יהודים בתור וכל הכדאיות הכלכלית מבוססת על זה שהפועלים הם פלשתינים. והפלשתינים עצמם מבינים שעבורם זו אפשרות לחיים טובים יותר, עובדה שיש ביקוש גדול יותר ואנשים מבקשים לבוא לעבוד במפעלים הללו. תראה את הטלפון שלי, הוא לא מפסיק לצלצל כל יום מפתח תקווה, מראש העין, כולם בודקים אם אפשר לפתוח פה מפעל, מבררים פרטים על מה שמתרחש כאן וחושבים לעבור לכאן".

בדרך חזרה התור במחסום ארוך יותר מהרגיל. הגשם שוב חוזר לדפוק בחוזקה על גגות עמדות השמירה של החיילים ושל העובדים האזרחיים שבודקים מה מתרחש בכל מונית תחת הגשם השוטף. שיחת היום במחסום וגם באריאל עצמה היא איך יכול להיות שהמאבטח בפיגוע ירה באוויר ולא הרג את המחבל. איפה האחריות של העירייה, איפה האחריות של הצבא ומי אשם במצב.
אבל כשחוצים את המחסום, והרדיו מתייצב על נועה קירל, התחושה היא שחצינו לממד אחר, שבו כל מה שהתרחש השבוע באריאל לא באמת קשור לאנשים שחיים בו, וחלקם אף יעידו שלא שמעו עליו בכלל. מציאות מקבילה.