לא על הסכין לבדו

הפיגוע בכניסה לאזור התעשייה באריאל מספר את האתגר הביטחוני כולו. הוא הציף, שוב, את היתרונות והחסרונות של ישראל במלחמה בטרור, ואת העובדה המצערת שהפיגועים צפויים להמשיך וללוות אותנו גם בעתיד, בלי קשר לזהותה הפוליטית של הממשלה שמכהנת בירושלים.

למרות החודשים הקשים שעוברים על ישראל, והיקף הפיגועים והנפגעים הגבוה יחסית לשנים קודמות, צה"ל והשב"כ הם אלופי העולם במלחמה בטרור. החיבור בין מודיעין וטכנולוגיה ליכולת מבצעית בקצה (שיכולה להיות כוח קרקעי או טיל מהאוויר) הוא ייחודי ביעילות ובדיוק שלו, ומכל העולם מגיעים ללמוד אותו בניסיון לחקותו. מי שטוען אחרת לא מבין את העסק; אף אחד לא קושר ידיים לאף גורם. אם יש מידע על פיגוע - נעשה הכל כדי לסכל אותו. הוויכוח על דרך הסיכול לגיטימית, אבל היא עניין מקצועי ולא פוליטי.

עולם הפיגועים נחלק לטרור מאורגן ולטרור הבודדים. הראשון מסוכן בהרבה, משום שיש לו שיטה, אידיאולוגיה, מקורות מימון ואמצעי לחימה (ממטענים ועד רובים). השני מוגבל מאוד, משום שיש גבול למידת הנזק שמחבל בודד יכול לגרום, ודאי כשהוא מצויד ברוב המקרים באמצעים קטלניים פחות.

את הטרור המאורגן קל יחסית לחדור מודיעינית בגלל ריבוי המשתתפים והתהליכים שבו, אבל ההתעמתות מולו היא לעיתים קרובות מסוכנת בגלל הנשק החם והעובדה שלמחבלים אין מה להפסיד. את טרור הבודדים קשה בהרבה לסכל, משום שלעיתים קרובות הוא בראשו של אדם שלא חולק את מחשבותיו עם איש.

בשורה של מהלכים (טכנולוגיים־מודיעיניים ברובם) הצליחו השב"כ וצה"ל לפתח שיטה שצמצמה משמעותית את טרור הבודדים לפני שש שנים. האתגר כיום הוא להתאים אותה למציאות הנוכחית, וכתמיד - לסכור את הפרצות הביטחוניות שמאפשרות למפגעים לחדור דרכן. זה צריך להתבצע דרך עיבוי כוחות ואמצעים, ובעיקר דרך הדרכה סיזיפית, עיקשת, של כל נקודת קצה (חייל, מאבטח, אזרח) שיבין כי עצירת הפיגוע תלויה בתפקוד שלו בזמן אמת.

את שלל הצהרות הפוליטיקאים כדאי להותיר בצד. לא רק שלא יתרמו דבר למלחמה בטרור, הן עלולות להסלים את המצב בשטח. ישראל מתמודדת עם טרור מלפני הקמתה, ותידרש לעשות זאת גם בעתיד. מי שמספר שיש לו פתרונות מיידיים, מוטב שיפנה לעולמות הבידור: בקסמים ובאחיזת עיניים הוא יצליח יותר.

החלשה מכוונת

קשה להפריז בחומרה ובמסוכנות של החקירה שנפתחה בארה"ב בעניין מותה של כתבת "אל ג'זירה" שירין אבו־עאקלה, במהלך פעילות צה"ל בג'נין במאי האחרון. האמריקנים אמנם מסרו כי מדובר בחקירה טכנית שנפתחה על ידי משרד המשפטים לאחר ש־57 חברי קונגרס חתמו על עצומה שקוראת ל־FBI לעשות זאת, כנהוג בכל מקרה שבו נהרג אזרח אמריקני, אבל עולה החשד שמדובר בגלגול עיניים. כך גם צריך להתייחס לתגובת הגורמים הבכירים בממשל - בבית הלבן, במחלקת המדינה, במועצה לביטחון לאומי - שטוענים כי כלל לא ידעו על החקירה.

ארה"ב היא מדינה מסודרת. חקירות בה מדווחות כנדרש, ודאי כשהן עוסקות בסוגיות רגישות ונפיצות במיוחד שנוגעות לבעלת ברית קרובה כמו ישראל. ראש ה־FBI כריסטופר ריי אינו טירון, וחזקה עליו שיידע מהן משמעויות החקירה שהוא מוביל. מן הסתם, גם היה לו ברור שישראל תמהר למחות, מראש הפירמידה ומטה. ולו מהטעם הזה, לא סביר שהוא הפתיע את בכירי הממשל.

כל המידע והסיכומים בנוגע לתקרית שבה נהרגה אבו־עאקלה הוצגו לנציגי הממשל, ואמורים היו להניח את דעתו. העובדה שזה לא קרה מעלה חשד שחקירת ה־FBI אינה עניין מקצועי אלא פוליטי

לפני שנה אירע מקרה דומה. משרד המסחר האמריקני החליט להטיל סנקציות על שתי חברות סייבר ישראליות (NSO וקנדירו), בטענה שמכרו תוכנות התקפיות שפגעו בביטחון הלאומי האמריקני. גם אז נטען שהחקירה נפתחה בהחלטה מקומית וללא ידיעת בכירי הממשל, אבל במהרה התברר שהיא חלק ממדיניות רחבה ומטרידה לייבש את תעשית הסייבר ההתקפי הישראלית. האמריקנים אמנם טוענים בתוקף כי עשו זאת כדי להגן על זכויות אדם ודמוקרטיות, אבל כל מי שהתנהל מולם בפרשה בשנה האחרונה - וזה קרה בכל הרמות - לא הצליח לחמוק מהרושם שמדובר בהחלשה מכוונת של היכולת הישראלית במטרה להעביר את הדומיננטיות בתחום לארה"ב.

המקרה הנוכחי מטריד מכמה היבטים. הראשון הוא התקדים: בעלת בריתה הקרובה והאינטימית ביותר של ישראל מחליטה לחקור פעילות מבצעית של צה"ל. מבלי לשאול אם יש לה בכלל כלים ויכולת לעשות זאת (אין לה, בוודאי כאשר לא יינתן לה לחקור את הלוחמים שהשתתפו בפעולה), בעצם החקירה היא מתירה את הרסן לגורמים קיצוניים ועוינים בהרבה לנהוג באותה הדרך, ובמשתמע - מסכנת את חירות קציני צה"ל וחייליו.

ההיבט השני הוא המבצעי. ישראל פועלת כנגד אויביה על פי שיקול דעתה, מבלי שהיא נזקקת לאישור מוושינגטון. זה עניין עקרוני: אם צה"ל (או השב"כ והמוסד) לא יוכלו לפעול בחופשיות ביו"ש מבלי לחשוש מהעמדה לדין, הם לא יוכלו לפעול בעתיד גם בדמשק ובטהרן. זה בדיוק מה שמנסים להשיג אויבי ישראל, וחקירת הממשל מסייעת להם בכך.

ההיבט השלישי הוא משפטי־חקירתי. צה"ל ביצע חקירה מדוקדקת של האירוע, עם שיתוף פעולה חלקי בלבד של הרשות הפלשתינית. הוא נהג בשקיפות מלאה כאשר בסיום התחקיר - ובניגוד לאינטרס הישראלי - הצהיר כי אבו־עאקלה נהרגה בסבירות גבוהה מאש של אחד מלוחמי דובדבן שלחמו בג'נין כנגד חמושים פלשתינים. צה"ל אף הביע צער על המקרה, שנחקר גם בידי המשטרה הצבאית החוקרת (כנהוג בכל מקרה מוות). עם סיום התחקירים והחקירות הובא כל החומר לעיון הפרקליטה הצבאית הראשית, אלוף יפעת תומר־ירושלמי, שקבעה כי לא היתה כאן רשלנות פלילית, וכי האירוע כולו היה במסגרת פעילות מבצעית, ובוודאי אף לוחם לא ירה בעיתונאית במכוון.

מי יכבה את השריפה

כל המידע והסיכומים הוצגו לנציגי הממשל, ואמורים היו להניח את דעתו. העובדה שזה לא קרה מעלה חשד שחקירת ה־FBI אינה עניין מקצועי אלא פוליטי. זה צריך להדאיג את ישראל לא רק על רקע חילופי השלטון כאן, אלא גם בגלל הפגיעה המתוכננת במערכת המשפט. עצמאות בג"ץ ומערכת המשפט היו עד כה חסם עיקרי מפני אפשרות של חקירות והעמדה לדין בינלאומי של ישראל - מסיכולים ממוקדים, דרך בנייה בהתנחלויות ועד הגבלות של חירויות הפרט הפלשתיני. אם הרושם שייווצר הוא שישראל פוגעת בעצמאות המשפטית הזאת, יקומו בעולם שלל גורמים שישמחו לאתגר אותנו בסוגיות הללו ואחרות.

לכן, על ישראל לפעול בכל דרך במטרה להביא לסיום חקירת ה־FBI במהירות האפשרית. זה צריך להיעשות על ידי הפעלת כל קשר ולובי אפשריים בוושינגטון, ובעיקר בהידברות שקטה בין הממסדים הדיפלומטיים והביטחוניים של שתי המדינות. גם מהסיבה הזאת ראוי להסתכל על המינוי המיועד של שר הביטחון, כדי להבין עד כמה חיוני שימלא אותו אדם שקול, שיהיה מי שיענה לו לטלפון בוושינגטון ובבירות אחרות בעולם ובאזור.

נתניהו, בניסיונו, מבין זאת היטב: ברור לו שעוד נכונו לא מעט משברים מהסוג הזה, שהדרך לכבותם היא עם כוסות מים, ולא עם מאות ליטרים של דלק.