נקמה לא ברואה: מחשבות לאחר עוד פיגוע

סרטוני הפיגוע באריאל קשים. הצטערתי שראיתי אותם. לא יכולתי שלא להרהר בדברי המשוררת הלאומית נעמי שמר ז"ל, "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים".

בשנותיה האחרונות שמר מיעטה להתבטא פוליטית. חששה ממשטרת המחשבות של השמאל. והיא ידעה למה. בעקבות הראיון שבו ציטטה את דברי בעלה מרדכי הורביץ, זכתה לתגובות סוערות וצבועות. נחום ברנע, למשל, ביקש מקוראיו לעבור לצד השני של המדרכה כשהם פוגשים בה.

במהלך ההיסטוריה, העם היהודי נרדף ושועבד. עברנו פורענויות שאין להן שיעור, ואף על פי כן כמעט ולא ביקשנו נקם ברצח לא מובחן.

הנה לכם, העם המופלא והמאוס, הנשגב והשפל, הגא והמושפל, 2,000 שנות ייסורים, איומים, עלבון ומצוקה. האם מעולם פרענו בגויים? רוצצנו ראשים ללא הבחנה? האם היו בינינו מי שדקרו שלושה בני אדם באכזריות מעוררת פלצות בשם אלוהים?

הציונות היתה ההצלה. מהפכה הישרדותית שהצילה חלק מאיתנו, אבל שליש מעמנו הושמד. וכעת, כשנראה כי קיר הברזל סדוק מבפנים, האם יצר ההישרדות הציוני יתגבר על הקטסטרופה המתקרבת?

בספרו של ג'ארד דיאמונד, "רובים, חיידקים ופלדה", מובא סיפור שקרה החודש לפני 187 שנה. בנובמבר 1835 יצאה מוולינגטון, ניו זילנד, הספינה "לורד רודני" שעליה הועמסו 500 לוחמי שבט הטמה המאורי. יעדם היה האי צ'תם. לאחר שעגנו, ירדו הלוחמים והספינה חזרה לוולינגטון והעמיסה 400 לוחמים נוספים משבט המוטנגה.

האי צ'תם ממוקם כ־800 ק"מ ממזרח לניו זילנד. שמו המקורי היה "ראקו". באי חיו בשלווה בני שבט המריורי. הם היו במקור מאורים, אך בניגוד למרבית בני גזעם צמאי הדם ובשר האדם, בני המריורי היו אומה שוחרת שלום, שחיה בנחת על אדמתה ושמרה על מסורת ארוכה של פתרון סכסוכים בדרכי שלום. הם שרדו חצי מילניום עד בוא האירופאים.

הקוד האתי הפציפיסטי של המריורי לא עשה רושם על אנשי המוטנגה וההטמה, שביקשו לעצמם נחלה חדשה. הם פשטו על האי. הם רצחו, הם בזזו ואנסו, וזאת אף שמספרם היה פחות ממחצית בני המריורי שהיו כשירים להילחם. קרוב לוודאי שהתנגדות מאורגנת של המריורי היתה מביסה את הפולשים, אך הם בחרו שלא לעשות כן.

בעקבות מסע ההרג, התכנסה מועצת שבטי המריורי. אלף גברים נכחו בדיון על התגובה הרצויה למעשי הפשע של המאורים. היו ביניהם מי שהציעו להחזיר מלחמה, בפרט מתוך הידיעה המבעיתה כי המאורים הם קניבלים. אבל ההצעה להילחם נדחתה ברוב קולות. המריורי החליטו לדבוק במסורתם והושיטו ידם לשלום, לידידות ולחלוקת המשאבים באי.

המאורים ראו בהצעת הפיוס חולשה ופחדנות הראויות לבוז. הם פתחו במסע רצח שיטתי. במהלך הימים לאחר התכנסות המריורי והצעת הפיוס, רצחו המאורים מאות מבני המריורי ואכלו את גופותיהם. ועדיין, המריורי נשארו נאמנים לפציפיזם שלהם גם בשעה שמשפחותיהם הוכו למוות באלות, נחתכו לחתיכות ובושלו.

האנגלים לא נקפו אצבע. אלו שלא נרצחו שועבדו לעבדות ונשמרו כמלאי מזון. אחרים נלקחו לניו זילנד כעבדים אשר יועדו לשמש בעתיד כבשר למאכל. קשה לדמיין עבד שעובד עד היום שבו הוא נשחט ובשרו נאכל. אולי בגלל אימה משתקת ואולי מתוך נאמנות לקוד האתי של הפציפיזם שלהם, לא השיבו מלחמה.

ב־1862 כתב אחד מבני המריורי, טאפו טה ארה, לסר ג'ורג' גריי, מושל ניו זילנד: "חבר, אל ניתן לבני האדם לשאול למה האנשים האלו לא החזיקו באדמתם. זה היה בגלל שהיינו אנשים שלא ידעו כעס או איך להילחם. היינו בני אדם שחיו בשלום, שלא האמינו בהרג או באכילת בני מינם. אוכלי האדם נהגו בנו כמו זאב בכבשים אבודות כשהרועה הסתלק. חבר, אנחנו חייבים לקבל את זכותנו לאדמתנו כי אנו היורשים החוקיים של אדמות אבותינו". המושל לא טרח להשיב.

ניטשה אמר: "עם ישראל לא מחפש מפלט במשקה או בהתאבדות. היהודים מסתירים את גבורתם תחת מסווה של כניעה"

מה אנו למדים מהמקרה הקטן והאכזרי הזה בתולדות האנושות? פסיק חסר חשיבות לכאורה. האם היה זה מצפונם הפציפיסטי שהוביל להשמדתם או שבעצם האידיאולוגיה היתה תירוץ לאימה המשתקת שאחזה בהם? היה להם רק את ה"קפא", תגובת "הילחם, ברח או קפא". במצב חירום, בסיטואציה של איום מוות, נכשלו בני השבט במשימה החשובה ביותר בחיי כל אורגניזם אבולוציוני - הישרדות. האם זה נשמע מוכר בקונטקסט יהודי?

הכנאפה מתוקה בסוכות האבלים של המחבלים. ענפי דקל תלויים בכניסה כמנהג המאמינים המוסלמים, ומכל עבר באים המנחמים. טס נחושת מבריק נושא ספלוני קפה עובר בין המסובים, הם לוגמים במתינות ומושכים את הנוזל המריר־מתוק אל גרונם. אם ה"שאהיד" יושבת במרכז המעגל הנשי, סמוקה מהתרגשות, גאה, זיעתה נוצצת, ככלה בליל חופתה.

והלב מתפוצץ.

אנחנו, היהודים, לא נוקמים קולקטיבית. אנחנו, היהודים, נודענו פעם באזור בכינוי "אוולאד אל־מות" - ילדי המוות, כלומר מי שאפשר לרצוח אותם משום שאין מי שינקום את דמם. ברור שאדם מערבי המורגל בתפיסת עולם ליברלית, דמוקרטית והומניסטית מתנגד נחרצות לרעיון הנקמה, אולם דווקא לשיטתם המוסרית של בני דודינו המוסלמים, יש הצדקה לפגיעה בקרובי משפחה.

חוק גאולת הדם הקדום נולד במדבריות ערב ונועד למנוע אנרכיה ושפיכות דמים. המדבר יותר מאיים מאשר המשטר.

ב"דמדומי השחר" אמר ניטשה על היהודים: "בזמני פורענות, עם ישראל לא מחפש מפלט במשקה או התאבדות כיתר גזעי אירופה. היהודים מסתירים את גבורתם תחת מסווה של כניעה, גבורתם נגלית בבוז של קדושים. היהודים יהיו מורי דרך בטוחים עבור האנושות אם ייפטרו ממוסר העבדים שלהם ומהצורך שלהם להסתתר תחתיו. ואז אלוהים הזקן של היהודים יוכל לשמוח בעצמו, בבריאתו, בעמו הנבחר וכולנו נשמח יחד איתו".

ציונות זו גם - ואולי בעיקר - משילות.