"תדרוך בכל שעתיים": המאבק על דעת הקהל בשיאו

מייד עם פתיחת הירי הרקטי של מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי אל עבר ערי ישראל, נפתחה הלחימה גם בזירת התודעה הבינלאומית. התוצאות בחלוף 11 ימי הלחימה על שמה הטוב ועל תדמיתה של המדינה היהודית, מעורבות. מחד גיסא, הכיכרות בלא מעט מקומות ברחבי העולם ראו שוב את המחזה המוכר של הפגנות המוניות נגד "פשעי הציונים" עם כל התפאורה הקבועה: שריפת דגלי מגן דוד וצעקות "מוות לישראל". עצרות בעד ישראל משכו הרבה פחות עניין, הן משום שהיו בהן בדרך כלל פחות משתתפים, והן משום אופיין השקט. התקשורת מחפשת אקשן, ולכן המון מתפרע תחת דגלי אש"ף, חיזבאללה וחמאס יעורר תמיד יותר סיקור והד מאשר משמרת תמיכה מנומסת עם דגלי ישראל.

"גם מצעד הידוענים, ובהם כדורגלנים, שחקנים ודוגמניות, שהתנפלו עלינו ברשתות החברתיות, לא אפשר לישראל לרוות נחת", אומר בשיחה עם "ישראל השבוע" ארסן אוסטרובסקי, מנכ"ל הפורום המשפטי הבינלאומי ומומחה למדינאות דיגיטלית. "בהיבט הזה הנחיתות הישראלית מורגשת במיוחד: מעט מאוד כוכבי בידור בעלי משקל ושם בינלאומיים מעזים להתייצב בגאון לצד המדינה היהודית. אלה שבכל זאת עושים כך הם ישראלים בעצמם (כמו גל גדות, נועה תשבי או ערן זהבי), ולכן אינם נתפסים בעיני קהל בלתי מעורב כמובילי דעה נטולי פניות".
ובכל זאת אין למובילי המסר הזה סיבה לחגוג. להפך, מאזן הביניים נכון לימים אלה מראה שהסחף האנטי־ישראלי בדעת הקהל הכללית נבלם, מספרית ואיכותית. המחנה הפרו־פלשתיני אינו מצליח לגייס לשורותיו ציבורים חדשים, ויעידו על כך התמונות מן ההפגנות הסוערות נגד ישראל בברלין, באמסטרדם ובלונדון. מספר ההפגנות ומספר המפגינים בהן לא גדל, לעומת מחאות נגד ישראל בעבר. גם מרבית המשתתפים הם מהגרים מארצות האסלאם, והמצטרפים אליהם מקרב האוכלוסייה האירופית המקורית מייצגים בדרך כלל את השמאל הקיצוני, שנדבק בחיידק האנטי־ציוני לפני עידנים.

לקחי "צוק איתן"

בימים שחלפו מאז המטח הראשון של המחבלים לכיוון ירושלים, כמעט לא נרשמו לחצים מדיניים משמעותיים על ירושלים. אין זה דבר מובן מאליו. בעבר הלחצים שביקשו לעצור את המבצעים הישראלים החלו מייד עם פתיחתם ולוו בגערות בטונים צורמים מבירות העולם. הפעם דגלי ישראל הונפו מעל סמלי שלטון של חברות האיחוד האירופי (ובהם משרד הקנצלר האוסטרי, ארמון הנשיאות של צ'כיה וכל משרדי הממשלה של סלובניה), מעל העיריות (החל מעיריית ברלין וכלי בעיריית דניפרו האוקראינית) ובניינים רשמיים, כמו מטה מפלגת השלטון של גרמניה - ביטויי תמיכה שנמסרו בשנים עברו בחדרי חדרים, פרצו הפעם אל המרחב הציבורי.
גם שי בזק, מנכ"ל "אלנט ישראל", ארגון הפועל לחיזוק מעמדה של ישראל באירופה באמצעות הידוק הקשר עם הדרגים הפוליטיים והמשפיעים בה, מזהה שינוי לטובה ביבשת, שאותה החשיבו רבים לזירה אבודה. לדעתו, "הסכמי אברהם" שינו את הפרספקטיבה האירופית על המזרח התיכון: "זה לא ביטל את האנטישמיות והאנטי־ציונות הקיימות במעגלים מסוימים באירופה, אבל ככלל הם הבינו שאם מדינות ערב מאמצות את ישראל, מדוע שאירופה תלחץ עלינו יותר מהערבים? עם זאת, יש כמובן הבדלים גדולים בין המדינות של היבשת, שאינה אחידה".

למצבה המדיני הנוח של ישראל סיבות רבות. אחת המרכזיות בהן היא מגיפת הקורונה, שמעסיקה עדיין את העולם. כשהנגיף מכה, העניין בסכסוך במזרח התיכון, עם כל הכבוד לו, מצטמצם. הסיבה המרכזית השנייה מחזירה אותנו אל המאמץ הגדול של ישראל במהלך העשור האחרון להגביר ולהשביח את ההסברה שלה. המאמץ הזה, שלא פוסק גם בעצם הימים האלה, מניב פירות. ככל שמעמדה המדיני של ישראל התעצם, כך גם נכסיה ההסברתיים הפכו מוצקים יותר.

"דווקא כיוון השינויים בארה"ב מטריד יותר", מזהיר בזק, אשר כיהן בעברו כקונסול כללי של ישראל בבוסטון ובמיאמי, "מכיוון שהתמיכה בישראל זוהתה לחלוטין עם ממשל טראמפ, הדמוקרטים שמנסים לקעקע את מורשת טראמפ עלולים להשליך את רתיעתם מפני הנשיא הקודם עלינו. גם לישראל יש 'מניה' ביצירת הבעיה הזאת, משום שמשאבינו הושקעו בצד אחד של המפה הפוליטית ואיבדנו במידה מסוימת את התמיכה הדו־מפלגתית, שהיתה מובנת מאליה בעבר. לציבור הדמוקרטי צריך להסביר שהדרך היחידה להביא שלום היא לעמוד לצד ישראל".
בזק שותף להערכה שכדי להשיג ניצחון בדיפלומטיה ציבורית לא מספיק להיות צודק: "אנחנו מנהלים מלחמה צודקת מול הטרור, אבל דרושה גם טכניקה הסברתית. כך, למשל, לא היתה מזיקה מערכת דוברות מוסדרת יותר: תדרוך בכל שעתיים בעברית ובאנגלית, ולא בהכרח על ידי הצבא, עם אמצעי המחשה ויזואלית והצגת תמונות (לדוגמה תמונות של נפגעים ישראלים), דברור באמצעות תסריטים פשוטים להבנה. עם זאת, יש לזכור שהאשראי הבינלאומי לפעולה צבאית אוזל מהר, ומבחינה הסברתית עדיפה תמיד פעולה עוצמתית וקצרה".

אוסטרובסקי מציין את החשיבות שבניפוץ תעמולה שקרית המופצת ברשתות. ואמנם גולשים ישראלים עלו על אחד הפייקים כבר בתחילת מבצע "שומר החומות". הרשת התמלאה בתמונות של ילדה קטנה, שאליהן התלווה כיתוב בערבית, בפרסית או בשפה אחרת, ש"הסביר" כי מדובר בילדה מעזה שנהרגה מירי צה"ל. בדיקה העלתה שהילדה בעלת פני המלאך אינה פרי המצאתם של התועמלנים הערבים, אלא שהיא חיה וקיימת במוסקבה, עונה לשם סופיה, ואין לה כמובן שום קשר לעזה.

"לפקוח להם את העיניים"

"מלחמת התודעה אינה מסתיימת לעולם", אומר אוסטרובסקי, "מתנגדי ישראל ניסו לקבע את הנרטיב שקובע כי האלימות החמאסית באה בתגובה לצעדי ישראל בירושלים, בהר הבית ובשכונת שמעון הצדיק. זה מעורר את הפיתוי להשיב להם לגוף העניין, להסביר שישראל דווקא מעניקה חופש פולחן מלא למוסלמים, ושומרת על זכויות כל אזרחיה. אלה טיעוני אמת, אך הם פחות יעילים בחילופי דברים אינטרנטיים, משום שהדיון בהם נגרר אחרי הנרטיב הכללי של האויב ומעלים את שאיפותיו להשמיד את ישראל. כתשובה עלינו לשים את הסיטואציה הנקודתית בהקשר הכללי של הסכסוך שמוצת ומוזן בידי שונאי ישראל".

אתגר נוסף נובע מהניסיונות של הצד השני לכפות את "משוואת הסימטריה המזויפת" ולהציג את ישראל ואת ארגוני הטרור כשני צדדים שווי ערך מבחינה מוסרית, בבחינת "אין רעים ואין טובים". "למלכודת הזאת נופלים גם גופי שידור רציניים", מתריע אוסטרובסקי, "ותפקידנו לפקוח להם את העיניים, גם אם חלקם מעדיף לעצום אותן היטב".