"אחימאיר פעל רק מתוך המוסר הציוני"

לפני 60 שנים, עם פטירתו של אב"א אחימאיר, איבדה התנועה הציונית את אחד ממנהיגיה הגדולים והמיוסרים. "מורנו ורבנו", כינה אותו לא אחר מאשר זאב ז'בוטינסקי, אף שהיה מבוגר ממנו כמעט בדור. "לתקופה קצרה, משנת 1928 עד שנת 1934, אב"א אחימאיר היה לדמות המובילה ביישוב, והשפעתו - בשילוב עם האישיות והפופולריות שלו - לעיתים עלתה על ההשפעה של ז'בוטינסקי", טוען ד"ר פיטר ברגמין, היסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד ומחבר הביוגרפיה המשמעותית הראשונה של אחימאיר "The Making of The Israeli Far-Right" (גרסה זו יצאה לאור דווקא בבריטניה, המדינה שכנגדה אחימאיר קרא להילחם כדי להקים מדינה יהודית כשהאחרים עוד היו שבויים בקסמיה).

ד"ר ברגמין משוכנע שדמותו המרתקת של אחימאיר אינה מוערכת מספיק, אולי משום שאינה מובנת לרבים. "הוא היה אינטלקטואל משכמו ומעלה, אדם משכיל בצורה יוצאת דופן וחכם ביותר, וייתכן שהחוכמה אינה בדיוק מסייעת למי שמבקש להוביל ציבור", הוא אומר ספק בהלצה, ספק ברצינות.

אחימאיר, שנפטר ב־1962, לא זכה לראות שלושה דברים שלהם כה פילל, והתרחשו אחרי שנפרד מהעולם: את השחרור של ירושלים ושל חבלי ארץ ישראל; את ההשתחררות של ישראל מן הסוציאליזם שליווה אותה בעשורים הראשונים והפיכתה לחברה חופשית נקייה ממעמדיות; ואת נפילת בריה"מ, שבה מאחורי "מסך הברזל" נותרו חלק מבני משפחתו, שעימם אפילו לא יכול היה להתכתב.

בשנים המאוחרות לחייו, כאשר נדחק לשולי ההשפעה הפוליטית המעשית, מוחרם ומוקצה על ידי הממסד של מפא"י, והקדיש את עצמו לכתיבה ולחיבור ערכים עבור האנציקלופדיה העברית - נהג אחימאיר לנסוע לירושלים כמה פעמים בשבוע. בכל ביקור כזה היה הולך למגדל ימק"א, כדי לתצפת בערגה על העיר הכבושה בידי הירדנים, כה קרובה - בהישג יד כמעט - ועדיין שבויה בידי זרים. בתור מי שדגל בעקביות במדינה יהודית משתי גדות לירדן, היה בוודאי מאושר מהישגי מלחמת ששת הימים, אך אומר שאין בהם די.
"הוא הנהיג את הציונות המקסימליסטית, זרם חשוב בתוך הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי", מסביר ד"ר ברגמין. "אם ז'בוטינסקי תמך באופן עקבי בדרך של דיפלומטיה ביחס לבריטים, הרי המקסימליסטים נאבקו בשלטון הבריטי בארץ ישראל, שאותו ראו כאנטישמי ואנטי־ציוני, הן במישור האידיאולוגי והן הלכה למעשה.

"המקסימליסטים דחו את מדיניות ההבלגה כלפי הבריטים וכלפי האלימות הערבית ותבעו לנקוט נגדם צעדים אקטיביים. למרות שהיו אנשים חילוניים, עולם המושגים של המקסימליסטים המה מושגים משיחיים. בנוסף, הם ביקשו לקבע שיטת מנהיגות שהציבה את ז'בוטינסקי כמנהיג בלתי מעורער".

הערצה לברל כצנלסון

בשנות ה־20, בדומה לרבים אחרים ביישוב היהודי, עקב אחימאיר אחר נסיגתה ההדרגתית של בריטניה מהבטחותיה לסייע להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל בהתאם להצהרת בלפור, והטיף להיאבק בכך בנחישות ובגלוי. אלא שהוא וחבריו לא רק הטיפו, הם פעלו. אחימאיר היה אקטיביסט ולא רק תיאורטיקן, מעיר ד"ר ברגמין, ומספר כיצד סחף את אנשיו להפגנות הראשונות נגד המשטר המנדטורי, נעצר והוכה באכזריות.
לא שהשקפת העולם של אחימאיר התבססה על אלמנט אנטי־בריטי כלשהו. במילותיו שלו הוא הגדיר זאת באופן לקוני וממצה: "האוריינטציה הציונית אינה צריכה להיות בריטית, צרפתית, איטלקית, סובייטית, מצרית או אשורית. לציונות יש אוריינטציה אחת ויחידה - אוריינטציה יהודית".

המכות לא הרתיעו את אחימאיר. בשנת 1931 הוא הוביל מחאה נגד המִפקד שארגנו הבריטים, ובשל כך נעצר שוב. בהמשך יזם עוד מחאות והפגנות רבות, אשר הובילו אותו למעצרים נוספים.

באשר לסוציאליזם, העניין מורכב יותר. האנטי־קומוניסט מס' 1 בארץ, כפי שכונה אחימאיר, התחיל את דרכו בארץ ישראל דווקא בשורות מפלגת "הפועל הצעיר" הסוציאליסטית, כאשר עלה לישראל בשנת 1924, אחרי שסיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת וינה. כעבור ארבע שנים בלבד הוא ושני חבריו לדרך, יהושע השל ייבין והמשורר אורי צבי גרינברג, עזבו את שורות המחנה הסוציאליסטי ועברו אל היריב המר, ז'בוטינסקי. עבור תנועת הפועלים זאת היתה מכה מורלית לא קטנה.

במרחק של כמעט מאה שנים מהאירוע הסוער, ד"ר ברגמין פחות מופתע. בעיניו, המהלך של השניים לא באמת סימל את המעבר הערכי של אחימאיר מן השמאל לימין, כי דעותיו לא השתנו: "ראשית, כאשר אחימאיר גדל בעיר בוברויסק (אז באימפריה הרוסית, והיום בבלארוס), מי שרצה להיות ציוני הצטרף לארגונים ציוניים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, כי פשוט לא היו אחרים. שנית, כאשר הוא עלה סופית לארץ בשנת 1924, מי שקיבל את פניו היו שני סוציאליסטים - אחותו הגדולה בלומה וידידו מבוברויסק ברל כצנלסון.

"אב"א אחימאיר הכיר את ברל המבוגר ממנו עוד בעיר מגוריהם ברוסיה, הושפע ממנו והעריץ אותו. אך טבעי היה שיצטרף לביתם הפוליטי, כי לעולה ציוני חילוני שסלד מן הקומוניזם היו בשנת 1924 רק שתי ברירות, ושתיהן סוציאליסטיות: אחדות העבודה, החברה באינטרנציונל הסוציאליסטי, והפועל הצעיר. מעין הרע במיעוטו".

בזכות ההצטרפות למפלגה ולהסתדרות, העולה החדש קיבל את עבודותיו הראשונות והפך תחילה לספרן בזכרון יעקב ואחר כך למורה בקיבוצים. "אלה לא ממש היו משרות החלומות עבור הדוקטור הטרי מאוניברסיטת וינה", מתלוצץ ברגמין, "אבל בהינתן אפשרויות התעסוקה בימים ההם, זה לא היה רע כל כך. כבר ב־1925 אחימאיר התחיל לכתוב בעיתונות הארץ־ישראלית (בעיתון של הפועל הצעיר ובהארץ, שזוהה אז עם הימין), וכתיבתו שיקפה דעות עצמאיות".

גם בשנים מאוחרות יותר אחימאיר אהב והעריך את המסירות של הקיבוצניקים, אבל סבר שהסוציאליזם מנוגד לטבע האדם. המהפכה הבולשביקית נדמתה בעיניו תחילה דווקא לניצחון האידיאולוגיה המערבית (הרי הרעיון הקומוניסטי נולד במערב) על הערכים הסלאביים הנטועים במסורת של רוסיה. את היישום המעשי של הרעיונות הסוציאליסטיים הספיק לראות מקרוב ברוסיה הקומוניסטית, לפני שהצליח לצאת ממנה. אולי אף לטרגדיה המשפחתית היה חלק ברתיעה מן הקומוניזם: אחיו מאיר, שנהה אחרי קומוניזם, נהרג בקרבות מלחמת האזרחים ברוסיה. לזכרו שינה אב"א את שם המשפחה המקורי, גייסינוביץ', לאחימאיר.

פשיזם של טרום המלחמה

ד"ר ברגמין אינו מהסס מלהצביע על הקש ששבר את גב הגמל: לדבריו, פרשת שביתת הכורים הגדולה בבריטניה בשנת 1926 והצביעות של התגובות כלפיה הביאו את אחימאיר לידי גט סופי מהסוציאליזם ומתומכיו בארץ ישראל. בעקבות השביתה, השלטונות הסובייטיים הכריחו את הכורים בבריה"מ להקצות "בהתנדבות" כספים לסיוע עבור אחיהם בבריטניה הרחוקה. הסיוע הסובייטי הסתכם ביותר מ־1.2 מיליון פאונד, סכום אסטרונומי במושגי אותם הימים, קל וחומר עבור כורים בבריה"מ, שרעבו ללחם. גם העובדים בארץ ישראל אספו כסף עבור הכורים הבריטים ושלחו להם 100 לירות ארץ ישראליות.

"לאחימאיר היה מה להגיד על התרומות, והוא הקדיש לכך מאמר בעיתון של הפועל הצעיר", מבהיר ד"ר ברגמין. "על התרומה הארץ־ישראלית הוא לגלג באומרו שאולי לקיחת הכסף מן הפועל העברי שאין לו עבודה לטובת הפועל הבריטי שרוצה לשפר את שכרו, תגרום סוף־סוף ללייבור בבריטניה, הידוע ביחסו העוין לציונות, לשנות את דרכו. אך עיקר הביקורת כוונה נגד המעשה הסובייטי והצביעות הגלומה בו. אחימאיר כתב את מה שאחרים הבינו: המחווה של בריה"מ היתה פרופגנדה ותו לא. הם גזלו כסף שיכול היה להציל מיליונים מרעב בבריה"מ או לספק צרכים של מיליוני ילדים, ועשו בו שימוש ציני כדי לתדלק את המהפכה העולמית.

"אדם בעל יושרה, כמו אחימאיר, לא יכול היה להישאר אדיש לאבסורד הזה. והוא העיר עוד משהו: בשעה שהממשלה הסובייטית 'דואגת' לרווחת הפועלים בארץ אחרת ומגייסת עבורם תקציבים בכפייה, אין לה כסף עבור יהודי השטעטל המסכנים, אותן עיירות שנחרבו לא בלי אשמתה. המאמר של אחימאיר עורר עליו מייד ביקורת מאת בכירי תנועת הפועלים כמו משה שרת ודוד זכאי. התהום שנפערה היתה סופית".

רצה הגורל, ובחלוף שנים בודדות אחימאיר יחוש על בשרו רדיפה מידי הסוציאליסטים.

"נכון. 'תלו' על צווארו של אחימאיר את האשמה על רצח ארלוזורוב, ומאז הוא לא התאושש. אף שהבריטים כלאו אותו בגין אשמה להקמה של ברית הבריונים, ארגון חצי מחתרתי שפעל נגדם, ולמרות שמהמעורבות ברצח ארלוזורוב הוא זוכה, התדמית של אחימאיר רוסקה. מן העלילה של רצח ארלוזורוב לא יכול היה לקום. הוא הודר לפני הקמת המדינה ואחריה.

"לא המאסר עצמו היווה גורם מכריע, כי במקרים של אישים אחרים המאסרים על ידי כובשים זרים הפכו דווקא למנוף בהפיכתם למנהיגים רבי השפעה, אלא העובדה שדבקה בו האשמה בחיסול יריב פוליטי מתוך היישוב היהודי. באופן אירוני משהו, ארלוזורוב היה היחיד במחנה הציוני־סוציאליסטי שהיה אינטלקטואל בסדר הגודל של אב"א אחימאיר. יש האומרים שאחרי שהצביעו עליו כעל אידיאולוג של רצח, שניהם מתו - ארלוזורוב נרצח בגופו, אחימאיר נרצח בנפשו".

מה עמדתך בעניין אשמה אחרת שמדביקים לאב"א אחימאיר - "אשמת האהדה לפשיזם"?

"חייבים להסתכל על הדבר בהקשר של התקופה: הפשיזם האיטלקי בשנות ה־20 לא היה משהו נורא, ובגדול לא היה שונה מכל תנועה לאומית ששילבה שני יסודות: היסוד הלאומני והיסוד הסוציאליסטי, או לפחות הסוציאלי. הפשיזם האיטלקי אז נעדר כל מרכיב גזעני, ובוודאי איש לא העלה על דעתו את הטרנספורמציה שתתחולל באירופה בעשורים הבאים".

האם ההשפעה של אחימאיר על תנועת בית"ר ותרומתו להצמחת הדור שהשיג בסופו של דבר את עצמאות ישראל מוערכות מספיק?

"אחימאיר ראה באצ"ל ובלח"י את ממשיכי הדרך של 'ברית הבריונים', ומפקדי הארגונים האלה ללא ספק הושפעו ממנו. קשה שלא לשים לב לכך שהקריאה של בגין ל'ציונות צבאית' בשנת 1938 ואפילו הקריאה של בן־גוריון ל'ציונות לוחמת' הן מיחזור רעיונות של אחימאיר, כפי שנוסחו על ידיו כעשור לפני כן. הוא היה אידיאולוג גדול, מורה דרך שתמיד אמר מה שעל ליבו, לא התחשב בפוליטיקה קטנה ובתועלת אישית.

"יש אמרה מעניינת: 'בגין - ראשית המרד, אחימאיר - ראשית המרי', ואף שלעיתים שררו בין שני האישים האלה יחסים מורכבים (בגין דחק את אחימאיר מעמדות השפעה מפני החשש מתדמית בעייתית שדבקה בו) - אחימאיר נשאר נאמן לתנועה של שניהם. הוא תיאר את עצמו כפסימיסט עתיק, שהולך לפעמים מערבה ולפעמים מזרחה, לא מושפע מדעת ההמון ומונע רק על ידי המוסר הציוני שלו. ראוי שכך נזכור אותו".