תקיפת איראן: היום שאחרי

מדיניות מצליחה מתבססת לעיתים על חיבור בין עובדות שגרתיות ומוצקות לבין חשיבה "מחוץ לקופסה". חיבור כזה הוא, לכאורה, בלתי אפשרי. אין הכוונה להכרעה הייחודית של דוד בן־גוריון להקים מדינה, שריחפה כבר שנים בזירה הבינלאומית ונהנתה מגיבוי של האו"ם, אלא לצעדים שנתפסים מראש כבלתי אפשריים, ואכן לרוב הם אינם ניתנים למימוש. אביא בתמצית דוגמאות לפי התאריכון:

(*) בתחילתה של מלחמת השחרור תקפו ערבים, שבשורותיהם לחמו דרוזים, את רמת יוחנן ונהרג זוהר דיין. אחיו משה דיין וגיורא זייד עשו את הבלתי אפשרי. הם לא חתרו לתגמול ולנקם אלא נפגשו עם הדרוזים בטבעון. הדרוזים נדהמו שדיין הגיע לשיחה, אבל הוא וזייד שכנעו אותם להינתק מהפורעים הערבים. חלקם חזרו לבתיהם ואחרים הצטרפו ליהודים. זו ראשית הברית היהודית־דרוזית בצה"ל.

מי ששולל "הודנא" כעיקרון אינו מבין את המשמעות הפסיכולוגית והסוציולוגית של כל ההסכמים בין עמים. בגין אמר זאת יפה מכולם, ששלום נצחי הוא הפסוק התנ"כי "ותשקוט הארץ 40 שנה"

(*) הצמרת המדעית והכלכלית והפוליטית התייצבה נגד בן־גוריון שנתן אור ירוק להקים את הכור בדימונה. העולם לא יאפשר, אמרו לו, הרוסים והאמריקנים ינחתו וישמידו אותו, ובכלל אין כסף. ההיתר הבן־גוריוני הוא דוגמה קלאסית לחשיבה מחוץ לקופסה המבוססת על לימוד העובדות השגרתיות. מצמרר לדמיין את ישראל בלי הכור ב־2024.

(*) איש גם לא העלה בדעתו שמנחם בגין יבחן מחדש את עמדותיו, אבל בהתבסס על נתונים סבירים עשה את הבלתי אפשרי בחותמו על הסכם השלום עם מצרים, החשוב בתולדות ישראל. מה היה מצבה של ישראל בלעדיו?

טקטיקה זו מניחה את הדעת על המדיניות הישראלית הנזקקת לפריסת מפה מדינית ביחסה לאיראן תוך ידיעה שהסיכוי לממשה אינו גבוה, וזו היא:

ישראל אינה יכולה לדלג על הצורך להגיב בעוצמה על הפצצת עריה בטילים איראניים, בעיקר כיוון שכוונו לריכוזי אוכלוסייה אזרחית. אמנם אי אפשר להבין את אוזלת ידה של הממשלה אשר אינה פועלת להסביר בעולם כי איראן מפירה את התחייבותה על פי מגילת האו"ם לא לתקוף מדינה החברה בארגון, אך זה לא קשור לדיון המהותי עתה. ובכן, תקיפה ישראלית - ומה לאחר מכן?

ממשלה נמרצת היתה מאמצת הנחת יסוד נכונה, שאין אפשרות להגיע להסכם שלום עם המשטר האימפריאליסטי של השיעים באיראן. עקרונם אוסר שלום. אך חובה ציבורית ולאומית - לפחות כלפי פנים - לבדוק אם ניתן להגיע עימו להודנא, מעין "הסכם ביניים" מוגבל בזמן להימנע ממלחמה.

מי ששולל "הודנא" כעיקרון אינו מבין את המשמעות הפסיכולוגית והסוציולוגית של כל ההסכמים בין עמים. בגין אמר זאת יפה מכולם, ששלום נצחי הוא הפסוק התנ"כי "ותשקוט הארץ 40 שנה". מי נביא ויידע מה יקרה בעולם ובאיראן ובישראל ובארה"ב ובאמירויות ובסעודיה ב־15 שנים, שישנה את המצב לטוב או לרע לטווח רחוק?

כך, למשל, אם העם האיראני הסולד משליטיו יצליח להשתחרר מעולם ויחזור אל עולם הקדמה "וירא כי טוב"; וכך גם אם חלילה תגבר באמריקה המגמה של "הבדידות המזהירה" שתכווץ את נוכחותה ברחבי העולם. רווח זמן ניכר ולא ניצחון מוחלט מדומה - הוא היעד של דיפלומט נבון.

כאמור, קיים חשש כבד שיוזמה ישראלית כזאת באמצעות מתווכים בינלאומיים לא תעלה יפה. הנושאים כבדים (הגרעין, הנפט) ונדרשת גם מעורבות אמריקנית וסעודית. סביר שבתורת המשחקים יקבעו המתמטיקאים באוניברסיטאות שהסיכוי זעום.

בכל זאת יש שתי סיבות לנסות זאת, תחילה בצינורות דיפלומטיים חשאיים ולאחר מכן במגע ישיר בהשתתפות אמריקה וסעודיה והאמירויות: ישראל חייבת לדעת כי הפכה כל אבן במאמץ למנוע מלחמה מיותרת עם איראן; ואם לאו - הניסיון הישראלי שכשל ישמש, כרע במיעוטו, את ההסברה הישראלית שהנה ניסתה ולא עלה בידה.

בכל תסריט ישראל מרוויחה משהו.