מפה היא מטאפורה, כמו "למַפּות", "לשים על המפה". והיא תרשים אמיתי, מסורג קווי רוחב ואורך, שמספר לנו איפה נמצא משהו ואיך אפשר להגיע אליו. אבנר בר חמא, אמן בין־תחומי, לש ודש את מפת הארץ. אני זוכרת אותו מימי ערב ההתנתקות, כשהניח 1,300 תפוזים כתומים בעלי ריח עז על רצפת בית האמנים בתל אביב ועורר סערה. התפוזים הונחו בצורת מפת הארץ, וכל אחד מהם נשא את המדבקה המוכרת JAFFA. שם העבודה היה: "היום גוש קטיף, מחר יפו".
הוא היה כבר אמן מוכר, ראש המסלול לאמנות במכללת תלפיות, ולא ידע לחזות את עוצמת התגובות השליליות למיצג, את הביקורות המזלזלות שנכתבו בעיתונים בנוסח "היצירה פשוטה ואפשר לומר פשטנית". "אחת מאוצרות מוזיאון תל אביב הסתובבה בתערוכה ויצאה החוצה. ישבתי באולם", מספר בר חמא. "היא אפילו לא פנתה אלי. אוצרת אחרת אמרה 'לא ראיתי אמנות ימנית שאני יכולה להציג במוזיאון. אני מעדיפה אמן פלשתיני מאשר אמן מהשומרון'".
התפוזים תייגו אותו כסמן הימני של האמנות הפלסטית בישראל, חרצו אותו בזיכרון הקולקטיבי ובמחקר. הדרך שעשה מהשוליים התרבותיים והחברתיים אל הקונצנזוס, כשעבודות שלו מוצגות כעת בתערוכה "המפה - לקרוא בין הקווים" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מרשימה.
הוא בן 71, נשוי ואב לארבעה בנים. נולד באוז'דה שבמרוקו, לבן של פעיל עלייה. ב־56', אחרי שהשלטונות גילו את פועלו של אביו, נאלצה המשפחה לברוח לישראל בחטף. בר חמא היה בן 10. "אני זוכר את זה כטראומה. למחרת הייתי אמור לקבל תעודת הצטיינות ולא הגעתי לבית הספר. לא נפרדתי מהחברים, מהבית". משפחתו נשלחה לקריית גת, אז מעברה והיום עיר יפה, שבה התגורר עד לפני שנתיים. היום הוא גר בירושלים. אני שואלת על המשאית שלקחה את משפחתו המשכילה למעברה במדבר, על ההסללה לחינוך מקצועי. "בגיל 13 ערכו לנו מבחן סקר שקבע מי יישלח ללימודים עיוניים ומי ללימודי מקצוע", הוא מספר. "היינו עולים חדשים עם עברית דלה, והועמדנו בפני אותו מבחן כמו ילדים מרחביה. כמובן שכל הכיתה נכשלה".
מנהל בית הספר, יצחק יאיר, שינה את מסלול חייו כשלקח את תלמידיו ועבר איתם מישיבה תיכונית לישיבה תיכונית עד שמצא להם קן. את בר חמא הביא לישיבת "נתיב מאיר" שבה למדו ילדי השמנת הירושלמים. "בתוך שלושה חודשים הרגשתי ישראלי לחלוטין. יכול להיות שבגלל זה אני פחות שותף לטענות הקיפוח. ניתנה לי הזדמנות".
"שילמתי מחיר, נידו אותי"
הוא עוף נדיר במרחב האמנות. חובש כיפה, איש ימין, מזרחי בן הפריפריה שיצירותיו חפות פצעים עדתיים, ובחייו הבוגרים נע בין קריירה אמנותית לבין תקופות שונות של שליחות ציונית בעולם. "בתקופות השליחות שמתי את כישורי האמנות בצד, והיצירתיות הופנתה להבאת יהודים לישראל. התקופות האלה, כמה שנים בכל פעם, מילאו את הבטריות של הרגש הציוני שלי ואחר כך באו לידי ביטוי במיצבים".
הוא בוגר בית הספר לאמנות קלישר (נקרא אז "בית הספר הגבוה לציור"). במשך חצי יובל שימש ראש המסלול לאמנות במכללת תלפיות. היום הוא מרצה לאמנות, אוצר "הגלריה האחרת" וראש המדור לאמנות פלסטית במועצה לתרבות ואמנות במשרד התרבות. כמו כן, הוא פעיל ביוזמה להקמת בית ספר לאמנויות באוניברסיטת בר־אילן, מעין "בצלאל לדתיים".
"כשסיימתי ללמוד, הפגנתי בתערוכות הראשונות את כישוריי כפסל וכאמן. זכיתי לביקורות מחמיאות. יכולתי לנוח על זרי הדפנה, אולי לזכות לתהילה כפי שניבאו לי, אבל לא יכולתי לשתוק. הסתכלתי סביב ולא ראיתי אמן דתי אחד שיביא קול אחר", הוא אומר.
ב־81' הציג בתל אביב את התערוכה "המנורה חוזרת לירושלים" בעקבות מנורת המקדש ובהשראת סטודנטים יהודים שראה צועדים תחת שער טיטוס. "ב'הארץ' כתבו שאני משיחי. לא היה לי אכפת. חשוב לי להעלות נושאים יהודיים על הקיר. משה גרשוני כתב 'שמע ישראל' על עבודה וקרא לזה אמנות יהודית. שדה האמנות התנתק בהפגנתיות מכל מה שמחובר ליהדות. היה לי דחף להציג משהו שונה מתוך הרקע היהודי שלי".
שנה אחר כך, בעקבות פינוי ימית, יצר פסלים משיש וספוג: פסלי השיש היו כוחות הפינוי, הספוג היה התושבים. "כשיש לחץ על הספוג הוא משנה את צורתו, אך כשמסירים ממנו את השיש הוא חוזר לצורה הראשונית שלו. הרגשתי שאת המתיישבים אי אפשר לכופף".
בר חמא פורץ את אותה הדרך, פעמיים: פעם כבן המגזר הדתי שעוסק באמנות, ופעם כאמן שהוא ימני וחובש כיפה. השונות שלו כפולה, הקהלים חשדנים. אלו לא היו רגילים ליצור ולצרוך אמנות, ואלה לא רגילים לדתיים ובעלי תודעה לאומית במרחב שלהם. "שנים שמעתי שלא יכולה להיות אמנות דתית. גרבוז אמר שמגבלות האדם הדתי יפגעו בחופש האמנותי שלו, ולכן זה דבר והיפוכו. הגשתי בכל שנה בקשה לקבל את פרס שר התרבות ולא היה לי סיכוי. אני מבין את הברנז'ות. זה למד אצל זה. שילמתי מחיר גבוה, נידו אותי תקופה מסוימת. אבל עשיתי פריצה. אמן צריך להניח משהו שיתווכחו עליו, שידברו עליו. אני לא עושה אמנות כדי שתימכר אלא כדי שתיזכר. יותר חשוב לי להשפיע על השיח מאשר שתמונה תהיה תלויה בבית של קונה".
"המהפכה מחכה"
נדמה שהמגזר הדתי התבגר בכל הקשור ליחס לאמנות. יש יותר מסלולי אמנות במכללות דתיות, יותר דתיים ב"בצלאל", יש את ארגון הגג של האמניות הדתיות "סטודיו משלך", ובכלל יותר אמנים דתיים.
"האמנות לא מספיק מעניינת את הציבור הדתי. לצרוך, לקנות, לתקצב, לתמוך. הם מבסוטים כשיש אמן ימני בועט, אבל לא ילכו למוזיאונים לצפות בעבודות שלו. לרבנים אין עניין לעודד אמנות פלסטית וחזותית, ייתכן שהסיבה היא פרשנות מוטעית של הדיבר השני. בנט נותן פרסים על תרבות יהודית בתחומים של מחול, תיאטרון, כתיבה. על אמנות פלסטית - אין פרס. הייתי בטוח שזו טעות. את פרס מפעל חיים בתרבות יהודית נתנו לשני זמרים. "זה מתחיל להשתנות היום, אבל יש לי ביקורת כלפי האמנים הדתיים החדשים. הם לא עוסקים באמירה אמנותית ובטלטול של המוסכמות, אלא מציירים נופים רומנטיים, פורטרטים, ומראים את הכישורים שלהם בטכניקות. זו אמנות מתארת, לא מביעה. מאמניות בשומרון הייתי מצפה לעמוד ולצעוק צעקה כמו שהשמאל יודע לצעוק, והן יושבות ומציירות נופים".
"עד המיצג הייתי מודר". העבודה "היום גוש קטיף, מחר יפו", 2005
אולי הן רוצות להצליח, לא לשלם את המחירים שאתה שילמת.
"הפוך. כדי שאמנות דתית וימנית תעלה על פני השטח היא חייבת להפסיק להיות מנומסת וחביבה, ולהתחיל לצעוק. הגיע הזמן שאמנים מהמגזר שלנו ייתנו קונטרה לקול ששולט בסצנה האמנותית בישראל, קול אחד ויחיד בעד הפלשתינים ואף פעם לא בעד זכותנו על הארץ הזאת. האמניות הדתיות בקבוצת 'סטודיו משלך' מפחדות. בתערוכה שהציגו בקיבוץ בארי במלאות עשור להתנתקות, הן קיבלו במה נהדרת לעסוק בהתנתקות, ליד מקום הפשע, והן התחמקו. יש תערוכות על הכיבוש בלי סוף. איפה התשובה שלכן? אפשר לעשות מהפכה. המהפכה הזאת מחכה".
בר חמא הוא אמן פעיל מאוד. פיסול, מיצב, מולטימדיה, רישום, וידאו. יותר מ־30 פסלים ואנדרטאות שעיצב פזורים ברחבי המדינה, בדרך כלל מבטון ונירוסטה. המיצבים הללו מממנים את אמנות המיצג שלו. "אני לא מחויב לאף אחד. לא מחובר לגלריה. בחרתי בדרך הקשה ויש לי עצמאות אמנותית", הוא אומר.
"יותר משהיא נובעת ממקור אידיאולוגי או פוליטי, גישתו של בר חמא נובעת מעולמו הרוחני", כתבה עליו מבקרת התרבות ציפורה לוריא ז"ל, "קולו הוא של יהודי מאמין השב לארצו. הוא חותר להרחבת גבולות האמנות הישראלית, מאתגר את יכולתה להכיל אמירות הנובעות ממקורות רוחניים אלטרנטיביים".
מה עם הסערות הפנימיות? הגעש? אירועים אישיים שמרכיבים את הנפש שלך כאמן לא נוכחים ביצירות שלך, רק הממד הלאומי.
"יש לי מספיק מה להגיד גם בלי לעסוק באישי. החיים הפרטיים שלי לא מעוררים בי דחף אמנותי כמו נסיגות ונגיסות בארץ. מפת ארץ ישראל השלמה מככבת בעבודות שלי. מעניין אותי לבדוק שאלות של אדמה ומולדת, גאולה וציונות. אני לא מהאמנים המיוסרים. אני מנצל את הכישורים שלי כדי להביע דברים שהרבה אנשים חושבים. אם אני מצליח לפרוץ מעבר למעגל האמנים ושוחרי האמנות, זה שכרי".
אני שואלת אותו אם זו לא אמנות מגויסת. "אפשר לקרוא לאמנות פוליטית אמנות מגויסת. דוד ריב ודוד טרטקובר יוצרים אמנות מגויסת משמאל, וזה לא מפריע למוזיאון תל אביב להציג אותם בקביעות". הוא מראה לי את העבודה של ריב, "ילד וחייל", שבה נראה ילד פלשתיני מבוהל מול חייל שמכוון אליו נשק. "את זה מאוד אוהבים בעולם", הוא אומר. "מותר שלאמנות יהיו גבולות. לכל אמן יש, גם אם הוא לא מודה בהם. יש דברים שלא אעשה. לא אשתמש בעירום, לא אביע מסר אנטי־דתי. לתערוכה של גרשוני שהוצגה במוזיאון ישראל לא יכולתי להיכנס או להכניס את הסטודנטיות שלי בגלל עודף בוטות מינית. בתערוכה שלי יכולה לבקר משפחה דתית".
"חייבתי את הברנז'ה"
הוא שימש אוצר ויזם של תערוכת "גלו־יה" בגלריית הלל 17 במכללת ליפשיץ הדתית, בנושא כיסויי ראש לנשים. האמניות הציגו מסרים מנקודת מבט ביקורתית. "פרצה שערורייה כשהתברר שבימים שבנים לומדים במכללה הסירו את התמונות כי זה לא צנוע. לא אהבתי את זה", הוא אומר, "הגלריה נסגרה לבסוף בגלל התנגדויות כאלה.
"השינוי היה ב־2005, במיצג התפוזים", הוא עונה כשאני שואלת על הדרך שעשה אל לב הסצנה האמנותית. "עד אז הייתי מודר. התפוזים עוררו עוינות אבל חייבו את הברנז'ה להתייחס".
הרעיון לבנות את מפת ארץ ישראל מתפוזים הגיח בשיא תקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות. "הצבע הכתום שסימל את המאבק התחבר לי לתפוזי JAFFA שהיו הסמל של ישראל עד שהפרדסים נכרתו ובמקומם קמו מגדלי נדל"ן. באמצע הלילה התחלתי להכין שרטוטים, כמה תפוזים נכנסים במטר מרובע, וכמה אצטרך כדי לכסות את כל אולם הכניסה של בית האמנים בתל אביב".
יום לפני פתיחת התערוכה השיג תרומה של יותר מ־300 ק"ג תפוזים מפרדסן תושב גוש קטיף. התערוכה הוצגה במשך שלושה שבועות. את התפוזים שנרקבו החליף בכאלה שקיבל מהשכנים. שלוש שנים אחר כך קיבל פנייה מאוצרת בוושינגטון שביקשה לשחזר את המפה הכתומה, הפעם לתצוגה של חמישה חודשים. "הזמנו מסין מאות תפוזי פלסטיק. האוצרת ריססה בחלל תרסיס בריח תפוזים. אף אחד לא הרגיש שהם לא אמיתיים".
החודש נפתחה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה באוצרותה של בתיה דונר, ובה מציגים כ־50 אמנים ישראלים את הפרשנות שלהם למפת הארץ. בר חמא מציג גרסה מצומצמת וקטנה יותר של מפת התפוזים, ועוד ארבעה מיצגים. אחד מהם הוא ספר עץ ובתוכו מגירה שבה אדמת ארץ ישראל. "זה מסמל את התנ"ך, הקושאן שלנו. לפני כמה שנים הנחתי את הספר הזה על הפסים באושוויץ. היינו קבוצה וכל אחד הביא שקית של אדמה מהעיר שלו".
מחאה פוליטית אחרת בולטת בעבודה "עקירה, קרע, קריעה": כיסא שהמושב הקלוע שלו קרוע ותחתיו ענפי זית שנקרעו ממקומם. "הייתי היחיד עם כיפה כשלמדתי אמנות בבית הספר הגבוה לציור, ולאורך הדרך הייתי קול בודד", הוא מסכם בקולו הנינוח. "בדרך כלל אומרים על אמנים משמאל שהם 'אמיצים', אבל האמת היא שנדרש אומץ כדי להיות אמן מימין".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו