הפרק האחרון של הסדרה "המחתרת היהודית" נחתם בקולה של יהודית רביץ, במילותיה של לאה גולדברג: "למי שלא מאמין, קשה לחיות השנה". "המחתרת היהודית" היא מותחן בלשי, עבודת נמלים דוקומנטרית מרהיבה שעוקבת אחר מורשעי המחתרת שתכננו לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית. והיא גם מסמך פוליטי. מכתב אזהרה "למי שלא מאמין", כמאמר השיר.
יוצר הסדרה, שי גל (41), איש מערכת "עובדה" ("המקום הכי טוב לעיתונאי שרוצה לעשות משהו משמעותי בטלוויזיה, עם מצבור הכישרונות הכי גדול") ובעברו עיתונאי חברת החדשות, גר בהרצליה, אב לשלוש, משרת במילואים. הפגישה בינינו לא קלה. אנחנו חברים טובים. הוא צריך לקדם סדרה, אני מתעכבת על המסקנות הפובליציסטיות ששתל בה.
רביץ מסיימת בהטחה "ואתה אינך מבקש דבר". מי הנמען? מי זה "אינך"?
"אתה יכול להיות בעד או נגד מפעל ההתנחלויות. מה שאנחנו מפספסים זה את ההקרבה, האמונה, תחושת הבלעדיות על הצדק. יצאתי למסע וגיליתי שבצד אחד הכל פוליטי, ובמקום שבו אני חי - כמעט שלא. אני חושב שזה נורא. פוליטיקה זו מעורבות בחיים. אנחנו יושבים על הגדר ומפסידים את המקום שאנחנו חיים בו. אדם צריך שיהיה לו משהו גדול לחיות עבורו. בשאלה השטוחה של מי ניצח, יש תחושה שצד אחד נורא רוצה לנצח".
ואחרי השיר, הפריים האחרון הוא קרדיט לחברה שעושה את ההפצה הבינלאומית של הסרט והסדרה. זה משל? אולי המוטיבציה שלך נטועה בהפצה הבינלאומית, באיך זה נראה בעולם.
"לכל יוצר יש חלום שיגלו אותו בנטפליקס או ש־HBO יקנו אותו, אבל עשיתי את זה קודם כל בשביל המקום הזה. בסוף ההקרנה הראשונה בפסטיבל IDFA היוקרתי באמסטרדם, אנשים עמדו על הרגליים ומחאו כפיים. זה מרגש אבל אלו לא האנשים שאני רוצה שיצפו. זה מיועד הביתה. אחד המנהלים בפסטיבל אמר שאסור להסתכל על זה כסיפור ישראלי אלא כתופעה עולמית שבמסגרתה רעיונות שפעם היו בשוליים נכנסים למרכז. באוסטריה, בגרמניה, בארה"ב. אני רואה בזה שיעור לאן החברה הולכת כשיש סלחנות כלפי תופעות מסוימות. ראיתי סרט חזק על עליית הימין הקיצוני ביוון. זה לא הטריד אותי כמו שמטריד אותי מה מתרחש במקום שבו אני מגדל את הבנות שלי".
איך עובדים על סרט כזה? הפרוטוקולים המקוריים של החקירות, מוצגי התביעה, המרואיינים.
"עבודת נבירה. לא הצלחתי למצוא את התמונות המקוריות כי עורכי הדין לא שמרו את התיקים. רק אחרי שהסרט הוקרן ב־IDFA גילינו בגנזך המדינה עוד חמישה ארגזים חסויים. תמונות של הבונקר שנחפר מתחת לאדמה, 27 מטענים שהוחבאו מתחת לדיר עזים ברמת מגשימים, חמישה מטענים עם שעוני שבת שהיו אמורים להתפוצץ באוטובוסים. את זה אני מוצא אחרי שהסרט סגור. הגשנו בקשה לבית המשפט להסיר את החיסיון, פתחתי את הסרט וערכתי אותו מחדש. עשיתי טבלאות בכתב יד עם מי היה באיזה פיגוע, למי הוא קשור. זה העסיק אותי ימים ולילות".
ההסכמה של אנשי המחתרת לתת לך את הראש שלהם - מרשימה. הם פורסים בפניך הכל.
"בתחילת הדרך הם התלבטו. אמרתי להם שלא יהיו בסדרה פרשנים. כל מי שמתראיין לקח חלק בסיפור: אנשי השב"כ שניהלו את החקירה והמרדף, התובעת ביניש, חברי המחתרת. כולם 'איי ליסט'. בסוף הפגישה הראשונה אמרתי ליהודה עציון שאני לא מכיר את העולם שלו. את הטקסטים שהשפיעו עליו לא חילקו בקיבוץ עין כרמל שבו גדלתי. ביקשתי רשימת קריאה כי אני לא יכול לנהל דיאלוג ולשקוע לעולם מסוים אם אני לא מבין את הרקע. עציון אמר לי, 'תרשום: שבתי בן דב, אורי צבי גרינברג', והסכים להתראיין. קראתי את החומר. חלקים הבנתי וחלקים לא. יש לי הערכה אליהם שהתראיינו. נתן נתנזון הגיע עם אשתו לפרמיירה בסינמטק תל אביב ונכנס בראש זקוף. לאיש הזה יש אומץ. הם לא מצטערים שהתראיינו ואמרו שזה אחד הדברים ההוגנים שראו".
אי אפשר להתעלם מזה שבסדרה יש "הם". יעקב פרי אומר "הם ניצחו" - ומתייחס לימין. אנשי המחתרת מדברים למצלמה ואנשי השב"כ צופים בהם דרך מסך ומתייחסים. אתה שם את הצופה בצד של אנשי השב"כ, וברור איפה אתה נמצא ואיפה הצופה צריך להיות.
"אין לי עניין להגיד מה דעתי על המציאות. בסדרה ויתרתי על הדבר שהכי מזהה אותי בעבודה העיתונאית זה 15 שנה: הקול. ויתרתי על טביעת האצבע הכי ברורה שלי, אין קריינות, כי רציתי שמי שהיה בתוך הסיפור יספר אותו כדי שהצופים יכירו את המציאות של המקום הזה. המסקנות הן על אחריות הצופה.
"זמביש, בן בית במשרד ראש הממשלה כבר כמה ראשי ממשלה, זה אדם שיצא לפעולת ראשי הערים בכוונה להניח מטען ברכב של ראש עיריית בית לחם, וחזר בו. ישב איתו באוטו עוד אדם, היחיד מאנשי המחתרת שלא נעצר, והיחיד שיודע את זהותו הוא זמביש. בתמלילי החקירה זמביש אומר שהוא לא זוכר מיהו, ומצטט 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. מה זה אומר שאדם שמחזיק מידע כזה נמצא היום במרכזי הכוח? ואנחנו מתווכחים האם ראוי שחיים רמון ילמד באוניברסיטה".
אם אני הייתי עושה את הסדרה, ה"הם" היו הפלשתינים או המדינה. המצב הביטחוני דפוק, אנשים טובים נדחפו אל הכאוס כי המדינה לא עושה כלום, והמסקנה מאירוע מחריד כזה היא שהמדינה צריכה לבצע פעולות הרתעה מסודרות כדי שאנשים לא ייקחו את החוק לידיים. אם יש מחר חלילה פיגוע דולפינריום והמדינה לא מנקזת אליה את התגובה של הרס בתים, הגליית משפחות מחבלים, לא יודעת מה, בעל הבית השתגע, אז יקום עוד בן אדם שייקח את התפקיד על דעת עצמו.
"המדינה חייבת לעצור טרור אבל אם נהיה מונעים מנקמה אנחנו בבעיה. אזרחים שלוקחים את החוק לידיים זו מציאות שאסור שתתקיים. טרור הוא טרור, לא משנה אם יש לו רקע שאת טוענת שהוא מוצדק ולא משנה אם הוא בא כתגובה לטרור.
"כשמישהו אומר שיש משהו שנעלה מהחוק - שם מתחילה בעיה. כשלא מסכימים על החוקים זו תחילת ההתפוררות של החברה. הממלכתיות מחזיקה פה את כל העסק. אל תשכחי שיעקב פרי וכרמי גילון שמופיעים בסדרה הם לא הציר האידיאולוגי ההופכי לעציון וזמביש אלא מייצגים את הממלכתיות. ההפך האידיאולוגי מנתן נתנזון זה לא פרי וביניש אלא דויד גרוסמן ועמוס עוז".
הסנטימנט הימני מחייב אותי לשאול אם אתה מתעניין כך גם בטרור הערבי. האם היית עושה סדרה מושקעת על ערביי ישראל שבחרו בטרור?
"עשיתי מלא. המחתרת היהודית מעניינת אותי כי זה הבית שלי. כדאי גם לזכור שהיחידה המבצעית של השב"כ עסקה ארבע שנים בניסיון לפענח טרור יהודי. לא היו לזה מחירים בצד השני? ודאי שהיו".
"את היית עושה עם אותם חומרים סרט אחר". יהודה עציון בהר הבית, מתוך הסדרה
אוטופיה מעוותת
אני מבקשת מגל לחזור לרגע להתחלה. אחד הפריימים הראשונים בסדרה הוא תמונת כיפת הסלע והכיתוב "הר הבית הוא המקום הנפיץ ביותר במזרח התיכון". אני מפנה את תשומת ליבו לכך שלא בחר לכתוב: "הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי".
"אין לנו ויכוח על מה זה עבור העם היהודי", הוא אומר, "יש סיבה שחזרנו לפה ולא לאוגנדה, ואנחנו קשורים למקום הזה בקשרי עבותות. ברור לי שהמקום הזה מגדיר הוויה יהודית למרות שאני לא שותף לכמיהה להקרבת קורבנות. על סבא שלי, שהיה שייך לתקופת החלוצים והקים את קיבוץ עין כרמל, כתבו לאחר פטירתו ש'הקיבוץ היה לו לבית מקדש, בית תפילה רעיוני'. אחד המרואיינים אומר: אני לא רוצה מקדש כי הוא כבר בנוי, הוא עומד בין הכנסת למשרדי הממשלה לבית משפט העליון. בית מקדש מודרני בעיניים שלי הוא ריבונות יהודית".
אז כולנו דתיים. לך יש דמוקרטיה ולי יש תורה ודמוקרטיה. אתה מעמיד פנים שאתה מוטרד מהדרך, מהאלימות בדרך לחלום המקדש, אבל ביסוד אתה מוטרד מהמטרה: הכבשה הנשחטת שפותחת ומסיימת את הסדרה. כשהרב שמואל אליהו צועק עם הילדים "אנחנו רוצים בית מקדש" יש מוזיקת אימה. נגיד שנטרלנו את הדרך, ובית מקדש יורד בנוי משמיים. עכשיו יש בלב ירושלים מקום שבו דם ניגר על הרצפה ומקריבים קורבנות - אתה מוטרד מזה.
"אל"ף - אין מוזיקת אימה. ובי"ת, אני חושב שיש המון דתיים שלא רוצים שיהיה בלב ירושלים בית מטבחיים שיושבת בו הסנהדרין והדמוקרטיה מתה. אבל פמפלט נגד בית מקדש זה לא מעניין. יותר מעניין לתאר תופעות שעוברות על החברה הישראלית. אין לי בעיה עם זה שאת מחכה למשיח כל עוד את לא פוגעת בחוק, בממלכתיות, בדמוקרטיה. שקעתי בסיפור הזה כמו שלא שקעתי בשום סיפור אחר, חמש שנים במחשבה, שנתיים וחצי בעבודה, כי הוא משרטט קו שבר בחברה הישראלית. מה דעתי על בית מקדש שיורד משמיים? אני לא חי בעולם שבו יורדים דברים משמיים".
קורבנות הם טריק לפתרון בעיות. תקנה יונה בחמישים שקל ותיתן אותה לכהן, ובאותו רגע נמחל לך ומבטיחים לך שיהיה בסדר. פסיכולוג עולה 400 שקל. אלו גאולות קטנות שפותרות לך את היומיום.
"השאלה היא של מחיר. במחתרת היו מוכנים לפוצץ את כיפת הסלע ולהסתכן במה שכרמי גילון מגדיר מלחמה גרעינית, זה שווה את זה?"
חד־משמעית לא. הכמיהה שלי למקדש היא שאקום בבוקר, ופוף - הוא יהיה.
"ב־1982 היה נראה לשנייה שאנחנו יכולים לעשות את קיצור הדרך, לפתור את הבעיה, באיזו אוטופיה מעוותת שבאמצעות טרור ואלימות אפשר לפתור משהו. עציון אומר שכל עוד הקדוש־ברוך־הוא לא פועל להוריד מקדש, לאדם יש חובה לפעול, ואסור להמתין. זו המחלוקת הגדולה עם העולם החרדי, 'גאולה בעיתה' או 'אחישנה'.
"הייחול לבית מקדש לא מטריד אותי אלא הקשר של זה לתנועה שיש לה מחיר. בשחזור קורבן הפסח שהייתי בו, רוב האנשים לא היו. אנשי המחתרת מדברים בכנות מדהימה על איך מגיעים לשם, ולא בטוח שהקווים האדומים שלהם מקובלים עלייך. כשעומד מישהו בכנס 'דורשי ציון' בכנסת ואומר 'נכבוש את סוריה וירדן', אני לא מתייחס לזה כאל אנקדוטה. כשעציון מעביר הרצאה שמתועדת בסדרה ואומר 'יש יותר מדי גויים בירושלים', זה משהו שחייבים להכיר".
אתה מספר סיפור על אנשים שמזלזלים במשחק הדמוקרטי, גם ביניש אומרת בסדרה "המשחק הדמוקרטי לא חשוב להם", אבל גם אתה קצת מזלזל בדמוקרטיה: העובדה שהגיעו לאן שהגיעו בעמדות בכירות, והעובדה שהשתחררו לפני המועד, זה באמצעות המשחק הזה. יעקב פרי מלין שממשלות ישראל אוהדות את המתנחלים וסמוכות על שולחנם. זה לא מפר את הכללים. אולי תכפיפו את הראש ותגידו, מה לעשות, הפסדנו.
"התבוסתנות של אנשים שרואים את הסדרה ואומרים 'אני חייב דרכון זר', מרגיזה אותי. אתה מאמין במשהו? תילחם עליו".
הצופה אולי מרגיש שאתה מהתל בו עם דמוניזציה מלאכותית כי כבר ראה את הפנים של הציונות הדתית בהקשרים אחרים.
"זה לא מטיל סימן שאלה על אצילות הנפש בציונות הדתית. הסיפור הוא שינוי במעמדי הכוח, מי הגורם המשפיע מאחורי הקלעים היום בפוליטיקה".
הפרק השלישי הוא טור פובליציסטי שהמסקנות שלו מאוד ברורות: הימין מסוכן.
"לא מסכים איתך. שני הצדדים מקבלים מקום להגיד את שעל ליבם. ועל ליבם כאב גדול ודברים שמעוררים מחשבה. אני בעיקר מסתקרן ומקשיב. עציון אומר שהכלא הוא מקום נהדר להתפתחות תנועות ורעיונות. היום הוא פועל למען אותו רעיון, רק בגלוי. נתנזון אומר שהוא לא צריך להתנצל על כלום, מרגיש שניצח. ואילו ביניש, נשיאת העליון לשעבר, אומרת שבכנסת היא נצמדת לקירות והם הולכים במרכז המסדרון בביטחון רב.
"יועצים פוליטיים שחיים את הפוליטיקה אמרו לי שעד הסדרה בכלל לא הבינו את התמונה. המחתרת היהודית היא קייס סטדי שדרכו אפשר להבין מה השתנה בישראל ב־35 השנים האחרונות. החנינות, האהדה הציבורית, איפה מורשעי המחתרת היום. ההיסטוריה היא מדרגה למה שקורה היום".
אחד מבכירי השב"כ, ראובן חזק, אומר שקשה "להגדיר אויב" כשמדובר ביהודים. האם הסרט הזה לא מנהל קו בין אוהב לאויב בתוך החברה הישראלית? את הפלשתינים לא הבאת.
"הפלשתינים לא שם כבחירה מודעת. הסיפור הוא בתוך העם היהודי. תראי את האיכות האנושית של חברי המחתרת, לא אנשים משולי החברה. סמג"ד במילואים, טייס קרב, המזכיר של גוש אמונים, מייסד עפרה, עיתונאי. והם מחליטים שהם לוקחים את החוק לידיים".
שני קווי שבר
"לפני שנתן נתנזון יוצא לשכם לשים מטען ברכב של בסאם אלשכעה הוא מספר לאשתו, ואני לא יכול שלא להיכנס לרגע הזה: 1980, במטבח, יושב האיש שתכף יהיה מזכיר גוש אמונים, ואשתו אומרת לו 'צא לדרך', ויש להם ילדים. הוא הולך לעבור על החוק, לפגוע בבן אדם, וזה יכול להסתיים בבית סוהר. הוא אומר לי: 'לא היינו מסוממים כשקיבלנו את ההחלטה, זה היה בידיעה מלאה'. בעז הנמן הוא אחד היחידים מהמחתרת שמסתכלים על הכל בהכאה על חטא.
"מהצד השני יעקב פרי, אז מפקד מחוז ירושלים בשב"כ, לימים ראש השב"כ, קם בבוקר לסדרה של פיצוצים בכלי רכב של ראשי ערים פלשתיניות שתופסת אותם בהפתעה מטורפת, אין קצה חוט. הצוות הראשון שהשב"כ מכניס לקריית ארבע נחשף אחרי שעתיים. אין ממש חטיבה יהודית בשב"כ והם לא מבינים שמתחת לאף נרקמת תוכנית גרנדיוזית לפוצץ את כיפת הסלע, כולל פריצה לבסיס צה"ל, גניבת תחמושת שמיועדת לחירום במלחמה, אלף ק"ג חומר נפץ תקני והכנת שני בונקרים עם יותר משלושים מטענים שהרכיב סמג"ד בהנדסה קרבית. זה לא רעיון קטן של מישהו.
"קו השבר הראשון זה שאתה לא מניח שאנשים כאלה ייצאו לפעולות טרור. קו השבר השני זו המדינה. בגלל התחכום של המחתרת מושקעים מאמצים אדירים בחקירה ובמעצר ובהוצאת הודאות, 30 אלף שעות חקירת שב"כ, ארבע שנים. ופתאום גדל למדינה הסנטימנט כלפיהם: סוהרים לוקחים אותם לפיקניק בלי אזיקים; הרמטכ"ל והרבנים הראשיים באים לבקר אותם בכלא; כשנתקע להם האוטו בדרך לבית משפט הם חוזרים בטרמפים, אנשים שעצורים על פעולות טרור. את יכולה לדמיין דבר כזה? גם החנינה מעלה שאלות על גבולות הסליחה שלנו".
אתה חושב שיוצר יכול להניח את המשקפיים שאיתם הגיע מהבית? יש אמירה בבחירות שעשית, בסגנון האמנותי שעוטף את הדוברים.
"לא אטיף לך על אובייקטיביות. המבחן הוא הוגנות, גם מתוך הנחה שאפגוש את האנשים האלה מחר בבוקר. נתנזון מקבל מקום נדיב לנאום על זכותנו על הארץ. כשהוא אומר 'לא היינו פה אלפיים שנה, לא אבקש ממי שישב פה שכר דירה', חלק מהאנשים ימחאו כף וחלק יגיבו בהתקוממות. אבל אתן לו לדבר.
"ברור שאם אמילי עמרוסי היתה יוצאת עם אותם חומרים היא היתה עושה סרט אחר".
***
"המחתרת היהודית" שודרה
ב־yes וזמינה לצפייה ב־VOD
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו