ללדת את עצמנו מחדש

סליחה שאני מפריע, מפריע האיש שישב מאחוריי בבית הקפה, פשוט, אני לא יכול לא להקשיב לשיחה שלכן, גם לי יש סיפור על לידות. הוא מספר על לידת שני ילדיו הלוקים בתסמונת גנטית קשה, על התפילות בקבר רחל, ואחריהן לידת הילדים הבריאים. 

"לידה יושבת על ציר נפש דרמטי אצל כל אדם", מהנהנת ד"ר רות קרא־איוונוב קניאל, ואני מחזירה אליה את הגב שהסתובב. אנחנו יושבות לרגל צאת ספרה "חבלי־אנוש - הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן, סדרת פרשנות ותרבות). "זה מהותי יותר מהמוות. כולנו נולדנו. כולנו זוכרים את הלידה", היא אומרת, מסדרת את השל הדקיק על כתפיה. 

אני מחזירה את הסרט אחורה, מעלה את הקריעה והכאב של כל אחת מארבע הפעמים שבהן ילדתי. קניאל, חוקרת קבלה ומשוררת, מדייקת: הדגש הוא לא רק על הפעמים שבהן ילדנו, אלא על הפעמים שבהן נולדנו. "בספרות הקבלה ובחסידות, הלידה היא מוקד העבודה הרוחנית של האדם, כיצור נולד. הוא יעבד ויפרש את החוויה הזאת לאורך כל חייו. היציאה מרחם האם זו הלידה הראשונה. אחר כך יבואו לידות פסיכולוגיות, נפשיות, רוחניות. אין דרך להימנע מהכאב של כל אחת מהן". 

 

לא להסתתר מהקג"ב

היא מרשימה. דולה בלשון מדויקת פנינים מתוך ספרות חז"ל, הפילוסופיה, ההגות הפמיניסטית. מאחוריה שני ספרי שירה וספר העיון "קדשות וקדושות - אימהות המשיח במיתוס היהודי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספרה החדש, 500 עמודים, היא מפגישה בין התיאוריה הפסיכואנליטית לבין החשיבה המיסטית לכדי רעיון חדש, מסעיר, לגבי חידת הראשית. 

פרויד הגיע מאות שנים אחרי הקבלה, אבל אצל שניהם מופיעה הלידה כיסוד ראשון בחשיבותו. קניאל מחברת ביניהם והופכת את המבט הרגיל של ציר חיים־מוות, למוות־חיים. הרעיון הייחודי שלה מדבר על המוות שלפני לידתנו. 

"בלידה גלומה הידיעה של המוות, לא רק המוות העתידי, אלא גם המוות שקדם לחיים. לא היינו - ונהיינו. הדרמה הכי גדולה זו ההפצעה, הבקיעה של קליפת הביצה מתוך מרחב שבו לא היית", היא אומרת. 

את כופרת בכל מה שאנחנו יודעים על העולם, בשעון החול שנהפך עם לידתנו לקראת המוות.

"את אומרת שהדרמה היא לעבור מהחיים אל המוות? אם אלך איתך, ועם היידגר, שאמר שתמצית חיינו זו הריצה לקראת המוות, אם המטרה היא להגיע לאין מוחלט - אז איזה ערך יש למשברים, לשמחות, לגילויים? הכל אשליה? גם הגיבור של אפלטון, סוקרטס, מדבר על העדפתו לחיים הנצחיים במוות. אבל היהדות לא אומרת לנו את זה, ולא הפסיכואנליזה. 

"באנו מהלידה כדי להיות באמת. אדם חייב להיוולד בכל איבריו, גם האיברים הנפשיים. אנחנו מנצלים אחוז קטן מהשמיעה שלנו, מהראייה, מהמוח שלנו. אני אומרת, תיוולדו עד הסוף. בחקירה עצמית, בצלם אלוהים". 

להגיד שבאנו מן המוות אל החיים מאפיל על שאלת המימוש. גדלנו על התפיסה שצריך לחיות במלאות, כי אולי מחר נמות. 

"להפך! אתמול לא היינו, והיום אנחנו חיים. אנו זוכרים את החושך, הדם, הזעקה, הכאב הפיזי של העובר והאם שממנו הגחנו לעולם. אנשים אומרים, 'באנו, מה זה משנה מאיפה, אנחנו הולכים אל המוות'. זה לא לחיות בממשות. מי שחי בתודעת לידה מאמין בתיקון ובשינוי ויכול להיות כל יום כחדש, נולד. לחיות כאדם שמקבל אחריות על חייו. שכר ועונש הם כאן ועכשיו. ויניקוט אמר שאימה מהתמוטטות היא תמיד בגלל קריסה שכבר אירעה. אנחנו זוכרים את המוות שלפני החיים. זו לא הפיכת המבט לאחור, אלא יכולת למרכז את ההווה מתוך הכרה מאין באת".

היא בת 39, ירושלמית. מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים ובמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. נשואה לאסי, דוקטור להיסטוריה ומנהל תחום בג'וינט, אמא לשתי בנות (16, 14) ושני בנים (7, 2). "אני לא אדם הלכתי", היא עונה לשאלתי לגבי ההגדרה הדתית שלה, "המשיכה שלי היא רליגיוזית, לחוויה הרוחנית, ללימוד התורה, לתפילה". 

בגיל 8 עלתה עם משפחתה ממוסקבה, בכורה מבין שמונה ילדים, שארבעה מהם נולדו בארץ. הסבים משני הצדדים היו מדענים, ההורים היו מסורבי עלייה "שלמדו עברית ושמרו מצוות וכך מרדו בהורים שלהם". בבית, שבו יצאו ובאו אנשי רוח, דקלמו שירה בעל פה. בית אמנותי, אינטלקטואלי, שבו נשמעו שפות רבות אך לדבר היה מותר רק בעברית. 

"הכל היה קסום וסודי. ברוסיה למדתי בבית ספר יהודי מחתרתי שעבר מקום בכל שבוע. הקג"ב רדף את ההורים שלי, עצרו את החברים שלהם. לפני הדלקת נרות שבת היינו מכסים את החלונות בווילונות. שליחים סודיים של 'לשכת הקשר' הביאו לנו סביבונים וספרים בעברית. חיינו חיים כפולים, קצת כמו בסרט 'החיים יפים'. השפה העברית היתה מסעירה ומקודשת. שירה עברית ולימוד תורה היו הדבר האסור, הנחשק. 

"הבנתי שהעולם מתקיים על הסוד, שהדברים הכי חשובים מתרחשים במרחב נסתר מעין, מתחת לפני השטח. תובנה זהה מצאתי גם בקבלה וגם בפסיכואנליזה. יש בי משאלה לאחד את הפנים השונות שלי. לא לחיות בהסתר מהקג"ב, לא בעולם כפול. אני במאבק לשאת גוונים שונים יחד". 

עשר שנים עבדה על המחקר שהפך לספר הנוכחי, שאותו היא מגדירה כספר פמיניסטי. אני מקשה עליה: הרי ראייה של אישה דרך פענוח תפקידה כ"חוה", כיולדת, יכול להיתפס כצמצום, הקטנה של האישה. 

"התחלתי לכתוב שירה אחרי שילדתי את בתי הבכורה", היא אומרת, "נחשפתי לתיאוריות פמיניסטיות על פטריארכיה ודכאנות גם באשר לכתיבה נשית. האישה הכותבת נתפסת כ'משוגעת בעליית הגג', זאת שפולשת למרחב הגברי כשהיא מנסה להשמיע קול וליצור. מול התיאוריה הביקורתית שאומרת שהעט הוא סמל פאלי שאישה אינה יכולה לאחוז בו, פגשתי בהלן סיקסו שאמרה שנשים וגברים כותבים אחרת. נשים יוצרות חיים, נשים כותבות בחלב גופן, וכל יצירה היא מטאפורה של הבאה לאוויר העולם. 

"פתאום אפשר לראות בלידה מקור לעוצמה! הרגשתי שזה מרחב משחרר, הזדמנות לחקור את הנשיות שלי, לברוא מתוכה שפה שלא מתוך הצטדקות. אני מכירה את האסכולה שאומרת שאם נשים רוצות לעמוד כסובייקט שווה, הן צריכות לא ללדת. אני מודה לפמיניסטיות שנאבקו על שוויון, אבל לא הייתי רוצה לוותר על החוויה של אישה שמסוגלת ללדת, או לוותר על הייחודיות של המיניות הנשית בארוטיקה, בגוף, בכתיבה".

 

העובר כתלמיד חכם 

איך ישבנו באותה כיתה, אני תמהה, ארבע שנים של אולפנה, ולא ידעתי. אני זוכרת אותה רוסייה במקצת, צרודה, בעלת הומור. לא היינו חברות קרובות. שתינו אסירות תודה לבית הגידול שלנו, אולפנת עופרה, אמצע שנות ה־90, שהצליח להכיל את שתינו. אני מודה על האמון והחום, היא על "רשת של חברות". 

היא היתה חלק מחבורת מורדות שקראו שירה בלילות. אני זוכרת את הציניות שלי כלפי הנעליים המלאות בבוץ של החבורה הזאת, אחרי לילה של קריאת שירה בהר שמעל האולפנה. "לא באתי לשיעורים, הייתי בעייתית. אבל היתה באולפנה חריפות אינטלקטואלית ורוחנית. לקחתי אותה ובהשראתה מרדתי, הרגשתי שאני חייבת לשחרר את הטקסטים מהקריאה הפטריארכלית של הרבנים".

ואת ניגשת אל החומר הכי קשוח של היחס החז"לי לנשים, לידה. 

"כשחז"ל אמרו ש'רחם הוא קבר' שמעתי את הפחד שלהם מהאישה, מהאם, מהמקום שממנו הם יצאו. לא היה אז אולטרה־סאונד, והלידה נראתה להם כפלא שאפשר לקנא בו ואפשר להדביק לו גועל, בזות, לראות באישה גוף חדיר, מלא נוזלים, דחוי. המרד האנטי־פטריארכלי 

שלי התבטא בשלב הראשון בניסיון להבין למה הם אמרו זאת: הם פחדו מהרחם כי זה איים עליהם.

"אחר כך נשמתי עמוק. לא הכל מתפענח רק דרך יחסי כוחות מגדריים. יש גם ארוס. יום אחד הבנתי רובד נוסף באמירה 'רחם הוא קבר': חז"ל ידעו שהאדם בא מהמוות לחיים! אישה עוברת בלידה מוות. כשיולדת אומרת 'אני לא יכולה יותר, אני הולכת למות', זה סימן שהלידה קרבה. היולדת מכונה 'יושבת על המשבר' כי היא נשברת, הגוף נשבר, וחז"ל מציירים את היולדת כמי ששבה מעולם המתים, מי שקמה לתחייה". 

אנחנו חוצות את הכביש אל הפסיכואנליזה, והיא מטיילת איתי בין קומות הבניין החדש הזה: זיגמונד פרויד הביט אל ראשית החיים והתמקד בדרמה האדיפלית סביב גיל 4-3; מלאני קליין (תלמידתו של פרויד, ויהודייה כמוהו, "זה לא מקרי שרבים מהפסיכואנליטיקאים היו יהודים") הצביעה על היחסים בשנה הראשונה של החיים כתשתית; וילפרד ביון דיבר על הרחם, על זיכרון של העובר. קניאל בונה מרתף: התינוק חווה את הלידה כמוות, את הטראומה של אמו, ושלו, ונחקק בו זיכרון של המוות.

"גם לתינוק יש דיכאון אחרי לידה", היא אומרת, מסובבת את הכפית בתוך חליטת הג'ינג'ר, "ברגע אחד התינוק מאבד הכל. ברחם הוא מוחזק, מוכל, מואכל, לא קר לו, לא חם לו. הוא בגן עדן. חז"ל מקבילים אותו לאידיאל המושלם של עצמם: העובר הוא תלמיד חכם שיודע את התורה כולה, 'נר דלוק לו על ראשו, והוא צופה מסוף העולם ועד סופו', הימים הטובים ביותר בחייו של אדם. 

"ובבת אחת הוא עובר שידוד מערכות. 'בשעה שיוצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח'. לעובר יש קצב חיות ונשימה משלו, ופתאום הוא צריך להתאים לעולם החיצוני. נוצרת טראומה. 

"ונשים, 50 אחוזים מהנשים סובלות מדיכאון אחרי לידה ברמות שונות. אנחנו משחררות חיים, וחלק בנו מת או לא מתפקד רגשית. היה לי חשוב לתת דגש ללידה כחוויה מתמשכת, לאפשר לנשים לדובב את האזורים האלה. הדנ"א האנושי נושא בתוכו את כל הלידות שהיו אי פעם. וגם את הצו 'בעצב תלדי בנים', את המיניות וההולדה שאנו נושאות דרך הרחם, לפתח חטאת רובץ, את האשמה ההיא, שחוה נתנה לאדם מן העץ". 

לא התייחסת בספר לאפשרויות החדשות של הולדה.

"נכון, לא נתתי מספיק את הדעת לאתגר שמציבות לנו המשפחות החדשות, כי במיתוס היהודי אלו תמיד זכר ונקבה, ניגוד בינארי שיוצר חיים חדשים. בארכיטיפים הקבליים יש הסמלה של הזרע והביצית, ותפיסה שלפיה רק ניגודים יכולים לייצר ארוס פורה. לאור המציאות מותר לשאול אם זה נכון. עוד אפשרות של הולדה יכולה להתגלם גם אצל נשים אל־הוריות: לפעמים לא ללדת ילדים ממשיים זו הדרך היחידה של אישה ללדת את עצמה, ויכול להיות שהיא חייבת לבחור, כי זה יבוא אחד על חשבון השני".

במוצאי שבת (29 בספטמבר) קניאל מנחה סדנת לימוד זוהר בפסטיבל "אסיף לילה" לכבוד ליל הושענא רבה בבית אבי חי בירושלים. ביום חמישי הקרוב (4 באוקטובר) ייערך ערב ההשקה לספר "חבלי אנוש" במכון הרטמן בהשתתפות דב אלבוים, ויקטוריה חנה ואחרים. 

את מתארת בספר איך הקדוש ברוך הוא בעצמו יולד.

"השכינה והבינה על פי הקבלה יולדות אור. לידת הספירות מתוארת כלידת תינוק, תהליך מתמשך של יצירת חיים. בריאת העולם מומשלת ללידה קוסמית רב־מערכתית, שכוללת דרמה שבה האל כביכול משיל את קליפותיו ומנקז את דיניו, כמו עובר שיוצא מרחם אמו עטוף שפיר ושליה, דמים וזעקה. 

"וגם לבורא העולם יש דיכאון אחרי לידה. לאלוהים יש גם דמות נקבית, שהיו לה הפלות אדירות־ממדים שהיא מתאבלת עליהן: התיאור במדרש בראשית רבה הוא על אל שבורא עולמות ומחריבם, ומתאבל על העולמות שהחריב, נושא את זיכרון הלידות שלא שרדו כמעין נפלים שהוקרבו למען היש. אלו הקבלות מרתקות, כי בסוף, כל החכמים הגברים חיו עם אימהות, בנות זוג, אחיות ובנות סביבם. האר"י מתאר את ספר התורה שמוחזר לארון הקודש כתינוק שחוזר לאמו כדי שתניק אותו. 

"עכשיו תורנו לכתוב על הסובייקט הנשי, לתת מקום לדמות האם, להכיר תודה לאלו שהעניקו חיים לכולנו, לתת לנשים לדבר את חוויותיהן, שיהיה לנו משהו ללכת איתו לחדר הלידה. ורק נשים יודעות לדבר מבפנים את הזיכרונות מהלידה, וכמה את פצועה מכך, ומה הן 'ירכיה מתקשות כאבנים' שחז"ל מתארים. ורק נשים יכולות להבין מה זה ללדת אור". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו