חירויות קטנות

מבצע החיסונים שהחל לקראת סוף דצמבר 2020 היה רגע כזה. מידת השמחה ותחושת החירות שנלוותה להגעת החיסונים מוגבלת למצב הרוח הקבוע של העידן הנוכחי. העבר הרחוק זימן לישראל מועדי שמחה מרגשים ודרמטיים הרבה יותר. אבל עובדה היא שנושא החיסונים בחודשים הראשונים היה מלווה בתחושת התגייסות אזרחית, ובסוג של גאווה ששנים לא חווינו כחוויה קולקטיבית.

אנשים צילמו את עצמם ברגע הדקירה. היתה התגייסות של מערכת הבריאות, כשאחיות בנות 70 ו־80 חזרו מהפנסיה לעבודה כמו חיילות מילואים בחזית. עולים שהיו אז חדשים בארץ, עם מודעות עמוקה לצורה שבה הדברים מתנהלים בארצות אחרות במערב - בעיקר בארה"ב, צרפת ואנגליה - היו נפעמים. הרבה יותר מהוותיקים, שאולי קפצו פעם לבריכה בכיכר רבין כשעוד היתה כיכר מלכי ישראל, ושאולי אף זוכרים את השבוע הגורלי בחיי האומה ביוני 1967.

הזיכרונות האלה, ביום חירותנו, באים על רקע מה שהאמריקנים אוהבים להגדיר "מגיפה"; ועכשיו זה לא רק הנגיף. בארה"ב מדברים על מגיפת החומרים הנרקוטיים, ועל מגיפה של התמכרות למשככי כאבים, והתאבדויות. הצעקה האחרונה בתחום היא מגיפת העצב וחוסר התקווה, שאובחנה לאחרונה בסקרים ובגרפים ובמחקרים בקרב הנוער האמריקני בגילי בית ספר תיכון.

המעקב לאורך השנים מלמד על עלייה מכ־20 אחוז שדיווחו על "עצב וחוסר תקווה" כהרגשה קבועה בשנת 2009, לבין 40 ל־75 אחוז בקרב הנוער שמדווחים על המלנכוליה המרה הזאת בתקופה הנוכחית. המפלס הגבוה ביותר הוא נחלת הלהט"בים. זה לא יהיה הימור אם נאבחן שמגמה דומה קיימת גם במגזרים שונים בחברה הישראלית. זאת, כיוון שהגורמים שהחוקרים מצביעים עליהם ככאלה שדוחפים את מפלס הייאוש וחוסר התקווה - פועלים באינטנסיביות גם פה.

מדובר בהתעסקות של שעות רבות ביום במדיה החברתית, פייסבוק ואינסטגרם; בדידות ובידוד חברתי שמועצמים על ידי המדיה החברתית; בסך הכל, זה מוגדר בכתבה ב"אטלנטיק מגזין" כ"קרנבל של שליליות" שנשפכת מכל חור בתקשורת, לסוגיה השונים. "בעשור האחרון, בני עשרה הפנימו מתחים הקשורים במה שקורה בעולם. הם נתונים בלחץ נפשי גובר בגלל דאגות הקשורות לאלימות של כלי ירי, שינוי האקלים והסביבה הפוליטית... הלחץ המתגבר יוצר נרטיב מאוד קודר על העולם", נאמר בכתבה.

זה כאילו חל איסור שמחה ואושר. מתאים להביט אחורה בגעגוע מסוים לתקופה שבה היתה לגיטימציה לשמחה, ואף למגע רגשי, כולל מגע גופני. אני לא זוכר מתי קרה שחוויית השחרור של מלחמת ששת הימים החלה להיות מוגדרת כ"אופוריה".

טראומה רודפת אקסטזה

אין כתבה, מחקר או ספר שלא נאחזים בעוגן הזה של ה"אופוריה" בעקבות הניצחון בששת הימים. אבל למי שיוני 1967 הוא עדיין זיכרון חי עבורו - מדובר בתופעה אחרת; תופעה שנראית היום נדירה יותר מכל רגע אחד רוטט של אקסטזה או אופוריה ברמה הלאומית. זה היה אולי הרגע ההיסטורי הבולט ביותר, והראשון מאז קום המדינה, שבו הציבור הישראלי חווה באמת את התגשמות הדבר הזה שנפתלי כתב פעם: "להיות עם חופשי בארצנו". השורה ההיא מ"התקווה".

היתה ניכרת תחושת רווחה על הסרת האיום של המצור הערבי על מדינת ישראל במאי-יוני 67'. אבל מאחורי כל זה היתה חוויה זמנית של חירות. הינה, גם ישראל, גם אנחנו אדונים לגורלנו. זו תחושה שהיא בסך הכל הנורמליות של ארצות כמו נורבגיה ובלגיה. אבל לא של ישראל.

לא מסובך לסמן את הרגעים האלה. מה שמפליא הוא שהם התרחשו בעוצמה מטלטלת בעיקר לאורך עשור אחד, בין 67' ל־'77. במבט מהיום, מפתיע שביקור סאדאת בנובמבר 77' בא בסך הכל עשר שנים אחרי מלחמת ששת הימים. ובאמצע? טראומה רודפת אקסטזה, וגם להפך: מלחמת יום הכיפורים, מבצע אנטבה, ניצחון מכבי תל אביב על צסק"א־אכלה־אותה והקפיצה לבריכה בכיכר, המהפך של מנחם בגין וביקור סאדאת. בסופו של דבר שם התחיל ונגמר השלום עם מצרים, וזו אכן היתה תחושת אופוריה לרגע.

חוקר הספרות מרדכי שלו קרא לזה "שמחת עניים". זה אלתרמן. בתוך זרימה אוקיינית של "לפעמים אני סופג מכה אחר מכה", מבליח לרגע "הוא זמן חירותנו". "שמחת עניים", אם לאמץ את המצב רוח הנהנתני האפור של העידן הנוכחי, היא "פרס תנחומים" על מעשי טבח וגלי שנאה שוצפים.

תיעוד חדוות הקיום שאחזה בציבור הישראלי עם שובם של החטופים מאנטבה ביולי 1976, מלמד על הרגע הזה יותר מפרטי הפעולה הצבאית עצמה. תחושת חג מתמשכת שבה הכל מתמזג. הכל מתארגן מעצמו. כל הוועדות והביורוקרטיה של קבלות הפנים קורסות מול ספונטניות מנצחת ומסוגננת. כן, הם חזרו. הם שלנו. ואיש פוגש את חברו הזר ברחוב ושואל: שמעת?

יש ויכוח אם רגעי החירות והנשימה לרווחה כוללים גם ניצחונות פוליטיים, שמשאירים מטבע הדברים חלקים גדולים באוכלוסייה באכזבה ובשיברון לב. מדובר בעיקר במערכות בחירות. וגם לא בכל מערכת בחירות. בליל 17 במאי 1977 היה בנו של איש ימין היסטורי ידוע במחנה אוהלים, בסדרה בצנחנים. הוא היה בתורנות שמירה כששמע בטרנזיסטור שיש "מהפך" ושבגין ניצח. הוא לא היסס לרגע, ורץ לחולל את האזעקה שנועדה להקפצה במצב של כוננות עליונה. זה בכל זאת יותר מזכייה של הפועל תל אביב בליגה.

למרות עידן הליכוד, לא היו הרבה רגעים כאלה במיתולוגיה החווייתית של הימין. ניצחונות שהפכו לרגעי חירות זמניים היו כשבנימין נתניהו גבר על פרס במאי 1996, ובניצחון הליכוד ב־2015. השמאל חווה תחושת רווחה כזאת ב־13 ביוני 2021, כשהתברר שקמה ממשלה שדוחקת את נתניהו מהשלטון.

"הולכים לחגוג", זאת הסיסמה האופיינית. זאת היתה גם התחושה במאי 1999, עם ניצחונו של אהוד ברק על נתניהו, והרבה יותר עוצמתית. היה שם ניצחון בבחירות, ובעידן הנוכחי, ניצחון על יריב פוליטי דומה בעוצמה הרגשית שלו לניצחון במלחמה. מה גם שניצחון במלחמה הופך לתופעה נדירה לא רק בישראל, אלא בכלל בעולם.

ייתכן שזה מה שהיה חסר במבצע החיסונים. הרגשות היו עמוקים יותר, מהותיים יותר; אבל האויב היה בלתי נראה. משתעלים במקום "הו הא מה קרה?!". התחושה הטובה מקורה בראש, בשכל, ופחות בלב. הרעש האפור הקבוע שמעיק על החיים בישראל כבר לא נובע מאיום חיצוני.

הינה, חומות ברלין של הסכסוך הישראלי־ערבי נפלו כמעט בלי שהרגשנו, וההתרחשות לא הובילה לתחושת החירות המשותפת, אלא כרגיל אצלנו לעוד "הו הא, מה בעצם קרה?". אולי חוויית העצמאות המתגשמת הבאה תהיה כשתל אביב תחדל להיות הונג קונג מלמעלה ונגסאקי מלמטה; כשיסתיים עידן החפירות והמנופים, הרחובות הסגורים, וקטר קיטור ישן יחתוך את אבן גבירול.

רווחה והתמכרות

רוב החיים, הציבוריים והפרטיים, עוברים מנגד. כמו טיסה מעל מרחבי ארץ גדולים, שהם בסך הכל גשר יבשתי או ימי בין שתי נקודות רחוקות. נקודות שהן העיקר, ובמקרה הטוב הן גם חדשות טובות.
אותן תחנות שיצרו את רגעי החירות והרווחה הגדולים נשאו איתן גם אפקט שלילי. לא מדובר בחיבוק ונישוק, כמו בשיר של חוה אלברשטיין, אלה מומלצים על ידי משרד הבריאות כמנה יומית להישרדות; אלא במשהו שגובל באובר־דוז של אקסטזה או פרץ של סיפוק עצום, מתפוצץ. וזה כנראה גרם לסוג של התמכרות בתודעה הקולקטיבית, כמו גם לנזק בתודעת מנהיגי המדינה.

הצורך המדגדג הזה בניצחון סוחף ומכריע בשדה הקרב. החשיבה במושגים של סגירת מעגלים. יצחק רבין ומשה דיין הם התגלמות התסביך הזה. שניהם כיכבו במאורעות מלחמתיים דרמטיים, שעיקרם מלחמת השחרור בתש"ח ומלחמת ששת הימים בתשכ"ז. אצל דיין התווספה מלחמת המחדל של 73'.

מצד אחד, האופציה הקבועה שהציב צה"ל לפתור משברים באמצעות הכרעה צבאית בשדה הקרב; מנגד, המחזוריות של הסכמי שביתת נשק ולבסוף הסכמי שלום. דיין מול מצרים, רבין מול הפלשתינים וסוריה.

אפשר לטעון שחלק מהצרות המלוות את החיים הישראליים כמו מגרסת חצץ מעבר לחלון, מקורן בתסביך הזה של המנהיג הישראלי לעשות משהו גדול ולזכות בתהילה, שלה יהיו שותפים כלל אזרחי ישראל. אחרי הכל, ראש ממשלה בישראל הוא לא בדיוק בלונג ליסט של פרסי הבוקר, אלא בשורט ליסט של מדינת ישראל המחודשת מאז התנ"ך והחורבן.

יש נקודות שיא, שהבנו את משמעותן רק לאורך השנים. הצופה מהיום על תקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב־1981, חושב שבעקבות הפעולה הכירורגית המדהימה התפשטה בארץ רוח קדים אופורית. בכלל לא. רבים ניסו לטעון שמנחם בגין עשה מבצע בחירות. אחרים התפעלו. אבל רק בהדרגה, לאורך השנים ובייחוד בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, כעבור עשר שנים שקעה עד תום ההכרה שהפצצת הכור היתה פעולה היסטורית, ששחררה לא רק את ישראל, אלא גם את המערב מאימת דיקטטורה ערבית אטומית. דבר דומה היה עם הכור הסורי ב־2007. עם השנים, דומה שהתרגלנו. הישראלים כבר אינם שיכורי הצלחות מבצעיות צבאיות או מודיעיניות.

אחד הדברים שקרו בעקבות מלחמת ששת הימים הוא פריצת המצור על ישראל, במובן הפשוט ביותר של המילה. רק הזקנים עוד זוכרים את שלטי "עצור, גבול לפניך" שהיית נתקל בהם בכל פעם שהסתובבת לצד השני במיטה. חובר מחדש המעגל החשמלי של שטחי 1967 עם חבלי המולדת האסורים, ויותר מהם - רמת הגולן ומדבר סיני. זאת היתה תחושת שחרור וחירות אמיתית. להסתובב חופשי בכל מקום. ויותר מזה, עם ישראל התחיל לטוס לחוץ לארץ.

מבין השטחים שנוספו למדינה בכיבושי 67', סיני העניק את תחושת החירות, בעיקר לצעירים. זה לא משום שבמיתולוגיה הישראלית שם הונח הגשר היבשתי בין עבדות לחירות. שם לא היתה השגחה. ההורים היו רחוקים, המדינה כמעט לא היתה נוכחת. עקירת היישובים, ובייחוד יישובי פתחת סיני בין עזה לאל־עריש, נחקרה והשאירה את אחת מאותן טראומות ידועות; אבל דומה שהודחקה לחלוטין המשמעות של נטישת סיני עבור החילונים, חובבי הטבע, הגיאולוגיה והארכיאולוגיה, המרחבים והטיולים. מפסגת הר סיני, אפשר היה רק לרדת. גם לרדת מהארץ.