בשכונה שלנו

אגדה קסומה על רבי משה גלנטי מספרת כי בימי בצורת קשים, אי אז באמצע המאה ה־17, איים הפחה הטורקי של ירושלים לגרש את כל יהודי העיר, "שכן רק באשמתם סגרו השמיים את רחמם וגשמים אינם יורדים". הלך ר' משה עם כל אנשי העיר למערת שמעון הצדיק, "השתטח על ראש הקבר ולחש אמרים, ואחריו געה כל הקהל בבכיה... מייד התנשאה רוח גדולה וחזקה, השמיים נתקדרו בעבים ונטפי גשם החלו נופלים ממרום... וישמעאלים ונוצרים ענו פה אחד ואמרו שבזכות שמעון הצדיק של היהודים באה להם ברכת הגשם...".

קורותיה של מערת שמעון הצדיק רצופים בסיפורי ניסים ופולקלור מסוג זה, אלא שאירוע אחר, לא ידוע, שמימי פחות וארצי פי כמה - שהיום, ודאי היה מתקבל כנס - התרחש בשכונת שמעון הצדיק בשנות ה־40 של המאה הקודמת: למשך כמה שבועות, נרתמו עשרות משפחות ערביות לעזרת שכניהן היהודים. הן סייעו להם להגיש לטאבו מסמכים וניירות כדי להקים שיכון יהודי במקום, ממש בצמוד לבתיהן.

היום, כששמעון הצדיק הוא שם נרדף ל"חבית חומר נפץ" ומוקד עימות בין יהודים לערבים - קשה להעלות על הדעת אירוע מסוג זה. אלא שדו"חות היסטוריים עלומים של יצחק אלכסנדרוני, מראשי ועדת הבניין של השכונה היהודית הקטנה, חושפים סיפור על שיתוף פעולה יהודי־ערבי שנועד בדיוק למטרה הזאת. הדברים רואים עתה אור בספר החדש "שמעון הצדיק - האיש והשכונה", שכתבה רעות אודם.

השנה היא 1946, שנתיים בלבד לפני קום המדינה. ועד העדה הספרדית בירושלים, שאלכסנדרוני נמנה עם אנשיו, פועל באותם ימים להקמת שכונה יהודית על אדמות שמעון הצדיק - שנרכשו 70 שנה קודם לכן ע"י כוללות האשכנזים וועד העדה הספרדית. עתה, מבקש הוועד להרוס את מבני המגורים הישנים והרעועים, ולהקים במקומם שיכון חדש ורחב יותר.

כדי לקדם את התוכנית, נדרשת ועדת השיכון לרשום את אדמות היהודים בשמעון הצדיק על שם הישות המשפטית "ועד העדה". עד אז, האדמות היו רשומות פרטנית על שם חברי הוועד. מודדים מוסמכים ממשרד האדריכלים "הקר וילין" יוצאים לשטח, ואיש אינו רוגם אותם באבנים או משליך עליהם בקבוקי תבערה. היהודים עוברים מדלת לדלת אצל השכנים הערבים, והללו חותמים להם על התוכנית. איש לא רואה אז בחותמים "משתפי פעולה" או בוגדים שדינם מוות.

החתימות נאספות מכל בעלי הקרקע הערבים שגובלים בחלקות היהודיות, ובהם משפחת נשאשיבי בעלת המעמד והיוקרה, הווקף המוסלמי ותושבים ערבים וזרים שחיים במושבה האמריקנית. במשתמע, מספקות החתימות הללו גם הכרה בבעלות היהודית על הקרקע.

האירוע הזה, שהיום היה בוודאי נחשב פלא גדול, התקבל אז באופן טבעי. לאחר השלמת החתימות והעברתן למשרדי הטאבו, אישר משרד השיכון המנדטורי את תוכנית הבנייה היהודית, שכנראה היתה יוצאת אל הפועל, אלמלא טרפה מלחמת העצמאות את הקלפים מחדש. אדמות נחלת שמעון ושמעון הצדיק נקרעו, כידוע, משטח ירושלים העברית, ונותרו בתחום ירדן.

אלא שסיפור אדמות המריבה בשמעון הצדיק אינו מתחיל ואינו מסתיים כאן. ספרה החדש של אודם, בהוצאת מדרשת ראשית ירושלים, חושף פרקים מרתקים נוספים בהיסטוריה של שתי השכונות היהודיות הקטנות בואכה הר הצופים. המחקר, שיראה אור בשבועות הקרובים, מלמד כי ב־14 ביולי 1944, שנתיים ימים לפני שאלכסנדרוני הפקיד בטאבו את מסמכי תוכנית הבנייה שלו עם חתימות השכנים הערבים, פוצץ האצ"ל את משרדי הבולשת הבריטית בבניין פאלאס בירושלים, אירוע שיתברר לימים כבעל משמעות קריטית למעמד אדמות המריבה בשמעון הצדיק.

הפיצוץ הרס חלק מהמבנה, וגם הצית שריפה שבה הושמדו מרבית ספרי הרישום במשרדי הטאבו המנדטורי. בהתקפה נפגעה הקומה התחתונה של הבניין, שבה שכן משרד ספרי האחוזה שבו נשמרו ספרי הטאבו. תיקים, קושאנים, פנקסים עות'מאניים ומסמכים נוספים הושחתו לחלוטין, או שעלו באש וניזוקו בהצפת מים.

אף על פי שהתוכנית של אלכסנדרוני וחבריו נמסרה לטאבו - אחרי פעולת החבלה של האצ"ל שם, הנזק המוקדם יותר למסמכי המקור מנע רישום בטאבו של הבעלות היהודית על אדמות שמעון הצדיק ונחלת שמעון. לא זו אף זו: תוצאות פעולת המחתרת במשרדי הטאבו התבררו לימים כאירוע מתגלגל עם השפעות ארוכות טווח.

הטוויסט של יהודי גיברלטר

28 שנים אחרי הפיצוץ, גרם אובדן המסמכים כאב ראש לא קטן לאפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל, שהחזיק בקרקעות שמעון הצדיק לאחר מלחמת ששת הימים והתבקש להחזיר אותן לבעלים המקוריים (הוא אחז בהן כממשיכו של הממונה הירדני על נכסי אויב).

תחילה, בהיעדר מסמכי המקור שעלו באש, האפוטרופוס הישראלי התקשה בכך, ורק לאחר זמן נמצא פתרון משפטי והאדמות הושבו לבעליהן - כוללות האשכנזים וועד העדה הספרדית.

יתרה מזאת: לפעולת האצ"ל, שלפני 78 שנה כילתה תיקים שלמים בטאבו המנדטורי, היו הדים נסתרים אפילו בפסק הדין האחרון של בית המשפט העליון בעניין שייח' ג'ראח. שופטי העליון אמנם לא התכחשו לבעלות היהודית על הקרקע - זו נשענת גם על רישומים במס רכוש ובמקומות נוספים - אבל הם החליטו לאפשר לתושבים הערבים, ששוכנו לאחר מלחמת העצמאות בבתי היהודים בשמעון הצדיק, להמשיך להתגורר בהם בינתיים.

בפועל, השופטים נתלו בהיעדר הרישום בטאבו (שאבד בפעולת האצ"ל) כדי למנוע את פינוי המשפחות הערביות מבתי היהודים. הם הורו להמתין עד שמשרד המשפטים ישלים את הליך הסדרת המקרקעין בשמעון הצדיק. ייתכן שחתימות של השכנים הערבים לאלכסנדרוני, בימים הרחוקים ההם, יסייעו בכך.

המחקר של אודם מספק הפתעה נוספת, שמציבה סימן שאלה היסטורי (גם אם לא משפטי) על עצם הצורך הראשוני ברכישה של אדמות שמעון הצדיק על ידי היהודים בסוף המאה ה־19: לפחות לפי גרסה אחת, של ההיסטוריון ומתעד קורות היהודים בירושלים פנחס גרייבסקי, עסקת הרכישה הכה מפורסמת לא היתה אלא תשלום פיצויים, לפנים משורת הדין, לערבי שפלש לקרקע והחזיק בה ללא רשות.

מה שמחזק לכאורה את טענת גרייבסקי, הן הידיעות על דמי חסות והגבלות נוספות שהמוסלמים הטילו על המבקרים היהודים בקבר שמעון הצדיק, וכן העובדה שאדמות שמעון הצדיק כונו לאורך מאות בשנים, עוד לפני רכישתן - "אל־יהודייה".

גרייבסקי (1873-1941) מספר שהעסקה נולדה בעקבות "הצעת פחה (מושל) ירושלים הטורקי לעדת היהודים לקנות את המגרש והמערה, יחד עם האילנות וכל אשר בו". נוסח שטר המכירה מלמד כי בשנת 1292 להג'רה נקנתה חלקת האדמה מהשייח' עבדול רזאק ואחיו, וכי הקונים היו הרב החכם באשי ר' אברהם אשכנזי מצד עדת הספרדים, ורב הכוללות האשכנזית, הרב מאיר אוירבך. על שני הגופים שקנו את השדה "והאילנות אשר בו" הוטל לשלם 24 קיראם. המגרש נרכש בתור ווקף - הקדש עולם לעדת היהודים בירושלים.

רכישת המקום הקדוש, "אשר לא יערכנו זהב וכתם אופיר", כדברי גרייבסקי, לוותה בשמחה, אבל המחקר של אודם מגלה שהיא לוותה גם בביקורת. ההתנגדות לעסקה קמה מקרב עניי ירושלים, שלמדו תורה במשך היום ונשענו לפרנסתם על כספי החלוקה שנאספו עבורם בקהילות תבל. עורך "החבצלת", ישראל דב פרומקין, היה באותם ימים פה לעניי ירושלים. הוא תהה "האם זו העת להוציא כסף רב על בנייני תפילה חדשים? לקנות שדות וכרמים, גנות ופרדסים וחלקות שדה, אשר לדברי האגדה אחד הקדמונים קבור בם? וזאת כאשר 'רעב ויוקר נורא ידכא לארץ נפשות תושבי עירנו'?" (בתי השכונה, אגב, נבנו בהמשך בכספים שתרמו יהודי גיברלטר).

האקמול הירושלמי

רעות אודם, מחברת הספר החדש, דוקטורנטית במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן וכיום תושבת נוה צוף שבבנימין, התגוררה בעבר עם משפחתה בשמעון הצדיק, אך מחקרה עוסק בהיסטוריה, ולא בפוליטיקה. את ההקשרים וההיקשים האקטואליים כאן היא מתעקשת - גם במחקר וגם בשיחה עימה - להשאיר לקוראים ולחתום מעלה.

את קבר שמעון הצדיק, התנא מראשית ימי בית שני, אודם מגדירה כ"אקמול הירושלמי". המערה שבה נטמן הפכה החל מהמאה ה־14 למקום תחינה, תפילה ובקשה, שאליו הגיעו אנשי ירושלים ורבים אחרים כדי להתפלל לרפואות, ישועות וניסים, ולהשתטח על קברו של הכהן הגדול, משיירי כנסת גדולה, שנטמן שם במאה השישית לפסה"נ.

מעמדו המכובד של שמעון הצדיק מתואר במסכת יומא, וגם בספר יוסיפון, שחובר בימי הביניים. ביוסיפון מתואר המפגש שהתקיים, לכאורה, בבית המקדש בין אלכסנדר מוקדון לשמעון הצדיק, כמפגש בין שתי תרבויות, התרבות היהודית והתרבות היוונית; מונותיאיזם מול ריבוי אלילים.

באותו אירוע, אלכסנדר מתפעם ממראה עיניו, מברך את אלוקי ישראל ואף מבקש משמעון הצדיק להנציח את שמו בבית המקדש באמצעות בניית צלמו שם. שמעון הצדיק מסרב. הוא מציע חלופה שאלכסנדר מסכים לה: "זכרך יהיה זה, כי כל ילדי הכהנים אשר ייוולדו בשנה הזאת בכל יהודה וירושלים ייקראו אלכסנדרוס, על שמך, ויהיה לך זה לזיכרון כאשר יבואו לעבוד את עבודת ה' בבית הזה - כי אין לנו רישיון מאת אלוקי הבית הזה, הוא ה' אלוקינו, לקבל פסל וכל תמונה".

אודם מגוללת את סיפור המסורת הזאת. היא מציינת כי העדויות ההיסטוריות הרבות על הנוכחות היהודית בשמעון הצדיק מתמקדות בהילולות שהיו נערכות במקום כמה פעמים בשנה, בעיקר בל"ג בעומר ובאסרו חג של שבועות, ובכלל זה טקסי החלאקה - תספורות הילדים. מלבד האופי הדתי של הביקורים, אומרת אודם, הם נשאו גם אופי של טיול ויציאה לטבע. ציון הקבר עצמו היה מוקף עצי זית עתיקים, ולחגיגות נשאבו לא פעם, כצופים מן הצד, גם המוסלמים והנוצרים.

קרבת המגורים בין תושבי שכונת נחלת שמעון הסמוכה לבין האצולה הנשאשיבית יצרה יחסי שכנות טובים. הנשאשיבים ויהודי שמעון הצדיק הכירו אלה את אלה בשמותיהם, והשתתפו בשמחות שכניהם. תושבים יהודים זוכרים את הנשאשיבים קונים מצות בפסח, מגיעים להכשיר את כלי היהודים טרם החג ואף משתתפים בחגיגות ל"ג בעומר. בן השכונה, יונה כהן, לימים כתב עיתון "הצופה" ובנו של חכם גרשון, העיד בספרו "חכם גרשון מנחלת שמעון" כי השכנות בין יהודי שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח התאפיינה בידידות טובה.

לדבריו, היחסים לא נפגמו גם בשנות המתיחות, פרעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול (1936-1939). נכדו של חכם גרשון, העיתונאי חגי הוברמן, מספר מפי דודתו, לאה גולדברגר (בתו של חכם גרשון), על הרועים הערבים שהגיעו להשקות את עדריהם ממימי הבורות בחצרות היהודים, ועל החלבן הערבי שהגיע עד דלתות היהודים עם כדי חלב ומזג מסחורתו (מתוך ספר חדש נוסף: "בצל התת והתאנה", שגולדברגר כתבה).

אלא שמעט בדומה למה שמתרחש היום בשמעון הצדיק ושייח' ג'ראח, גם אז הצרות הגיעו מבחוץ, ולא מהתושבים המקומיים. אם היום אלה הם חמאס והרש"פ, הרי בימים ההם של טרום המדינה היו אלה הכנופיות הערביות. אודם מתארת בספרה את הקרבות שהתחוללו באזור במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. "רק מעטים", היא קובלת, "נחשפו לאזור שמעון הצדיק כאזור של מורשת קרב. בצה"ל אמנם מלמדים על הקרבות שהיו כאן, אבל החיילים כלל אינם מגיעים לשטח כדי לראות היכן זה קרה".

המפקד - תלמיד מבצלאל

התיעוד בספרה של אודם מלמד שארגון ההגנה אכן ייחס חשיבות עצומה לשתי השכונות כחלק ממערך ההגנה על ירושלים היהודית, וכן כראש גשר להר הצופים (כידוע, ההר נותק מירושלים המערבית, ולאחר מלחמת העצמאות נותר מובלעת ישראלית עם הסדרים מיוחדים בלב האזור הירדני).

מפקד שכונת שמעון הצדיק היה עזריה (ג'ימי) מרימצ'יק, תלמיד המחלקה הגרפית בבצלאל, שנהרג בקרב אחר, בקיץ 48', מפגיעת פגז במעלה החמישה. אלא שהדמות היותר מרתקת שהספר עוסק בה היא זו של יעקב שוויקי, שהיה מעורה בין ערביי האזור והיה אחד מגיבורי השכונה. שוויקי, יליד העיר העתיקה ופעיל בהגנה, התבלט כ"גבר חזק וזקוף, הדור בלבושו וחגור בשברייה", שמעולם לא ויתר על הכבוד היהודי.

האירוע הבולט ששמו של שוויקי נקשר בו התרחש בתקופת המרד הערבי הגדול. באחד הימים נודע לו שבלילה עומדים פורעים מחוץ לשכונה להתקיף בתי יהודים בשמעון הצדיק. שוויקי וחברו התחפשו לערבים, יצאו ללב האזור הערבי ונכנסו לבית קפה שבו ישבה החבורה. "שמענו שיהיה פה שמח הלילה", אמרו ליושבי בית הקפה, "באנו מהכפר לעזור קצת". שוויקי עדכן את מטה ההגנה שלא יירו בתוקפים. "נהיה ביניהם ונסתדר לבד", דיווח. בלילה החלה החבורה לנוע לעבר נחלת שמעון. השורה התחתונה פורסמה למחרת היום בעיתונים: חוסלה כנופיית ערבים, והמשטרה חוקרת.

בביתו של שוויקי בנתה ההגנה סליק שבו הוסתר נשק רב, ששימש להגנת נחלת שמעון ושמעון הצדיק. הבית שימש את ההגנה גם כנקודת כינוס למפקדה האזורית. הסליק הסודי שיבש לחלוטין את חיי המשפחה. בלילות ביקרו בו זרים, וביום חיה המשפחה תחת חשש מתמיד מפני חיפוש. כדי לא לעורר חשד, נהגה יהודית, אשתו של שוויקי, לקנות מצרכים רבים במכולת הערבית סמוכה, כביכול לבני ביתה.

פעם, כשהבריטים הפתיעו אותם, מיהרה יהודית להכניס את האקדחים לתוך סיר מלא במים, כיסתה אותו בזריזות בירק והעמידה אותו על פתיליה דולקת. אחרי מלחמת ששת הימים, נחשף הסליק של ההגנה בבית המשפחה הערבית שאכלסה את בית שוויקי, על ידי בנו של יעקב, משה. יעקב שוויקי עצמו נהרג ביולי 1940 על ידי פורעים ערבים ליד שפך נחל זוהר, יחד עם ג'ורג' בלייק, גיאולוג בריטי שאותו ליווה.

במלחמת העצמאות פתחו אנשי שמעון הצדיק את בתיהם בפני אנשי ההגנה. מטה הארגון שכן בבית הכנסת של העדה הגורג'ית, שם התאמנו צעירי השכונה עם מפקדיהם על פירוק נשקים והרכבתם. השומר והצופה, שתפקידו היה להתריע מפני פטרול בריטי, היה המלמד השכונתי וחזן בית הכנסת, חכם גרשון.

מאחר שנשק רב לא היה בנמצא, הוצבו מקלות ארוכים בחלונות הקומה השנייה בבית הכנסת של קהילת החאלבים בשכונה. מרחוק נראו המקלות כרובים ארוכי לוע, וגבאי בית הכנסת התבקש להשמיע בקול רם נקישות וקולות. כך נוצר הרושם שהשכונה ערוכה היטב, ואף מצוידת בכלי נשק חדישים. אלא שבינואר 1948, לאחר מתקפה קשה על השכונה מכיוון שייח' ג'ראח, החרימו הבריטים מהיהודים כלי נשק אמיתיים רבים ועצרו 21 ממגיני השכונה.

הקרבות שהחריפו הביאו לפינוי היהודים מבתיהם בשכונה. הבריטים הם שהורו על כך. גם את מערת שמעון הצדיק לא ניתן היה לפקוד עוד. תושבי השכונה היו לפליטים. מאוחר יותר הם קיבלו דירות בשכונות הערביות: רוממה, קטמון וטלביה, שפונו מיושביהן.

אש ממערת הילדים

ניסיונות נוספים להחזיק בשכונה, גם בהיעדר התושבים היהודים, נעשו ע"י לוחמי הפלמ"ח והאצ"ל, אך לא צלחו. הבריטים, שהבטיחו לשמור על בתי השכונה הריקים, כשלו אף הם. נחלת שמעון ושמעון הצדיק הפכו לאזור מלחמה, והבתים השוממים ובתי הכנסת ספגו הפגזות כבדות, הרס וביזה.

חודש לאחר הפינוי (ד' בניסן תש"ח), יצאה ממחנה שנלר שיירת משוריינים ישראלית, שבה אנשי רפואה והגנה, רופאים ואחיות, כדי להחיש תגבורת לבית החולים הדסה שעל הר הצופים. בסמוך לבתים הנטושים של שכונת שמעון הצדיק, נתקלה השיירה המפורסמת במארב מתוכנן והומטרו עליה אש ויריות. יום שלם ארך הקרב, כשהבריטים עומדים מנגד ומונעים מכוחות עזר להגיע. 78 מאנשי השיירה מצאו בה את מותם. הגלעד לזכרם מתנשא עד היום מעל בתי שמעון הצדיק.

ברגע האחרון, במהלך "מבצע יבוסי", שבועות ספורים לפני הכרזת העצמאות, עוד ניסו כוחות פלמ"ח לשחרר את שמעון הצדיק ושייח' ג'ראח, אבל שוב היו אלה הבריטים שהפריעו להם בירי תותחים ומקלעים. חלק מאנשי הפלמ"ח נסוגו, וחלק אחר נשבה ושוחרר מאוחר יותר בתיווכו של חיים הרצוג (לימים נשיא המדינה ואביו של הנשיא הנוכחי, יצחק הרצוג).

הקרבות לשחרור המקום במלחמת ששת הימים היו קשים לא פחות, ונטלו בהם חלק חיילי גדוד הצנחנים 71. הקרב על אזור המסגד בשייח' ג'ראח ועל המושבה האמריקנית הסמוכה היה קשה במיוחד. באזור נחלת שמעון הלחימה התנהלה מבית לבית, ונפלו בה מיכאל שטיינר, דוד גלעדי, אבי רייזמן, אהוד ליפשיץ ומשה אבוטבול.

בשלב מסוים בקעו קולות ילדים מאזור מערות הקבורה שבוואדי ג'וז, ופלוגות א' וד' של חטיבה 71 עצרו את הלחימה. באחת המערות התגלו נשים וילדים. מפקד המחלקה, אריה דביר (כושי), שלח חייל דובר ערבית שקרא להם לצאת, אך לפתע נפתחה אש. חייל ירדני, שהסתתר מאחורי קבוצת האזרחים, ירה לעבר כוחות הצנחנים ופגע בהם. משפחות ערביות נוספות מצאו מקלט בעוד מערות קבורה, שאזור שמעון הצדיק־ואדי ג'וז משופע בהן. אחדות מהן התגודדו בתוך מערת שמעון הצדיק עצמה.

אודם מתרשמת שהציבור הרחב אינו מכיר גם את ההיסטוריה האזרחית של שמעון הצדיק ונחלת שמעון. "רק מעטים", היא אומרת, "יודעים שמדובר בשתי שכונות שנבנו באזור בתולי. מעטים בלבד מכירים את המסורות העשירות הקשורות לשמעון הצדיק, מסורות שמרחיקות מאות שנים לאחור, הרבה לפני שלב היציאה מן החומות בירושלים. גם כשהיה מסוכן", היא מדגישה, "מאות שנים לפני שהיתה שם שכונה יהודית, תמיד הגיעו המונים למערת הקבר.

"גם לפן ההתיישבותי קודם מלחמת העצמאות - שכלל בתוכו אחדות נדירה לאותה תקופה בין אשכנזים לספרדים - אנשים לא נחשפו", היא מציינת. "המקום היה חשוב למוסדות המדינה שבדרך. 'ועד הצירים' השקיע כסף בשיפוץ מערת הסנהדרין הקטנה בעלת 27 הכוכים, שדבוקה למערת שמעון הצדיק. עד היום נמצאת שם הכתובת שמעידה על כך. ארגון ויצ"ו היה מעורב בהפעלת גן הילדים של השכונה".

מייד לאחר מלחמת ששת הימים המדינה שילמה פיצויים לארבע משפחות שחיו באזור הקבר - ופינתה אותן משם. כבר באותה שנה פקדו עשרות אלפים את המערה וציון הקבר. חסידי טאלנה, בראשות הרב יוחנן טברסקי, היו הראשונים שהעבירו את בית המדרש שלהם לבית הכנסת הספרדי החרב, אך לאחר שנה עזבו אותו.

תהליך החזרה המשמעותי של יהודים לבתים בשמעון הצדיק החל רק באוקטובר 1998, 31 שנה אחרי המלחמה, כשקבוצת מטיילים יהודים, שהגיעה לבניין בית הכנסת הספרדי הנטוש, הבחינה באחד השכנים הערבים שניסה לספח את מבנה בית הכנסת לביתו וביצע בו עבודות בניין. ח"כ בני אלון (2017-1954) התייצב אז בחזית המאבק להשבת בית הכנסת והרכוש היהודי בשמעון הצדיק לבעליו. אלון השיג את אישורו של ועד העדה הספרדית לשפץ את המבנה ולהשמישו מחדש.

כל יתר קורות שמעון הצדיק ונחלת שמעון, שהציבור הרחב נחשף אליהם, כתובים בספר דברי הימים של המאבק היהודי־ערבי על ירושלים, שמוסיף להתנהל גם בימים הללו. 23 שנה אחרי כניסת אלון ובחורי הישיבה לבית הכנסת, חיות בעין הסערה - בשמעון הצדיק ובנחלת שמעון - 21 משפחות יהודיות, שביעית ממספר המשפחות שחיו בשתי השכונות בימי הזוהר שלהן (כ־140), ערב מלחמת העצמאות, קודם פינוין.