פרופ' שמואל פיינר היה במשך עשר שנים "תושב" המאה ה־18, אף שהוא מתגורר בירושלים של המאה ה־21. לוחות השנה של אותה מאה קבעו את יומו, הוא יכול היה להגיד מתי נכנסה השבת בכל אחת מערי אירופה, ובעיקר ביקש במשך עשר שנים ושני כרכים עבי כרס להבין את "סוד המודרניזציה היהודית".
פיינר הוא מומחה להיסטוריה יהודית מודרנית מאוניברסיטת בר־אילן, ולאחרונה פורסם חלקו השני של מחקרו הנרחב בספר "עת חדשה - יהודים באירופה במאה ה־18, 1800-1750", בהוצאת מכון זלמן שזר.
למה דווקא המאה הזאת?
"כי מבחינת ההיסטוריה היהודית, אפשר להגיד שזו המאה שבה הכל התחיל, ומשום שאני רואה את עצמי היסטוריון שיש לו שאלה אחת גדולה - איך לפענח את סוד המודרניזציה היהודית, או את הצופן של המודרניזציה היהודית? הנחת היסוד שלי כהיסטוריון היא שבעצם כל היהודים, גם מי שחי במאה ה־21 - כולנו יהודים מודרניים במובן שכולנו תוצר של תהליכים מודרניים, ולא משנה איפה אתה נמצא על הספקטרום הזה. זה נכון גם אם אתה בצד המתבולל של המפה, שמבקש לברוח מהזהות היהודית, וגם אם אתה בצד האחר, של העולם האורתודוקסי, החרדי, שרואה את עצמו כמגן האחרון בפני משבר הדת. כל התהליכים האלה שהביאו לספקטרום הרחב הזה התחילו בסופו של דבר במאה ה־18".
אחד הדברים הבולטים בספר הוא צמיחתו של האינדיבידואל ושל היהודי, כחלק מהשינויים האדירים שהמאה הזאת הביאה עימה.
"המאה ה־18 היא המאה שבה זהויות קולקטיביות מתפרקות או הופכות להיות משניות, כאשר האדם היחיד רואה את עצמו מספיק כשיר, עצמאי, תבוני ובעל כוח רצון כדי לפלס לעצמו דרך בחיים. כלומר, הוא מבקש להיות האדם האוטונומי. היהודי הוא חלק מהעולם הזה, והוא מעורה בו. אם אני לוקח את המוטיב הזה של צמיחת האינדיבידואל האוטונומי כאיזה חוט מקשר, אז בעצם תמצא את זה בתנועות שונות. החוט הזה חוצה גבולות של מגזרים. תמצא אותו בחסידות, תמצא אותו בהשכלה, תמצא אותו בשבתאות, ותמצא אותו גם בחיי היום־יום של סוחרים גדולים, של יהודי חצר, ואפילו בחיים אינטימיים של בני זוג".
הפילוסוף וולטר, שמתבקש להגדיר את היהודים, מדבר עליהם כעל מוזרים אשר מתעניינים בעיקר בשני דברים: כסף וילדים. זה שיח שניתן היה לשמוע גם היום בקרב אנטישמים, לדוגמה.
"למה דברים נשמעים מוכרים? מכיוון שהגברים והנשים שהילכו על האדמה במאה ה־18 נשמעים לנו מאוד מוכרים ודומים לנו, כשאנחנו קוראים מה שכתבו. הם כבר חלק מהחוויה המודרנית שאנחנו בעצם ממשיכים, לכן היה חשוב לי לא לעשות את ההבדלה בין יהודים ללא־יהודים, אלא להפוך את המאה עצמה לגיבורה של הספר".
הזדמנויות חדשות
כחלק מצמיחת האינדיבידואל היהודי, זה שמחפש דרכים חדשות בשל העובדה שרבות חסומות בפניו, אנו רואים לראשונה בצורה מובהקת את הפשע היהודי המאורגן, כמי שמופיע בפעם הראשונה בצורה שמשפיעה על החברה שבה הוא פועל, וזוכה לכותרות מהדהדות.
אחת הדוגמאות היא זו של כנופיית צ'לסי: בליל 11 ביוני 1771, פרצו תשעה שודדים חמושים לחווה של גברת הצ'ינס בשכונת צ'לסי שבלונדון. "שמעתי את הכלב נובח, קראתי למשרתת, אך אז פרצו כמה גברים ותפסו בי", העידה בעלת הבית במשפט, שעורר עניין רב. אחד הפורצים, שכונה "הדוקטור", דחף אותה לכיסא. אחר כך צעק "זונה, אם לא תסתמי את פיך אשסף לך את הגרון!".
לבסוף רצחו הפורצים את אחד המשרתים, ושדדו מהאישה את ארנקה ושעונה. פיינר מספר על כנופיית שודדים שתקפה ב־1763 טחנת קמח בכפר בפולין, ורצחה שבעה אנשים. כך גם בגרמניה, הולנד ובלגיה, שם הטילו למשך תקופה משפחות פשע יהודיות את אימתן על האוכלוסייה ופגעו בקהילה היהודית.
לצד מעשיות הפשע, עוסק הספר גם במתאגרף המודרני הראשון, דניאל מנדוזה, שדרך האיגרוף והספורט - לא בדיוק מוטיבים יהודיים קלאסיים - הצליח לשנות את הדימוי של היהודי בתקופתו, עד אשר נפטר בחוסר כל.
זו חלק מהצמיחה של היהודי שמאמץ קודים התנהגותיים חדשים, שאולי דווקא מחזקים את הסטריאוטיפ. היהודים הופכים לבעיה שדורשת יחס.
"זוהי המאה שבה מתחיל השיח הרציני באמת על שאלת היהודים, על שאלת ההיתכנות שהמיעוט היהודי, שהיה עד עכשיו בעצם בשוליים של המדינה וזכה לאוטונומיה, יוכל להיות חלק מחברה אזרחית. היהודים הם חלק מההיסטוריה, ולכן יש ביניהם גם פושעים וגם ספורטאים. לגבי הפושעים, אגב, אמונתם שהעולם כולו שייך, מתוקף הבחירה האלוהית, לזרע אברהם - מצדיקה גניבה מהגויים".
אבל יש גם את העניין הדתי. המדינה הופכת ריכוזית יותר ויותר, ויש בתוכה אוכלוסייה שמתנהלת באוטונומיה מוחלטת, כמו לא רוצה לקחת חלק.
"המדינה הריכוזית היא תופעה בולטת מסוף המאה ה־17 עד סוף המאה ה־18, ומבחינת היהודים יש לזה אפקט כפול. האוטונומיה שאפשרה קיום של חיים קהילתיים נמצאת עכשיו תחת ביקורת מצד המדינה - אם באמת ניתן לאפשר מדינה בתוך מדינה. ומצד שני, המדינה מוכנה לתת יותר הזדמנויות למיעוט היהודי, מכיוון שבתהליך הזה, שבו היא הופכת ריכוזית, היא גם בעצם שמה בצד את השיקולים הדתיים. המדינה למעשה אומרת 'אנחנו יכולים לתת זכויות מיוחדות לקבוצה מסוימת של יהודים מאוד עשירים בברלין, וזה מאוד עוזר למדינה הריכוזית, אז אנחנו נעשה את זה'. וזה בעצם אחד מיסודות תהליך האמנציפציה, שבא מצד המדינה".
העברת מנגנון הכפייה
אחד המאפיינים של היהודים באותה העת בהשתלבות בחברה הוא גם עניין הגזענות. כך, למשל, כשיהודי מגיע לאמריקה - הוא מייד לוקח לעצמו עוזרת בית שחומת עור, ומתחיל לסחור בעבדים. פיינר מסביר כי התופעות הללו מוכיחות שיהודים הם חלק מהעולם הרחב, ומאמצים את סולם הערכים שיש בסביבה. "בדוגמה שהבאת, אנחנו מדברים על היהודים הלא רבים שהגיעו לעולם החדש, לאמריקה, שחלקם באמת החזיקו בעבדים ולא ראו בזה שום בעיה, כמו שבסביבה הלבנה לא ראו שום בעיה".
אני רואה בזה הזדמנות להתקדם בהיררכיה. הינה, יש מישהו שהוא פחות ממני בסולם החברתי - אז אני ארכב עליו, כמו שקרה וקורה תמיד.
"זה באמת מזכיר לי טענה מאוד חשובה ומעניינת, שגם נמצאת בספר. משה מנדלסון היה אחד הלוחמים הבולטים במרחב היהודי, וגם במרחב האירופי הכללי, על סובלנות דתית. קנאות דתית היתה בעיניו הדבר הכי נורא שיכול להיות. הוא דרש סובלנות דתית גם בחוץ וגם בבית.
"בחוץ - יהודים ראויים לזכויות פוליטיות בתור בני אדם, כפי שג'ון לוק ופילוסופים אחרים של הנאורות כתבו על כך שהמדינה צריכה לוותר על הזיהוי הדתי של מיעוט יהודי בכל מה שנוגע לזכויות, כי לא צריך להיות קשר בין הדברים, וכי יהודים הם קודם כל בני אדם. בפנייה כלפי פנים, ראה מנדלסון את האוטונומיה היהודית בעלת כוח הכפייה כבעייתית".
במילים אחרות, בתוך היהדות עצמה לא זרמו עם הלך החשיבה שהלך והתפתח באותה המאה.
"מנדלסון אמר שפועלת כאן פסיכולוגיה של הקורבן, שהוא מדוכא על ידי מי שנמצא מעליו - במקרה הזה, השלטון הלא־יהודי - שלוחץ, שמגביל את התנועה, את חופש התעסוקה ועוד שאר סנקציות, וגם יכול להעניש. ואז הוא אומר - בעצם לקחנו את אותו מנגנון של כפייה, כאשר מנהיגי הקהילה משתמשים בו כלפי מי שכפוף לנו. החרם, כעונש מאוד קשה ומרתיע למי שסוטה מן הדרך, הוא בעצם הדרך שבה הקורבן והחלש פועל נגד מי שמתחתיו".
בספרו "רקוויאם גרמני", קשה לא לשים לב לכך שהסופר עמוס איילון ז"ל שם במרכז את מנדלסון כאחד הגורמים החשובים בגרמניה המתחדשת.
"לרוע המזל, הדמות של מנדלסון שם היא מאוד־מאוד לא מדויקת. הוא הופך אותו לגיבור שמוציא את היהודים החוצה, בעוד הדמות עצמה הרבה יותר מורכבת מאשר הכיוון הזה בלבד. אני כתבתי ביוגרפיה של מנדלסון, וניסיתי לחצות את הגבולות של המיתוסים - אגב, מיתוסים בהיסטוריה הם מאוד־מאוד חשובים בפני עצמם, כי הם מלמדים הרבה מאוד. לדוגמה, למנדלסון יש גם דימוי דמוני בעולם האורתודוקסי־חרדי. הוא מוצג כמי שאחראי לכל המשברים שהתרחשו בעולם היהודי, כי סיפור המודרניזציה בנרטיב החרדי הוא בדרך כלל סיפור של שקיעה, של התפרקות, מאוד פסימי. והוא עומד, כמובן, בניגוד לסיפור האחר של המודרניזציה כתהליך מיטיב".
אחד הדברים המעניינים בספר שלך הוא כל אופן הטיפול בנושא הנשים, כמעט שורשי הפמיניזם.
"הספר מתחיל בתיאור מקרה של אישה, ומסתיים בתיאור של אישה. נשים לא רוצות להיות כבולות יותר. חשוב עבורי להביא את הקולות של הנשים, אף שאנחנו יודעים בדרך כלל איזה קול מופיע במקורות ההיסטוריים ובמסמכים. להיסטוריה המגדרית יש חשיבות עבורי".
פיינר גאה בכך שחקר ההיסטוריה בישראל נמצא בפריחה. על אף הדיווחים החוזרים ונשנים, שלפיהם מעמד מדעי הרוח נמצא בירידה, פיינר טוען שישראל נמצאת במקום טוב בכל הקשור לחקר ההיסטוריה, אבל זה לא שאין מה לתקן: "הבעיה היא לימוד היסטוריה יותר שיטתי בבתי הספר, לימוד שיאפשר להכיר את הסיפור של האנושות בכלל, ושל העם היהודי בפרט.
"אחת המגמות בתוכניות הלימודים החדשות היא בעצם התמקדות בנושאים מסוימים ואובדן הסיפור הגדול. זה דבר שצריך לתקן. יש הרבה מאוד היסטוריה, בסופו של דבר, בהוויה הישראלית. מגן הילדים, לדוגמה, החגים הם ברובם היסטוריים".
ועם זאת, פיינר מבקש לציין מדוע ישראל היא "מעצמה בכל הקשור לחקר ההיסטוריה". "היו לנו שני נשיאים שהיו היסטוריונים מובהקים - יצחק בן צבי וזלמן שזר. לבוז'י הרצוג הצעתי להקים את 'חוג בית הנשיא להיסטוריה', והוא הסכים. אני ראש החברה ההיסטורית הישראלית, שהיא חברה באיגוד בינלאומי, שגם הוא הוקם לפני כ־100 שנה. הוא נקרא ICHS - International Committee of Historical Sciences, והארגון הבינלאומי הזה מאגד כ־80 חברות היסטוריות־לאומיות, וגם חברות תמטיות, כמו למשל חברה בינלאומית לחקר ההיסטוריה הדיפלומטית.
"הארגון עורך בכל חמש שנים כנס מאוד גדול, של יותר מ־2,000 היסטוריונים, במקומות שונים בעולם. אחרי שעבדנו קשה מאוד זכינו לראשונה באירוח, שיתקיים ב־26.07.2026. זה כמו לארח מונדיאל, הישג גדול לחקר ההיסטורי בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו